כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 14

שטפתי את פניי במהירות, החלפתי לבגדים שלבשתי אתמול ויצאתי מהמקלחת. הארי כבר היה לבוש, למזלי… לא בטוח שהייתי מצליחה לעזוב את החדר אם הוא לא היה מתלבש…
הוא נכנס אחרי למקלחת, לשטוף את פניו גם. חיכיתי שיצא, ובזמן הזה הודעתי לרועי, המנהל שלי, שאני אתעכב. אני עוד צריכה לעבור בבית להתקלח ולהחליף בגדים. מזל שההורים שלי בחו"ל, אחרת אמא שלי הייתה מתחרפנת אם היא הייתה יודעת שלא ישנתי בבית.
"מתי אתם באים היום לאולם?" שאלתי אותו כשהוא יצא מהמקלחת.
"יש לנו ראיונות בשתי מקומות ואז כנראה נבוא.. בטח בסביבות 2 ככה…" הוא הלך לקומקום שהונח על שולחן הקפה ליד החלון למרפסת. "את רוצה קפה?" הוא שאל, מרתיח את הקומקום.
"לא.. אני חייבת לרוץ הביתה ואז לעבודה.." אמרתי לוקחת את התיק בידי ומתקרבת אליו. אחזתי בידיי את פניו, ונשקתי לו נשיקה אחת קצרה על שפתיו.. ועוד אחת.. ועוד אחת.. עד שלבסוף הוא הצמיד אותי אליו לנשיקה אחת ארוכה שהרעידה בין רגע את כל גופי.
"אני חייבת ללכת…" מלמלתי תוך כדי נשיקה, מנצלת את ההזדמנות כדי לנשום.
"אז לכי…" הוא אמר, ממשיך להצמיד את שפתיו לשלי, מנשק אותי כמו שאף אחד אחר לא נישק.
"אתה צריך לשחרר אותי כדי שאני אוכל ללכת תלתלים…" מלמלתי שוב בין שפתיו.
"אני לא יכול.." הוא חייך אלי, נושק לי על מצחי. חייכתי אליו וליטפתי את שיערו. הוא כל כך מקסים.. איך זה שאתמול הייתי כל כך עצבנית עליו כל היום, כל כך עסוקה בלעקוץ אותו, ועכשיו כל מה שאני רוצה לעשות זה להיות קרובה אליו.. להיות איתו…
אחרי כמה דקות ארוכות של נשיקות פרידה, יצאתי סוף סוף מהחדר, ממהרת אל ביתי. בדיוק כשהתכוונתי ללחוץ על כפתור המעלית, הדלתות נפתחו ופול וליאם יצאו ממנה.
"ליאם!" קראתי ונתפסתי על צווארו, מחבקת אותו.
"אחח…" הוא פלט בכאב, ומיהרתי להוריד את ידיי ממנו, אופס…
"ואי מצטערת…"
"זה בסדר מתוקה.." הוא חייך אלי חיוך כל כך מתוק..
"הפחדתם אותנו למוות אתמול!" אמרתי לו.
"מצחיק שאת אומרת 'למוות'…" הוא התבדח.
"ליאם, אתה צריך לנוח עוד להופעה היום." פול אמר בנחישות.
"תרגיש טוב ליאם…" קראתי אליו בזמן שפול גרר אותו אל החדר. פול הזה לא ממש בחור סימפטי..

בדרך הביתה התקשרתי לאמא של אור לברר לשלומה. היא כבר ערה, ומדברת. הרגשתי הקלה. התקלחתי במהירות, לבשתי מכנסי ג'ינס קצרים עם גופייה שחורה מוכנסת פנימה, השחלתי חגורה לחורים של הג'ינס ונעלתי את נעלי הפלטפורמה שלי. אכלתי בזריזות ויצאתי מהבית לכיוון העבודה, לוקחת בדרך את העיתון שהשאירו על השטיח מחוץ לבית. אומייגד! אני מופיעה בעמוד הראשי של העיתון! תמונה שלי עם הארי, מהמועדון, בדיוק ברגע שבו הוא נעמד מולי אחרי השיר שהוא שר לי. בכותרת נכתב 'החברה של הארי גנבה את ליבו'. פתחתי את העיתון ודפדפתי בו. בכתבה עצמה היו עוד תמונות, שלי ושלו נכנסים לבית חולים, שלי ושלו כשהוא תפס אותי מליפול כשנכנסנו למלון שלהם בפעם הראשונה.. הייתה גם תמונה של אלה ולואי, אור וליאם מתחבקים. הכנסתי את העיתון לתיק, אני כבר אקרא אותו בעבודה.
כשהגעתי לאולם, המעריצות היו שם, אבל הפעם, הן התחילו לצרוח ולהתחרפן גם כשהן ראו אותי. כמה צעקו לעברי 'טלי אנחנו אוהבות אותך' וכמה צעקו 'את סתם צעצוע' או 'תתני לו נשיקה בשמי'- כבר אמרתי שהן פתטיות?!
העבודה הייתה רגילה. מצאתי את עצמי מסתכלת בשעון כל כמה דקות, מחכה לרגע שבו אני אראה את הארי שוב. ישבתי בחדר בקרה, ואלה נכנסה.
"רק אני מרגישה כאילו עברנו אתמול 3 שנים ביום אחד?" היא התרסקה על הכסא מעייפות.
"ספרי לי על זה.. ראית את העיתון היום?"
"כן!!" פתאום היא קפצה בכסא מלאת חיים ועירנית. "אנחנו מפורסמות!!" היא חייכה.
"ברור שתגיבי ככה.." צחקתי.
"אז מה גברת סאנשיין… עשית אתמול להארי בייביסיטר גם אחרי שעות העבודה?" היא קרצה לי. "מה יש לך לספר לי?"
"כלום…" חייכתי.
"יש לך שלוש שניות לשפוך את הכל…" היא אמרה. ואכן שפכתי. הכוווווווווול! מהנשיקה בחדר שלו, והים, ועד היום בבוקר, במיטה. המיטה… רק לחשוב על זה גרמה לתחושת חמימות להתפשט בכל גופי. פיה נפער לרווחה למשמע הסיפור שלי, אבל יכולתי לראות שהיא הייתה מרוצה מזה.
"את לא מבינה איך אני מאושרת בשבילך!" היא אמרה לי לבסוף, מחבקת אותי חזק. "אז מה, אתם ביחד כאילו?"
"אני לא בדיוק יודעת… ואני גם מרגישה מאושרת.. והרבה זמן לא הרגשתי ככה.." אמרתי בחיוך עצוב שכזה. באמת הרבה זמן לא הייתי מאושרת. הפרידה מעומרי שברה אותי.. כל הלילות שהייתי הולכת לישון בוכה וקמה בוכה.. "אבל עזבי אותי, מה איתך ועם לואי? ראיתי שהייתם דיי קרובים אתמול.." הפעם אני קרצתי לה.
"אמאלה, הוא מושלם!!!" היא הסתובבה עם הכסא מרוב התרגשות, עושה לי סחרחורת.
"ומה קרה בלילה?" קרצתי לה שוב.
"אהמ אהמ…" היא גיכחה. "את יודעת.. מה שקורה בין כל זוג שאוהב אחד את השני…" היא חייכה חיוך מאושר.
"שקרנית…!" פלטתי, לא מאמינה לה.
"אכן כן.." היא חייכה חיוך מרוצה. "וזה היה מושלם!" היא נראתה בעננים. שמחתי בשבילה. היא פתחה את הפה לספר לי עוד משו, אבל אז בדיוק רועי נכנס לחדר, ושלח אותה לעשות משהו.
ישבתי בחדר בקרה לבדי, השעה הייתה כבר 1 וחצי. הוא אמור להגיע עוד חצי שעה. קיבלתי ממנו הודעה- 'אל תאכלי צהריים בלעדיי.' חייכתי אל המסך כמו נערה מתבגרת שקיבלה את האס.אמ.אס הראשון שלה מהילד שהיא אוהבת. 'תבוא מהר תלתלים, אני רעבה! ;) ' החזרתי לו את ההודעה, ובדיוק רועי נכנס אל החדר.
"טלי, אני צריך שתלכי למחסן האחורי להביא לי כבל URG."
"למחסן? אבל בקצה השני של האולם.."
"אני יודע איפה המחסן טלי. לכי תביאי אנחנו צריכים את זה דחוף." הוא קבע.
"תשלח את רוני.. אני מפחדת ללכת לשם לבד. חשוך שם והאורות אף פעם לא עובדים." התווכחתי.
"טלי, זו לא הייתה בקשה. זריז." הוא אמר ויצא מהחדר.
נאנחתי במקומי. רק להגיע אל המחסן לוקח עשר דקות. הוא היה המקום הכי מרוחק ושומם בכל האולם הזה. אף אחד כמעט ולא הלך לשם חוץ מאב הבית ורוני, שזה היה התפקיד שלו. עשיתי את דרכי אל המחסן, וככל שהתקרבתי אליו יכולתי לשמוע יותר ויותר את הדממה שבסביבה. המקום הזה תמיד הלחיץ אותי. זה ניראה בדיוק כמו סט של סרט אימה. הגעתי למחסן, פותחת אותו. נו באמת! הידית תקועה.. מה נסגר עם הידיות במקום הזה?! ניסיתי לפתוח את הדלת, חובטת בה מעט. לבסוף היא נפתחה. המחסן היה דיי גדול, היו בו שלושה מעברים רחבים, כשבין המעברים יש שלוש ארוניות ענקיות עם מדפים ועליהם ציוד. ממש כמו ספרייה, רק של ציוד במה. האור היה מעט עמום במקום, הלכתי למעבר הראשון, סורקת את הארונית הראשונה. זה לא פה. פניתי למעבר השני סורקת גם אותו. או, הינה זה. נעמדתי על קצות אצבעותיי, זה היה על המדף הרביעי, קצת מעל הגובה שלי. לקחתי את הכבלים והתקדמתי לעבר הדלת. כשיצאתי מהמעבר ופניי היו לכיוון הדלת, הרמתי את ראשי, והכבל נשמט מידיי. הרגשתי גל של אימה שוטף את גופי, עיניי לא מאמינות למה שהן רואות. הוא עמד שם, נשען על דלת הכניסה, שהייתה סגורה. הוא חייך אלי, מתענג על העובדה שהוא הפתיע אותי, מתענג על המבט המפוחד שלי.
"מה א-אתה.. עושה פה?!" ניסיתי לא לגמגם, לא להראות לו עד כמה הנוכחות שלו פה הפחידה אותי וגרמה לכל חושיי לרצות לזעוק לעזרה.
"באתי לראות מה שלום האפרוח הקטן שלי…" הוא פלט מבין שיניו, עדיין נשען על הדלת. הוא בחן את המראה שלי, עולה מכיוון הרגליים אל החזה, ולבסוף מביט בעיניי.
"אני לא שלך." אמרתי בארסיות. הוא גיכח. הוא התחיל להתקדם לכיווני, גורם לליבי לפעום חזק יותר ויותר עם כל צעד שלו. הראש אמר לי ללכת אחורה.. או אולי קדימה.. רק לעשות משו. אבל הגוף שלי כאילו קפא במקום, לא מסוגל לזוז אפילו סנטימטר.
"התגעגעתי אליך סאנשיין." הוא חייך, וחיבק אותי, מלטף את גבי עם ידיו, מחליק אותן למטה.
"אל תיגע בי, עומרי!" דחפתי אותו ממני עם שתי ידיי. סוף סוף הצלחתי להגיב.
"פעם אהבת שהייתי נוגע בך.." הוא אמר בציניות.
"פעם.." חלפתי על פניו, פונה אל כיוון הדלת. בבקשה, תן לי ללכת. בבקשה.. אבל לא. שניה אחרי שהפנתי לו את הגב הוא מיהר וחסם את דרכי, עומד עם פניו אלי.
"לא כל כך מהר.." הוא אמר בחיוך, מלטף את שערי.
"מה אתה רוצה?" העפתי את ידו מהראש שלי.
"אותך."