חיים בלתי צפויים – פרק 3

למחרת התעוררתי מצלצול שעון המעורר שלי הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה 7:00 זה אומר שיש לי עוד שעתיים עד תשע.
קמתי ממטתי עושה את דרכי אל חדר המקלחת שטפתי פנים ציחצחתי שיניים ואספתי את שיערי לקוקו גבוה וירדתי למטה למטבח.
נכנסתי למטבח וראיתי את הורי יושבים שותים קפה ומחייכים אליי.
"בוקר טוב." אמרתי, חיבקתי אותם ונשקתי להם.
"בוקר אור." הם ענו לי בחזרה.
"יולי את מתרגשת?" אימי שאלה אותי פתאום באמצע שאני מכינה שוקו.
"למה?" שאלתי לא מבינה.
"מה לירון לא סיפרה לך?" היא שאלה.
"היא לא סיפרה לי מה?" שאלתי כבר מבולבלת.
"אבא התקבל לעבודה חדשה שבה הוא עובד בתור מנהל בכיר מאוד." היא אמרה לי כאילו זה מובן מאליו.
"אבא מזל טוב!"אמרתי בעודי מחבקת אותו כולי מחייכת.
"רגע אבל למה אני צריכה להתרגש?" שאלתי עדיין לא מבינה. "למרות שזה מאוד משמח אבא שהתקבלת לעבודה חדשה ועוד לתפקיד מכובד שכזה. אבל עדיין, אני לא מבינה אמא למה שאלת אותי אם אני מתרגשת." אמרתי את ההתחלה מסתכלת על אבי ולקראת הסוף על אימי במבט שואל.
"אנחנו עוברים דירה למחוז אחר שנמצא בצד המזרחי של לונדון." אבי אמר לי.
"אוקיי, אבל מתי?" שאלתי.
"בעוד חודש." אבי ענה לי.
"מה? אבל עוד חצי שנה אני רק מסיימת את הלימודים. איך עוד חודש?" שאלתי לחוצה.
"אני יודעת מתוקה בגלל זה את תלמדי עם מורה פרטית." היא ענתה לי.
הייתי בהלם. זה אומר שאני אצטרך לעזוב הכל את כל החברות שלי את כל מי שאני מכירה.
"אבל…אבל.." התחלתי לגמגם.
"יולי את תראי שתאהבי את זה." אימי אמרה לי מנסה לעודד.
רצתי ישר לחדרי תופסת את הטלפון ומחייגת את המספר המוכר של דני.
"הלו?" היא ענתה.
"דני תקשיבי אני חייבת שהיום תארגני משהו אצלך בבית. אני צריכה להודיעה לכן משהו חשוב." אמרתי לה.
"אוקיי בסדר, אני יתקשר עכשיו לאנה ומיקה ויעדכן אותן." היא אמרה.
ניתקתי והתחלתי להתארגן ללימודים כדי שאני לא יאחר שוב גם ככה אין לי כוח למורה הזאת.

*****

נכנסתי לכיתה בזמן. המורה עדיין לא הגיעה התיישבתי בנתיים במקומי לא מדברת עם אף אחד.
המורה נכנסה לכיתה והתחיל השיעור הראשון. לא הייתי מרוכזת בכלל וחשבתי רק על איך אני מבשרת להם את הבשורה שאני עוזבת עוד חודש בערך..

כך עבר לו היום לא התרכזתי בכלל בשיעורים. מצד אחד אני מאוד שמחה שאבי קיבל עבודה כזאת מכובדת וטובה. ומצד שני העניין שאני צריכה לעזוב את חברותי לא עוזב אותי.
"יולי." שמעתי מישהו קורא בשמי ומיד הסתובבתי מבחינה בחוברותי רצות אליי.
"בואי אליי עכשיו לבית ותספרי שם." דני הודיעה לי.
"בסדר." אמרתי ונכנסתי לתוך המכונית של אנה.
הגענו לביתה של דני ועלינו לחדרה בשביל שיהיה לי יותר נוח לספר להם.
"טוב יולי מה רצית לספר לנו?" הן שאלנו ביחד.
"אני..אני.." התחלתי לגמגם.
"אני עוזבת בעוד חודש" הצלחתי להגיד לבסוף.
"מה?!" הן צעקו והסתכלו עליי המומות.
"רגע אבל למה?" אנה שאלה.
סיפרתי להן ודני הייתה הראשונה שדיברה.
"דבר ראשון מזל טוב לאביך על העבודה החדשה. דבר שני זה איך אנחנו נסתדר בלעדייך." היא אמרה.
"גם אני לא יודעת איך אני אסתדר בלעדייכם." אמרתי עם דמעות בעיניים.
"היי אנחנו נוכל להפגש פעם בשבוע." אנה אמרה בניסיון לעודד אותנו.
"כן וגם נוכל לדבר בטלפון." דני הצטרפה אליה.
"קבענו. בכל שבוע נפגש ונלך ביחד לשופינג וכל אחת תספר מה חדש אצלה." מיקה אמרה לבסוף.
"תודה" אמרתי להם מנסה לא לבכות. "אתן החבורת הכי טובות בעולם" הוספתי וחיבקתי אותם.