וואן שוט לואי ^^

אוף יום שישי אני לא סובלת את יום שישי, תמיד אותו בלאגן באוויר, תמיד אותם ריחות של אוכל שאני לא אוהבת, תמיד המנהג המעצבן שחבל שלא השארנו בישראל עם כול הילדים שהיו צוחקים עליי, המנהג הזה לשבת ביום שישי סביב השולחן ולשיר שירים,ולצחוק וספר חוויות מהשבוע שכמובן אני לא זאת שמספרת אותןאזז קוראים לי אביטל, אביטל יישעייהו, אני הילדה הטיפוסית שיש בכול בצפר. זאת שיש לה את הקבוצה המסויימת שהיא יושבת איתה בהפסקות, זאת שמעריצה איזה זמר או להקה, זאת שאם היא מתעצבנת היא מוציאה את כול העצבים שלה על כולם,המרוקאית שבאה מישראל ללונדון בגלל איזה עבודה מפגרת של אמא שלה, לפחות פה יש לי חברים בישראל לא חשוב לאיפה הייתי הולכת כולם היו צוחקים עליי, רבים איתי, הייתי מחזירה גם אבל זה היה מתחת מסיכה של עקשנות, פה אני פשוט אני, אני לא מסתדרת עם ההורים שלי ועם האחים שלי להפך אני רבה עם כולם על הכול, לדעתי חופש מבצפר זה דבר מיותר הבצפר בשבילי הוא כמו יקום מקביל שמה הכול שונה וכשאני מרגישה לבד אני בורחת למוזיקה שלי אני ועוד כמה מהחברות הכי טובות שלי דיירקשניות אני חולות על הלהקה הזאת אבל אני חולה על לואי, הוא כזה נסיך הוא עושה שטויות לא מתבייש במי שהוא הוא ממש עזר לי להישתנות. בישראל הייתי מפחדת לעשות משהו שלא ממש מקובל אבל פה, אחרי שהחברות שלי השמיעו לי אותם והכירו לי את הלהקה הזאת, הבנתי שגם אני יכולה להיות פשוט מי שאני, יום שישי היום כמו שכבר אמרתי הבית כבר מסודר אנחנו לא דתיים או משהו אבל המישפחה מסורתית. אנחנו לא שומרים שבת כולם אבל עושים קידוש ואכלים ביחד ביום שישי בערב.הייתי אמורה לצאת עם חברות היום אבל אמא שלי ואבא שלי לא נתנו לי הם אמרו שאני צריכה להיותת בבית ולאכול עם כולם 'אתם תמיד אומרים את זה מתי תביאו לי כבר להיות ילדה רגילה!!' צעקתי בפניהם ועליתי לחדר שלי נעלתי את הדלת ולקחתי את הביטס שלי ושמעתי שירים וואן דיירקשי כמובן. העברתי את רשימת השירים שלי ונעצרתי על מומנטס השיר שקט ועצוב מתאים לי,החלטתי שאני לא נשארת בחדר, אבל גם לא יכלתי להיום עם החברות שלי הייתי יותר מידי מבואסת בשביל זה. אז התלבשתי שמתי עליי מעיל לקחתי את האוזניות ואת הפלאפון שלי והשארתי לאמא שלי פתק על המיטה כי לא רציתי שהיא תדאג יותר מידי החלתי ללכת לאן שהרגליים שלי לקחו אותי שפיתאום באו מהצד השני כמה בחורים הם היו 3 השמעתי עדיין את מוממנטס ועשיתי כאילו לא אכפת לי מהםהגענו למב שהם ממש מולי לאט לאט הפנים ניהיו ממש מוכרות לי וכמעט צרחתי שראיתי שאלה ליאם לואי והארי הם שמו לב שזיהתי אותם וחייכו אליי.הדמעות שזלגו קודם על לחיי עדייןלא הספיקו להיתייבש הם שמו לב וביקשו שאני יבוא אליהם לביתם ויספר להם מה קרה,הנהנתי לחיוב והלכתי איתם סיפרתי להם הכול, הם באמת הקשיבו לי לא חשבתי שיהיה להם איכפת אבל הם הקשיבו כאילו זה הדבר הכי חשוב בחיים.'הם ההורים שלך הם דואגים לך' הארי אמר 'כן אני יודעת אבל הם צריכים להרפות קצת 'אני בטוח שאם תשבי ותסבירי להם את זה רגוע הם יבינו'לואי אמר 'כדאי לך לנסות' ליאם אמר,

'תודה בנים שעזרתם לי אני ממש שמחה ההורים שלי הבינו אותיוהסכימו לי להשתחרר אחרי ארוחת הערב בכול יום שישי תודה בלעדיכם זה לא היה קורה' שלחתי הודעה ללואי.הוא נתן לי את המיספר שלו ומאז (היום יום שלישי) אנחנו שומרים על קשר כול יום שלחתי לו את ההודעה ומיד אחריה הוא שלח לי סמיילי וכתב, 'אביטל את ממש חמודה ואני רוצה לבלות איתך יותר מעבר טלפון והודעות טקסט,אני ישמח אם תרצי לצאת איתי מחר' הסתכלתי על ההודעה וחשבתי לעצמי כמה כיף לי שהכרתי אותם כמה הם משמחים אותי – כמה לואי עושה אותי מאושרת מכול שיחה ועכשיו הוא רוצה להיפגש איתי.מה אני יכולה עוד להגיד עכשיו אחרי הכול אני ממש ממש והבת את יום שישי בערב חחח:*