מי אמר ששנוי זה לא דבר טוב? פרק שני

פרק 2
"נו, עוד כמה כסף חסר לך לקניית הכרטיס?” שאלתי את ליאה בזמן שחזרנו מבית הספר, היום האחרון שלי כאן, במנהטן.
"לא הרבה, אנשים נדיבים כשאת חייכנית ויפה" ליאה אמרה והחמיאה לעצמה, אני אישית לא הייתי מחשיבה את ליאה בתור יפה, יש לה שיער מתולתל שנוטה טיפה להיות מקרוזל בצבע חום כהה, שחור, ללא ברק. העיניים שלה חומות כהות והיא הרבה יותר מדי גבוהה. היא מאוד רזה ומאוד שזופה. אבל הי, כל אחד והטעם שלו, מי אני שאשפוט?
"בטח בחופש יהיו שם יותר אנשים. יותר אנשים, יותר לקוחות. יותר לקוחות, יותר כסף. אני אקנה את הכרטיס הזה כנראה חודש אחרי סיום הלימודים.” היא אמרה בגאווה.
"יופי! אני מאוד גאה בך, את תראי החיים שלנו רק ישתפרו מעכשיו.”
"ואם יהיו עוד קשיים בדרך? והחיים שלנו רק יהיו גרועים יותר?” היא אמרה בחשש, אני מניחה שהחיים לימדו אותה שאי אפשר לסמוך על כך, שהכל יהיה טוב. אז התפקיד שלי הוא להיות האופטימית, די נמאס לי להיות האופטימית כל הזמן. ובואו אני אסביר לכן משהו על עצמי, אני אופטימית רק כשקשה, קל לי למצוא את חצי הכוס המלאה. אבל אם לא היו איתי כשאני בזמן מצוקה או סתם כשקצת קשה, יאמרו לכן שאני פסימית וחוץ מזה אני עצלנית, ולהיות אופטימית זה עבודה קשה.
"אז נתגבר עליהם ביחד, היו לנו זמנים קשים. את זוכרת שבגן תמיד היינו רבות? אבל אחרי שעה מקסימום יום, היינו משלימות חזרה.”
"יופי, ריבים של גן זה לא נחשב" היא אמרה וקצת עלתה לי על העצבים, אבל אני צריכה להיות חזקה ולתמוך בה כשקשה לה, לא להתעצבן.
"הנקודה שלי הייתה שאנחנו נעבור את הכל ביחד, אני לא אשאיר אותך לבד לעולם"