וואן שוט הארי – She`s Gone

חזרתי הביתה בשעות הלילה המאוחרות, טורק את דלת הבית בחזקה ועצבים וזורק את מעילי על הספה, התיישבתי עליה ונאנחתי. אני שונא את החיים האלו, שונא את הפפראצי וכל הכתבים שלא מפסיקים להציק בשאלות, שונא את העבודה, שונא את המנהלים, שונא את הכל!!!!

העייפות השתלטה על גופי. עליתי בצעדים כבדים במעלה המדרגות, נכנס לאמבטיה שבחדרי. פשטתי מעליי את בגדיי, קור החדר מכה בגופי ללא רחמים ומקפיא אותי עד עצמותיי. נכנסתי למקלחת ונתתי למים החמים לזרום מעליי, לשטוף את גופי ושיערי, ואולי גם איתם את כל החרא שצברתי במשך היום הזה.

מאז שזכינו באקס פקטור הרגשתי שהכל נהרס. שום דבר לא השתפר. פעם היינו בתחרות בטלוויזיה, שום הנהלה, חוזה או חוקים לא היו בתמונה. שום דבר לא הפריע לנו! הייתי יכול לצאת לאן שרציתי, מתי שרציתי. לא הייתי צריך לדפוק חשבון לחוקי ההנהלה ולבקש רשות, לא הייתי צריך מאבטחים שיקיפו אותי או נהג שינהג במהירות איטית כשסבלנותי פוקעת. הייתי יכול לנהוג לבד, לשמוע מוזיקה במכונית ולהרגיש חופשי, חיי. אבל כל אחד מהזמרים המצליחים ביותר מגיע מתישהו לנקודה הזו בחייו שהכל מתפרק סביבו, והוא מגלה מה העבודה דורשת. היא דורשת וויתורים והקרבות שאני לא מוכן להקריב.

יצאתי מהמקלחת כשאחת מהמגבות הלבנות בארון עטופה סביב מותניי, שיערי רטוב ומטפטף ועל גופי עדיין הלחות מהמקלחת. נכנסתי לחדרי ונשכבתי כמעט בקפיצה על המיטה, כפות ידיי מכסות את פניי ואני? בוכה. פשוט נתתי לדמעות לזלוג מעיניי, רציתי לשחרר את הכל. עוד דמעה ועוד דמעה שזולגות על לחיי ושוטפות אותן, מותירות כתם מים זעיר על מצעי המיטה הנקיים, כתם שישכח כמה שניות אחר כך אך סחב איתו כל כך הרבה כאב. "הארי?" שמעתי את קולה הנערי קורא בשמי. היא כאן? אחרי כל מה שקרה, היא חזרה? או שאולי.. בכלל לא הלכה…

"שירה?" שאלתי בלחש והתיישבתי במקומי, מוריד את כפות ידיי מפניי ומסתכל אל דלת החדר. היא עמדה שם, מסתכלת עליי בחיוך שובה לב שחושף גומה חיננית ושיניים לבנות. עיניה נצצו.
"חזרת" היא אמרה בשקט, חיוכה גדל. היא נשמעה כל כך מאושרת, יחסית למה שקרה…
היא רצה אליי וקפצה עליי בחיבוק, משכיבה את שנינו על המיטה בתנופה אחת כשאני לא יכול לעצור את צחוקי וחיוך מתפרס על פניי. היא בהחלט הדבר היחידי עכשיו שיכול לעודד אותי, לא משנה מה קרה.

"מה את עושה כאן?" שאלתי מבולבל, עדיין מחייך. "מה זאת אומרת, הארי?" פניה הביטו בי בתמיהה, חיוכה ירד לאט לאט מפניה שלבשו הבעה מודאגת. "לאב, הכל בסדר?" היא שאלה בשקט אחרי שכנראה הבחינה בפניי שהיו אדומות מבכי, עיניי נצצו מדמעות וגם חיוכי ירד. "את לא יודעת?" לחשתי, היא הנידה בראשה לשלילה וכיווצה את גבותיה, מודאגת אף יותר. "הארי, מה קרה? למה לעזאזל בכית??" היא מחתה את דמעותיי, ואני? התענגתי על מגע ידיה הרך. הן ליטפו את לחיי בעדינות, שתי ידיים קטנות ותמימות. ידי עלתה אל שתי ידיה שהיו מונחות על לחיי. המבטים שלנו נפגשו,

שתיקה שררה. רק ישבנו אחד מול השני, היא מוחה את דמעותיי ומלטפת את פניי באגודליה ואני שוקע בתוך עיניה. הנחתי את אחת מידיי על ידה, מוריד אותה מפניי ונושק לה בעדינות. "הארי, מה קרה? אתה יכול לספר לי" היא הניחה את ידה על סנטרי והרימה את מבטי אליה, עיניי שוב פגשו בעיניה. "אני יודע" לחשתי בשקט, קולי כמעט ולא נשמע.

"זה הם שוב?" היא שאלה אחרי כמה דקות, קוראת את מבטי כמו שתמיד עשתה. הנהנתי בראשי קלות ודמעה נוספת נפלה מעיני. היא מיהרה למחות אותה. "מה קרה הפעם? מה הם אמרו?" שאלה. כעס נשמע בקולה. הנדתי בראשי והשפלתי אותו. אני יודע שברגע שהיא תגלה הכל היא תכעס כל כך!
היא קמה מהמיטה מביאה את המחשב הנייד מהשולחן שהיה קרוב אליה ומתיישבת בחזרה.
אחרי דקות שנראו כמו נצח היא סגרה את המחשב בחזקה. הרמתי אליה את פניי הדומעות והיא רק הביטה בי בכעס.

"איך יכולת?!" היא סיננה מבעד לשיניה החשוקות, קולה שבור וחנוק אבל כועס.
"שירה זה לא–" "איך פאקינג יכולת?!?" היא הדגישה כל הברה, קולה רם יותר. "שירה בבקשה תקשי–" "אני נתתי לך פאקינג הכל!! אני אהבתי אותך, הארי!!! איך יכולת לבג–" "פאקינג דאמיט שירה, את מוכנה להקשיב לי?!?" התפרצתי עליה והיא השתתקה.

"לא" היא אמרה בהחלטיות, טורקת את דלת חדרי ויורדת במהירות במדרגות. רצתי החוצה מהחדר בעקבותיה, היא כבר יצאה מהבית וטרקה את הדלת. יצאתי אחריה. לא היה לי אכפת שכולם יראו אותי עטוף רק במגבת. השעות היו שעות הלילה המאוחרות, לפנות בוקר, כך שצלמי הפפראצי כבר לא היו והרחוב היה שומם.
פתחתי את הדלת וסרקתי את כל הרחוב. היא כבר לא הייתה שם. היא נעלמה.