וואן שוט נייל – Do You Love Me?

דפיקה חזקה נשמעה בדלת הבית. לא רציתי לקום מהספה, כבר ידעתי מי מאחורי הדלת ומה הוא רוצה. העדפתי להישאר לשבת, להמשיך לבכות על אהבת חיי שרמסה אותי תחת רגליה, להרגיש את עיניי שורפות ואת ראשי קודח מכאב. מסביבי ניירות טישו מקומטים היו מפוזרים על כל הספה והרצפה, כולם רטובים מדמעות.

דפיקות שוב נשמעו. "אלי, תפתחי את הדלת!" נייל צעק, צעקותיו גוברות וכך גם כאב ראשי. "נייל, לך מכאן!!" התקרבתי לדלת וצעקתי כשהייתי קרובה אליה, נועלת אותה גם מלמעלה. "אלי בבקשה!! תפתחי את הדלת אני רק רוצה לדבר איתך!!" הוא המשיך לצעוק, קולו היה שבור מבכי. הסתכלתי דרך העינית שבדלת וראיתי את נייל, לא יכלתי שלא להישבר. הוא היה מכופף, ידיו הסתירו את פניו. הוא בכה. יכולתי לשמוע את אנקות הבכי מפיו. הוא הוריד את ידיו רק לרגע ומיד החזיר אותן, אבל הספקתי לראות כמה פניו האדימו מרוב הבכי.

דמעה אחת זלגה מעיניי. עם כמה שכעסתי על נייל, אני עדיין אוהבת אותו, ואני יודעת ששום דבר בעולם לא יגרום לי לשנות את אהבתי אליו, לצערי… הוא לא ראוי לאהבה שלי, הוא בגד בי ובחר אחרת על פניי! אז הגיע הזמן שאני גם אחפש אהבה אחרת! אבל אני יודעת שלא אמצא עוד אחת כמו האהבה שהייתה לי עם נייל. אני לעולם לא אמצא עוד בחור שיאהב אותי כמו שהוא אהב, שידאג לי כמו שהוא דאג, שידבר, יעודד, ינשק ויחבק כמו ניילר שלי… הוא האהבה הראשונה שלי, והיא אף פעם לא נשכחת או נעלמת.

הצצתי שוב מחור העינית, הפעם לא ראיתי שם את נייל, הוא נעלם. החלטתי לצאת לשאוף מעט אוויר, זה לא יזיק. אני באמת צריכה להירגע מעט מכל מה שקרה. לבשתי מעיל פרוותי, מגפיים וכובע. הערב כבר לא איחר לרדת והטמפרטורות צנחו מהר. יצאתי אחרי שווידאתי שהבית נעול. אבל כשיצאתי משער הגינה ראיתי אותו. הוא ישב שם, מחבק את ברכיו כשלחייו רטובות ועיניו אדומות. הוא עדיין בכה, אבל בשקט. כששם לב אליי הוא נעמד מיד, אבל אני מיהרתי ללכת לצד השני של הרחוב.

"אלי חכי" הוא קרא לעברי, הגברתי את מהירותי, עדיין בהליכה, מתעלמת מדבריו וממצמצת בעיניי בניסיון למנוע מדמעותי לזלוג. "אליסון!" הוא צעק, הוא רץ אליי ותפס בידי, מסובב אותי אליו כשאני מביטה בו בעיניים דומעות. "תעזוב אותי!" ניסתי להתנער מידו אך הוא תפס אותי גם בשניה. הסתכלתי עמוק אל הכחול הטובעני שבעיניו, כחול מדהים ששבה אותי מהרגע בו ראיתי את הניצוץ שלו. העיניים המשכרות הללו עכשיו בוכות, ולא מאושר. מכאב, כאב אמיתי נשקף בהן, מלווה בעצב.

"מה אתה רוצה, נייל? לא הבהרנו את המצב בינינו? הראית לי כמה אני חשובה לך, כמו כלום. למה אתה לא יכול לעזוב אותי לבכות בשקט?" שאלתי בקול שבור, דמעות כבר זלגו מעיניי אך לא יכולתי למחות אותן, נייל אחז בחזקה בשתי ידיי ואני? הייתי שבוייה ממזמן בקסם עיניו. הוא לא אמר דבר, נתן לעוד דמעה לשטוף את לחייו. ואז? הוא חיבק אותי חזק. ניסיתי להשתחרר ממנו, אך לשווא. הוא היה חזק ממני. אבל האמת גם לא רציתי להשתחרר. כל כך הייתי זקוקה לחיבוק שלו, לידיו המלטפות ולחום גופו שמציף אותי.

"נייל–" "דיי אלי, בבקשה…" הוא התחנן אליי בקולו. לא התנגדתי, רק עטפתי סביבו את ידיי וחיבקתי אותו חזק, מהדקת את הקרבה בינינו. ראשי נח על כתפו כשראשו על כתפי, שנינו מרטיבים את חולצת האחר בדמעות שלא מפסיקות. רעמים וברקים נשמעו וכמה טיפות נחתו על כפות ידיי ושיערי. לאט לאט הגשם התחזק. אבל אנחנו? נשארנו עומדים בגשם, מחובקים, בוכים, רק מתפללים שהרגע הזה לא ייגמר לעולם…

"נייל, אני… אני צריכה ללכת" התנתקתי ממנו בעדינות, מרכינה את ראשי ולוחשת. "אלי, בבקשה… אני מתחנן… תני לי רק עוד הזדמנות אחת" הוא לחש בכאב, חופן את לחיי ומוחה מהן את הדמעות. "נייל, זה קשה לי–" "אני יודע, אני מבין. אבל בבקשה אלי, אין דבר בחיי שאני אוהב יותר ממך! אין חיוך שמשמח אותי יותר משלך או דמעה שמעציבה אותי, אין צחוק שמקפיץ את ליבי… שום דבר לא משתווה אליך, אני נשבע!" החנתי את ידי על שלו והורדתי אותן באיטיות מפניי, שוללת בראשי כל מה שאמר. "אלי…" אמר בשקט, עוד דמעה זלגו מעינו. "אני מצטערת נייל, אתה משקר"

"אני לא משקר אלי–" "אתה כן! תפסיק נייל!" התפרצתי עליו, דוחפת אותו ממני ומביטה בו במבט מלא זעם. "למה את חושבת שאני משקר לך, אליסון??" שאל גם כן בצעקה, מתקרב אליי שני צעדים. "אתה שכבת איתה, נייל!! תקן אותי אם אני טועה, אבל זה משהו שעושים מאהבה!! אהבה אמיתית!!" צעקתי חזק ממנו. הוא השתתק, ובצדק. השארתי אותו חסר מילים. הוא יודע שאני צודקת.

הוא התקרב אליי עוד קצת, מצמצם את הפער בינינו כשאני לא שמה לב. "נייל, תתרחק ממנ–" "את עדיין אוהבת אותי אלי?" הוא שאל מלא ביטחון, מתעלם מבקשתי. לא עניתי, לא הייתי מסוגלת. הוא שאל שוב, מסתכל עמוק מעיניי כשאני משפילה את מבטי. ידעתי שברגע שאני אסתכל בעיניו אני ישבר, אז נמנעתי. אבל הוא הרים את סנטרי וגרם לי להסתכל ישירות אל הכחול בעיניו, שמפיל אותי כל פעם. בלי לומר עוד מילה מיותרת הוא חפן את לחיי, מצמיד את שפתינו ומנשק אותי בתעווה. נישקתי אותו גם. הרגשתי מבעד שפתינו את הטעם המלוח של דמעותינו. ידיי מצאו את דרכן אל צווארו ונעטפו סביבו, לא שוברות לרגע את הנשיקה.

"את אוהבת אותי, אלי?" הוא חזר על שאלתו כשהתנתקנו, עיניו נצצו.