פרק חמישי- הופעה, שקרים והארי סטיילס

**אמבר**
"חשבתי שאת אמורה להיות איתו כל הזמן." קרלי אמרה במבט תמים כשהתיישבתי במושב מולה. הריח של קפה סטארבקס מילא את האוויר והרגשתי נחמד להיות כמה דקות מחוץ לדירה ורחוק מהארי.

משכתי בכתפיי, מושכת את כוס האספרסו לשפתיים שלי ולוקחת לגימה. "הם לא ידעו. זה רק לכמה דקות." בהרמת גבה, קרלי שמה את המרפקים על השולחן.

"את שנאת אותו מאז ומתמיד, אבל אף פעם לא סיפרת לי למה."

כירסמתי את השפה התחתונה שלי, העיניים שלי מביטות סביב בבית הקפה. לא היו הרבה אנשים פה, רק העובדים ולקוח אחד שניראה כאילו עומד לעזוב. האדם היחיד שיודע למה אני שונאת את הארי זה, טוב, הארי. לא הייתי בטוחה שהייתי מוכנה לספר לקרלי, אבל הייתי צריכה כבר לספר למישהו. כל הרגשות האלה מרגישים כאילו עומדים לחזור וזה לא טוב. בכלל לא. וכשאני אומרת רגשות, אני מתכוונת לסלידה חזקה. שנאה. בוז. תעבה. יכולתי להמשיך ולהמשיך אבל אין לי זמן. כדי לעשות את זה קצר, אני שונאת את הארי. זה כל מה שיש לי. שום רגשות אחרים. רק שנאה.

"אז," קרלי קטעה את מחשבותיי. "את הולכת לספר לי או לא?" נאנחתי, תוחבת תלתל בלונדיני מאחורי האוזן שלי. זה עכשיו או לעולם לא.

"זה התחיל בכיתה ה'," התחלתי להסביר. "כשהארי עבר לדירה שלידי."

**הארי**
"זה היה נורא מצדך, האז." לואי הזעיף פנים, שם את הרגליים שלו על שולחן הקפה ואת הידיים מאחורי הראש. הבנים הגיעו קצת אחרי שאמבר הלכה. היא לא אמרה לי לאן היא הולכת. לא שאכפת לי. למרות שניזכרתי שאנחנו אמורים להיות כל הזמן ביחד. משכתי בכפתיי. שוב, באמת לא אכפת לי.

"ממש נורא." נייל הסכים עם לואי, מניד את ראשו. ליאם וזאין היו חסרי מילים, רק בהו בי בעיניים פקוחות לרווחה, לא עיניים שמחות במיוחד. למען האמת, הם קצת הפחידו אותי. רק קצת.

"לא הייתי כל כך נורא." הגנתי על עצמי, משלב את ידיי. "אני לא יכול להיות."

ליאם נחר, מתחיל לדבר. "ברצינות, הארי. אם הדבר הזה יוצא לתקשורת, הקריירה שלך גמורה."

קימטתי את מיצחי, מעביר יד דרך התלתלים שלי. "אני בטוח שאם זה יקרה, המעריצים יבינו."

"יבינו שאתה אידיוט ענקי." שמעתי את זאין ממלמל בקול רם מידי. יריתי לעברו מבט עצבני והוא רק החזיר לי במשיכת כתפיים עצובה.

"לא פלא שאמבר שונאת אותך." נייל אמר. "אם אני הייתי היא, גם אני הייתי שונא אותך."

נאנחתי, מביט בלואי לעזרה. הוא אמור להיות בצד שלי. הוא החבר הכי טוב שלי! המבט על הפנים שלו אמרו את ההפך. הוא הסכים עם הבנים. הייתי אידיוט גמור. למעשה, אני אידיוט ענקי.

"היא הביאה את זה על עצמה," המשכתי להתווכח. "אני מבין שאולי הייתי אידיוט, אבל גם לה היה חלק בכל זה."

לואי ניער את ראשו, הושיט את היד והניח אותה על הברך שלי. "למה שפשוט לא תעברו הלאה ותשלימו?"

"זה אף פעם לא יקרה." עניתי. "לעולם לא."

"אתה תהייה חייב להסתדר איתה בסופו של דבר. ליאם נעמד, שולח אליי מבט מודאג. הוא דואג יותר מידי. בכנות. אני יכול לדאוג לעצמי.

"אתה הכנסת את עצמך לכל עניין הסרט הזה ואני לא כאן בשביל לעזור לך לצאת ממנו."

"עם העזרה של לואי," הצבעתי על לואי בהאשמה. "הוא התחיל את ההתערבות."

"ואתה הסכמת לה." ליאם ציין, מתוסכל. "העבר שלך וכל הסרט הזה זה משהו שהפאפרצי ישמחו לקבל לידיים שלהם. לא יקח הרבה זמן עד שהם יגלו את זה." ליאם התכופף, מיסתכל לי ישר בעיניים. "אז אתנ חייב לעשות משהו שיסיח את דעתם."

היסתכלתי עליו בחזרה, מבט מבולבל עולה על הפנים שלי. "כמו מה?"

לואי הניח את היד שלו על הכתף של ליאם, מחייך אליי. על מה הוא חושב? מה הם מתכננים? מהפנים של נייל וזאין ידעתי שהם גם יודעים משהו. מה זה? אין לי שמץ.

"אתה תיראה." ליאם קרץ. לפני שיכולתי לפתוח את הפה שלי ולהגיד משהו, הדלת נפתחה ואמבר עמדה בפתח. העיניים שלה נפקחו לרווחה כשראתה את הבנים, ברור שהיא לא ציפתה להם כאן.

"את בטח אמבר." ליאם חייך אליה במהירות, מושיט את ידו.
"אני ליאם."

"אה," היא חייכה בחזרה במתיקות. "נעים להכיר אותך."

"גם אותך." ליאם המשיך לחייך כשהוא הציג את הבנים, על לואי הצביע ראשון. "זה לואי." האצבע שלו עברה אל זאין ונייל. "זה זאין וזה נייל." כולם מילמלו שלום, ובההו בה קצת יותר מידי. אני החזקתי גיחוך. טיפוסי. ברור שהם מוצאים את אמבר לוהטת. הם תמיד הזכירו את זה כשראינו את הסרטים שלה. ההבדל היחיד הוא שלפני זה הם לא ידעו שלי ולאמבר יש עבר רע. ועכשיו, טוב, הכל הרגיש די מביך.

"בדיוק עמדנו לעזוב." ליאם אמר לאמבר. "אבל שוב, זה היה נחמד להכיר אותך." הוא הביט בי מהזווית ויכולתי לראות חיוך חשוד מופיע על שפתיו. "בואו נלך, בנים."

כולם- חוץ מנייל- עקבו אחרי ליאם אל מחוץ לדירה. עיניו מסרבות להיפגש עם שלי בזמן שהוא מחייך אל אמבר, מוציא פיסת נייר קטנה לכיוון שלה. מצמצתי כדי לקבל מבט טוב יותר אבל זה לא עזר, אמבר כבר לקחה את זה, חיוך מתפשט על השפתיים הוורדות שלה.

"רק כדי לוודא שהארי יביא אותך. אני מקווה לראות אותך מחר." נייל אמר, מחייך אל אמבר בביישנות לפני שעזב את הדירה, סוגר את הדלת מאחוריו. הצמדתי את השפתיים ונוצר פס דק, משפשף את המצח בבלבול. מה כבר היה לנייל שם…? העיניים שלי התרחבו. אוי אלוהים. הוא לא… אבל הוא כן. היסתכלתי על אמבר. היא עדיין מחייכת אליי, הידיים שלה מונחות על המותניים שלה.

"שחכת לציין שיש לך הופעה הלילה, הא?"

כיווצתי את הידיים שלי לאגרופים ומלמלתי קללות על ליאם ונייל. אני בטוח שזו בעיקר תוכנית של ליאם. יש שם עוד משהו. לא לדעת הרג אותי. עכשיו אני חייב לקחת איתי את אמבר להופיע הלילה, שלמען האמת די שחכתי ממנה. זה אפילו לא החלק הכי גרוע. החלק הכי גרוע הוא שיהיו שם טונות של מעריצים, פאפרצי, ואפילו כתבים. הם יהיו להוטים לדעת למה אמבר סקייווד נימצאת בהופעה של וואן דיירקשן.

– – –

מילמלתי קללות לעצמי כשנאבקתי במכנסיים. אני הולך להרוג את ליאם, לאט אבל בטוח, אני אהרוג את ליאם.

בהצלחה, כפתרתי את כפתורי המיכנס שלי לפני שהחלקתי חולצה בצבע כחול כהה מעל הראש שלי. היא התאימה וזה היה מושלם להופעה הלילה. העפתי מבט מהיר במראה, קורץ. מעביר יד מהירה בתלתלים שלי כדי לסדר אותם ויצאתי מהאמבטיה.

"לקח לך הרבה זמן." אמבר אמרה כשעברה לידי, ניתקעת בכתף שלי תוך כדי.

גיכחתי. "כדאי שתמהרי או שאני לא אהסס לעזוב אותך."

בגלגול של עיניה הירוקות, היא טרקה את דלת חדר האמבטיה. בגיחוך, הלכתי למטבח. פתאום, עצרתי בפתאומיות. שחכתי משהו. אין לי מכונית וגם לאמבר לא. הסיבה היחידה שהיא יכלה ללכת קודם הייתה כנראה כי משהו אסף אותה. במלמול של עוד כמה מילים צבעוניות שכאלה, החלקתי את הפלאפון מהכיס וחייגתי ללואי. שום סיכוי שהייתי מתקשר לליאם. אני לא בטוח שאני אוכל להיות בסביבה שלו, בלי לחנוק אותו.

"וואס הפנינ, האז?" לואי ענה אחרי הצילצול השני. הרעש ברקע אמר לי כבר שהוא היה באולם.

"אני צריך הסעה." אמרתי לו. "טוב, אנחנו צריכים הסעה."

"אני אהיה שם לפני שאתה תוכל להגיד גזרים." אני יכול כמעט להרגיש את החיוך המטופש שיש ללואי כרגע על הפנים.

"גזרים." גיחכתי.

"לא עכשיו!" לואי צעק. "תגיד את זה מאוד לאט. מאוד לאט! אני אהיה שם." בלי הוספת מילה, לואי ניתק. המשכתי לגחך, מניד בראשי. הלוואי שאני יחזור כבר לדירה שחלקתי עם לואי. זה היה כיף ולא מלחיץ. עם אמבר? זה יותר כמו כלא. לא, אולי גרוע יותר.

– – –

התיישבתי במושב האחורי של מה שהייתה המכונית של ליאם. הידיים שלי היו שלובות ואני הייתי די קר. לואי קפץ בשמחה במושב הנהג, מדבר בהנאה עם אמבר בזמן שהוא נוהג. זה המקום שלי, חשבתי בעצבים. אני אמור לשבת מקדימה. לא אמבר. אני הגבר כאן!

"תפסיק לכעוס כל הזמן, האז." העיניים של לואי פגשו את שלי דרך המראה הקידמית. "זה גורם לך להראות מכוער." מצמצתי בעיניים, שולח לו את המבט הכי קטלני שיכולתי. הוא עשה את זה בכוונה. אני יודע את זה. המבט המשועשע שעל פניו רק אישר את זה.

אמבר נשענה לאחור, לוחשת ללואי משהו באוזן שגרם לו לצחוק. זה רק גרם לי להתעצבן יותר, מיסתכל דרך החלון. הם כאלה מעצבנים. בחיי.

לא אמרתי מילה כל הנסיעה, מתעלם מהשיחה שלהם ומקשיב רק למחשבות של עצמי. כשלואי עצר את המכונית מאחורי האולם, כבר הייתי בחוץ, ניכנס במהירות דרך הכניסה האחורית. רציתי להתרחק מהם ככל האפשר, אבל ברגע שפתחתי את הדלת, התנגשתי בחזה של ליאם. כמעט נפלתי לאחור אבל הצלחתי להחזיר לעצמי את שיווי המישקל, הפכתי את המבט שלי לכועס והיסתכלתי על ליאם.

"אתה אמרת לנייל להביא לה את הכרטיס להופעה למקרה שאני לא אביא אותה, לא ככה?" צעקתי, מתעלם מהעובדה שכנראה אמבר שמעה אותי. לא היה לי אכפת. היא יודעת שאני לא אוהב אותה. אני יודע שהיא לא אוהבת אותי. זה לא משהו חדש.

"תירגע, הארההה." ליאם גיחך, לא ניראה מוטרד ביכלל. זה רק כרטיס. היא יכלה להיות פה בדרך כזאת או אחרת.

התאפקתי מלא לקלל אותו, עובר אותו והולך אל מאחורי הקלעים. נייל וזאין בהו בי מופתעים משולחן החטיפים. הם בטח שמעו אותי מרים את קולי על ליאם. אפילו לא טרחתי לחייך אליהם וצנחתי על הספה.

אמבר ולואי הגיעו למאחורי הקלעים, אף אחד מהם לא היסתכל עליי כשהם הלכו לדבר עם זאין ונייל. ליאם ניכנס אחריהם, כשחיוך מעורר חדש חזר אל פניו. לא משנה מה הוא מתכנן, זה לא יכול להיות טוב. ברגיל זה אני או לואי שנעשה משהו לא טוב, אבל הפעם הפנים של ליאם אמרו את הכל. תוכנית מרושעת הייתה במוחו. כמעט פחדתי מלגלות מה זה.

"בנים, אתם עולים בעוד שתי דקות!" מישהו קרא מהצד של הבמה.

"פססט!"העיניים שלי בהו בנייל. "ניילר!"

למשמע שמו, ראשו הסתובב לכיווני. קראתי לו לבוא, בהחלטה שהוא היה הבן אדם היחיד שהייתי יכול לדבר איתו היום. אולי זאין. אולי זאין לא. התגובה שלו מוקדם יותר לא הייתה נחמדה. אני לא כזה אידיוט…

"עם איזה שיר אנחנו פותחים?" שאלתי אותו, בלחישה.

"נה נה נה." הוא הודיע לי, חוזר במהירות לבנים. נאנחתי. מה יש לו?

"היי." קול הבהיל אותי. היסתכלתי למעלה וראיתי שאמבר מביטה עליי. מתי היא באה לפה? חשבתי שהיא הייתה עם הבנים. לא רציתי לדבר איתה. למעשה, רציתי לעמוד ולהתרחק ממנה.

"היי." החכרתי את עצמי לענות לה, מעמיד מפנים שאני משועמם. למען האמת, זו לא הייתה כל כך העמדת פנים. חלק ממני באמת היה משועמם.

"אז, ליאם סיפר לי."

הראש שלי התרומם בחדשות, ועיניי התרחבו. מה ליאם אמר לה? מה כבר הוא יכל להגיד לה? המבט על הפנים של אמבר היה תמים וישר. הוא לא היה מוטרד, כועס, מבולבל או כל אחד מהמבטים שהיא לבשה כשהייתה לידי. היא פשוט ניראתה רגועה.

"אמר לך מה?" שאלתי בסקרנות. יותר טוב לליאם ש-

"שאנחנו צריכים להסיח את דעתם של הפאפרצי." אמבר פלטה. "אתה יודע, מהעבר שלנו, כדי שנוכל לשמור על הקריירה."

שיחררתי אנחת רווחה, מעיף את התלתלים מהפנים שלי. "אה. הוא לא אמר איך-"

"וואן דיירקשן!" קולו של הקריין הפריע. קפצתי מהספה, רץ דרך אמבר אל הבנים.התנשמתי, נותן ללואי להניח את ידו סביב הכתף שלי כשהלכנו אל הבמה, מיקרופנים ביד.

"We've got a bit of love hate," ליאם התחיל לשיר מיד והקהל ישר פרץ בצרחות. "You take me to the edge then you hit the brakes. I say it's over one day, But then I'm crawling back begging you to stay. We make up then we break up all the time."

היסתכלתי לעבר אמבר שזזה לפי קצב המוזיקה. גלגלתי עיניים, מחזיר את תשומת ליבי אל ליאם שבדיוק סיים את הבית הראשון והתחיל את השני.

"I'll say that I hate a song, Then you'll go request it the whole night long. Some people say it's so wrong, But even when we fight, it'll turn me on. We make up then we break up all the time"

לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי את הפיזמון. "We're like na na na. Then We're like yeah yeah yeah…"

– – –

"You don't know you're beautiful!" המוזיקה נפסקה וההופעה נגמרה. נגמר לי האוויר ונשענתי על לואי לתמיכה. האנרגיה של הקהל הייתה מדהימה. כל הבעיות שלי נראו כנעלמו כששרתי. הדבר היחיד שנראה שקיים היה אני, הקהל, והלהקה שלי. זה היה מדהים.

"תודה שבאתם הערב!" ליאם חייך אל תוך המיקרופון. הקהל השתולל עם המון צרחות והרבה צעקות של אני אוהבת אותכם. "אבל לפני שנעזוב אנחנו רוצים להציג לכם חברה חדשה ומאוד קרובה שלנו."

קפאתי. מה ליאם עושה? אין לנו חברים קרובים חדשים. אני מקווה שהוא לא מתכוון למי שאני חושב שהוא מתכוון. זה לא יכול להיות.

"אמבר סקייווד, בואי לכאן!"

וזה כן יכול להיות. עצמתי את עיניי בחוזקה, מזכיר לי להרוג אותו אחרי זה. ההופעה הייתה מדהימה והוא היה חייב להרוס את זה בלהביא אותה לכאן.

הקהל צרח כשהם זיהו את אמבר, ומחיאות הכפיים גברו.

"היא חלק ממשפחת וואןדי עכשיו." ליאם שיקר לקהל. חלק מהמשפחה, בתחת שלי. "ואנחנו לא יכולים להיות מאושרים יותר בשביל הילד שלנו הארי."

העיניים שלי נפערו לגודל של כדורי בייסבול. מה הוא-

ליאם קרץ לקהל. "הארי ואמבר יוצאים."

כאן, הלב שלי כבר הפסיק לפעום.