פרק שישי – דונאטס, נקמה והארי סטיילס

**הארי**
"אני הולך להרוג אותך!!" ברגע שעזבנו את הבמה, מצאתי את עצמי מצמיד את ליאם לקיר הקרוב. רתחתי מזעם והחיוך הרגוע של ליאם רק עיצבן אותי יותר. אמבר ואני יוצאים? כאילו שזה יקרה אי פעם! הייתי מעדיף לקבל כדור בראש! זה יהיה פחות כואב.

"הארי, הארי." הרגשתי זוג ידיים שתופסות אותי ומנסות להרחיק אותי מליאם. "הארי, תירגע." הקול היה של זאין. רציתי שהוא יעזוב אותי, שייתן לי לפחות לתת לליאם מכה טובה, אבל ידעתי שזה רעיון גרוע. המנהלים התעצבנו והשמועות יתפשטו במהירות. כיווצתי את הידיים לאגרופים וריסנתי את עצמי מלהרביץ לו. הוא לא יכול לדמיין כמה אני שונאת אותו עכשיו. אולי אפילו יותר מאמבר. וזה הרבה.

"אמרתי לך שיש לי רעיון איך להסיח את התקשורת." ליאם חייך, נישען על הקיר שמקודם דחפתי אותו עליו בנינוחות ובשלווה.

הזעפתי פנים. "אבל אנחנו לא יוצאים! וליאם, לעולם לא נצא!"

"האז," לואי התקרב אליי וזאין הוריד את הידיים שלו ממני. "אתה צריך להירגע לפני שתיפגע במישהו."

חרקתי בשיניי, מניח את הידיים שלי מאחורי הראש ומושך בתלתלים שלי בתסכול. "אני שונא אותך, ליאם!" נהמתי. "אמיתי או לא, אני לא יוצא עם אמבר!" ידו של ליאם דחפה את לואי. הוא גילגל את עיניו בעצבנות, מתקדם אליי.

"ברצינות, הארי. אתה באמת חושב שהייתי עושה את זה אם שניכם לא הייתם מסכימים?"

מבט נבוך נופל על הפנים שלי. "מה אתה בעצם אומר לי?"

"אני אומר," ליאם התחיל להגיד. "ששאלתי את אמבר והיא הייתה בסדר גמור עם הרעיון הזה."

הלסת שלי נפלה. אמבר הייתה בסדר עם זה? אין מצב. אבל היא שונאת אותי כמו שאני שונא אותה ואפילו יותר. משכתי בתלתלים שלי וכל מה שרציתי לעשות הוא לדפוק את הראש בקיר. למה הוא שאל את אמבר? למה ליאם שאל אותה במקומי? התשובה הייתה ברורה. הוא ידע מה התגובה שלי תהיה. הוא ידע שאני אגיד לא. אבל אמבר הייתה אומרת גם לא, נכון? מה גרם לה להגיד כן? כל השאלות האלה בלבלו לי את המוח כששמעתי את הבנים, כולל ליאם, הולכים משם, משאירים אותי לבד עם המילים של ליאם. לעזאזל איתך, אמבר.

"עשיתי קצת חושבים," קפצתי למשמע הקול של אמבר. זה לא רק ביגלל שהיא פשוט צצה שם. לא. זה בגלל הקול של אמבר ששלח לי צמרמורת במורד עמוד השידרה. זה היה צליל שאף פעם לא שמעתי אותה אומרת. זה היה מלחיץ.

היא נישענה על הקיר שליאם נדחף עליו מקודם, השיער הבלונדיני שלה נפל על הכתפיים שלה בשלמות כשהיא מחייכת אליי. העיניים הירוקות שלה שבהם היה רמז של שובבות וגופה שידר ביטחון. איכשהו זו לא הייתה היא ביכלל.

"ואני לא יכולה שלא לכעוס על עצמי," היא המשיכה, העיניים שלה לא עוזבות את שלי אפילו לא לרגע. "למה אני תמיד נותנת לך פשוט לפגוע בי? נותנת לך לעצבן אותי? איך אני כל פעם מאכזבת את עצמי?"

בלעתי את הרוק שלי, לא אוהב לאן שהשיחה מובילה. המבט על הפנים שלה, החיוך על השפתיים הוורודות שלה, והדרך שבה יד ימין שלה נחה על המותן, היד השניה זרוקה בצד גופה. כל זה הציף אותי משום מה. אף פעם לא פחדתי מאמבר. למעשה, כל הזמן הרגשתי חזק לידה. לא הרגשתי אפילו פעם אחת חסר אונים. אבל עכשיו, ברגע הזה, הרגשתי כל כך חלש. "אמבר" גיכחתי, "מי היה מא-"

"שקט תלתלים." קטעה אותי. "עכשיו תורי לדבר" אמבר התרחקה מהקיר והתקרבה אליי, יותר מדי קרוב. היא נעמדה על קצות האצבעות שלה, השפתיים שלה מתחכחות עם האוזן שלי וההרגשה גורמת לעור ברווז על היד שלי.

"התשובה תמיד הייתה ברורה לי." היא לחשה, וגוררת את האצבע שלה באיטיות על היד. לא יכולתי להוציא מילה. אפילו לא יכולתי לנשום. מה היא עושה?

"נקמה." המילה גרמה ללב שלי לעצור. כאילו שהלב שלי פיספס כמה מילוני דפיקות.

"אתה אוהב לשחק מישחקים, סטיילס." שפתייה מתקרבות לאוזן שלי יותר ויותר. "אז בוא נשחק מישחקים." אין לי זמן לענות או אפילו לעכל את מה שקרה כאן עכשיו. אמבר התרחקה, מחייכת אליי בביטחון לפני שעזבה. המותניים שלה התנדנדו מצד לצד בזמן שהלכה, גורמים לעיניים שלי לבהות בישבן שלה שמעוצב בצורה מושלמת.

מה קרה כאן הרגע?

**אמבר**
יכולתי להרגיש את העיניים של הארי עליי כשהלכתי. הכל הלך בשלמות. כשליאם בא אליי עם התוכנית הגאונית שלו כדי להסיח את התקשורת, מצאתי את עצמי מסכימה בלי לחשוב ביכלל. טוב, לא בלי לחשוב. ידעתי שהארי יתנגד לזה. זה מה שהניע אותי להסכים עם ליאם. זו הייתה הדרך המושלמת לנקום בו. אני לא אתן להארי לנצח. לא שוב. סיימתי עם לתת לו להיכנס מתחת לעור שלי. זה הזמן שהמישחק מתהפך. זה הזמן בשבילי לנצח.

"מה החיוך המלחיץ הזה?" לואי הופיע, צועד לעברי. הוא הרים גבה, העיניים שלו מחפשות את שלי כדי לקבל תשובה.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." עניתי בתמימות, החיוך שלי השתנה ממלחיץ למתוק.

לואי הביט בי בחשדנות, אבל לא שאל יותר שאלות. "אני הולך להביא את הארי. את יכולה ללכת בינתיים למכונית ולחכות שם. אני אסיע אתכם הביתה." הביתה. המילה גרמה לי להתכווץ. הדירה לא הייתה קרובה אפילו לבית.

הנהנתי ללואי לפני שהוא הלך להביא את הארי. מסלסלת תלתל בלונדיני בין האצבעות, התחלתי ללכת לכיוון הדלת האחורית.

"אמבר, חכי!" הקול שלי ליאם גרם לי לעצורף. הסתובבתי באיטיות אליו, מחייכת במתיקות.

"היי." בירכתי אותו.

ליאם גיחך, משלב את ידו על החזה. "עוד לא אמרת לי למה הסכמת לכל זה."

חייכתי. מאז שהסכמתי לתוכנית שלו הוא מציק לי כדי שאני אגיד לו למה הסכמתי. אין מצב שאגיד לו. לספר לליאם שהוא אחד מהחברים הכי טובים של הארי יהיה כמו לספר להארי בעצמו.

"אני פשוט חשבתי שצדקת, זה הכל." שיקרתי. "אנחנו לא יכולים לתת לתקשורת להגיע לפרטים של העבר שלנו."

המבט שעל הפנים של ליאם אמר לי שהוא לא כל כך מאמין לי. "באמת חשוב לך להציל את הקריירה של הארי?"

נשכתי את השפה, מחפשת בראש תשובה. לפני שהייתה לי את ההדמנות להגיב, לואי הופיע.

"מוכנים?" הוא שאל, מחייך אליי. הנהנתי והצצתי בהארי. הוא בהה בליאם בקרירות. החולצה הכחולה שלו נידבקה לחזה שלו ביגלל הזיעה, מבליטה את השרירים שלו. הדרך שבה הוא עמד שם, מכווץ את אגרופיו, הראתה לי שהתכונית שלי עובדת.

"כמו תמיד." חייכתי ללואי בחזרה. נופפתי לליאם שלום לפני שעקבתי אחרי לואי והארי אל הדלת.

הנסיעה לדירה הייתה שקטה. טוב, תלוי בהגדרה שלך לשקטה. לואי הדליק את הרדיו והתחיל לשיר בקולי קולות לשיר של קרלי ריי ג'פסון Call Me Maybe. זה היה כמעט מחריש אוזניים. על הבמה, לואי נישמע כמו מלאך. מחוץ לבמה, לואי נישמע כמו סוס ים שנחנק. אולי זה היה קצת גס רוח, אבל זה היה נכון. הוא לא התאמץ לשיר והערצתי אותו על כך. הוא לא מפחד מהדעות של אחרים והוא לא מפחד לעשות חיים. פגשתי הרבה אנשים בחיי ואף פעם לא פגשתי אדם כל כך כנה כמו לואי.

ואז היה את הארי. הוא בהה מחוץ לחלון, אז אי אפשר היה לקרוא אותו. הדרך שבה השפתיים שלו היו מכווצות, והדרך שבה הגבות שלו מכווצות ביחד הראו לי שהוא עמוק במחשבות. זה ניראה כמעט לא בריא כמה חזק הוא חשב. מצאתי את עצמי צופה בו בסקרנות דרך המראה. זה היה פנטסטי. אולי אני הייתי סיבה לכך שהוא שקט וחושב כל כך הרבה? אני באמת מסוגלת להשפיע עליו ככה?

"ברוכים הבאים הביתה!" לואי שר, מביא את המכונית לעצירה מול הדירה. "שיהיה לכם לילה מהנה בחורים!" הארי יצא מהמכונית וחצה את הכביש לפני שיכולנו להגיד משהו. מישהו כאן במצב רוח קצת רע…

"אני לא בחור." גיגלתי את עיניי ללואי, רוכנת ומנשקת את הלחי שלו. "לילה טוב, לו'."

לואי גיחך, מעביר יד בשיער החום והמבולגן שלו. "לילה טוב גם לך, אמבר." הוא אמר. "ואל תתייחסי להארי. הוא פשוט מתנהג כמו פוץ."

גיחכתי גם, מנופפת לו לשלום כשיצאתי מהמכונית ועוקבת אחרי הצעדים של הארי. כשנעמדתי במעלית, מיליון מחשבות נחתו על הראש שלי. האם אני ישרוד בלגור עם הארי? האם אני אוכל לנקום בו בלי להיכשל? או אפילו יותר גרוע. האם העבר יחזור על עצמו?

כיווצתי את ידיי לאגרופים מהמחשבות, הכעס זרם בי. העבר לא יחזור על עצמו. אני לא אתן לזה לקרות ואיך שאני רואה את זה, גם הארי לא יתן. לפחות היה משהו שהסכמנו עליו.

הדלת ניפתחה ויצאתי מהמעלית, מרגיעה את עצמי כשנעמדתי אל מול הדלת. סובבתי את הידית, מגלה שהדלת פתוחה. ציפיתי שהארי ינעל אותה כדי לעצבן אותי. זה משהו שהוא היה עושה, אבל הוא לא.

ניכנסתי לדירה וסגרתי את הדלת אחריי, משפשפת את מצחי כשאני מגלה שהיא ריקה. איפה הארי? חדר השינה היה נטוש. הסלון הקטן והמטבח גם הם היו ריקים. דממה הציפה אותי, גורמת לי להיות קצת לחוצה. איפה לעזאזל הארי? הוא יכל לעז-

"מה את עושה?!" לא היה לי זמן לעכל מה קרה עכשיו. אני נדחפתי באלימות אל עבר הקיר הקרוב, האוויר כמעט ניגמר לי. התכווצתי, מיסתכלת על הארי שמאוד מאוד כעס. הפנים שלו לאט לאט הופכות לאדומות והעיניים שלו מצטמצמות, מיסתכלת על שלי חזק. היד שלו החזיקה את הכתף שלי, משאירה אותי במקום, וגופו היה כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את החום שבא ממנו.

"מה.. על מה אתה מדבר?" הצלחתי להגיד, מנסה לאזן את הנשימה שלי.

הארי הזעיף פנים. "כאילו שאת לא יודעת! למה הסכמת לליאם? ואפילו אל תתחילי עם כל עניין הנקמה הזה! אלוהים אדירים, אמבר, לצאת איתך זה משהו שאני אפילו לא אשקול, אמיתי או לא."

הוא בהחלט עצבני. יותר ממה שאי פעם ראיתי אותו. ואיזה מין סוג של תשובה הוא רצה לשמוע? אני חושבת שהבהרתי את זה ברור לגמרי מאחורי הקלעים מה אני עושה. מה הוא רוצה שאני איית לו את זה?

דחפתי את הארי ממני. הוא היה חזק. חזק יותר ממה שחשבתי, אבל הצלחתי לדחוף אותו ממני, נועצת בו מבט בחזרה.

"נקמה, הארולד." אמרתי בכעס. "לא אמרתי את זה בבירור? גמרתי עם המשחקים שלך. אני לא רוצה לצאת איתך בדיוק כמו שאתה לא רוצה לצאת איתי." בביטחון, התקרבתי אליו יותר, מיסתכלת למעל כדי לפגוש את העיניים שלו. "אבל אם זה מעצבן אותך, אז אני בסדר עם זה שהעולם יחשוב שאנחנו יוצאים." ליטפתי את הלחי שלו, רק מעצבנת אותו יותר. "אבל אל תדאג. אחרי הסרט, השקרים, וזה." הזכרתי את הדירה שלנו. "זה יגמר, לא ניצטרך לראות אחד את השנים אף פעם יותר. אני מבטיחה."

לפני שיוכל להגיד מילה נוספת, עברתי אותו, והתחכחתי בכתף שלו בגסות. לא היסתכלתי בפעם האחרונה על הפנים שלו, אבל אני בטוחה שזה היה מעורבב בכעס והפתעה. התוכנית שלי עבדה. הנמקה הלכה מצויין עד עכשיו. ובכנות, אף פעם לא הרגשתי טוב יותר.

סוגרת את דלת חדר השינה מאחוריי, הלכתי להחליף לפיג'מה שלי. נקמה יכולה להיות מתוקה, אבל אני רוצה לסיים עם זה כבר. אני רוצה לסיים כבר עם הארי. כשהסכמתי לסרט הזה, זה בהחלט לא מה שציפיתי לו. זה היה הסרט שלי בכל מיקרה. זה נכתב בשבילי. אז למה לא אני בחרתי את השחקן שישחק את נסיך החלומות שלי? זה כאילו שמישהו עשה את כל זה בכוונה.

– – –

"הפתעה!"

נאנחתי וטמנתי את הראש שלי עמוק בכרית. כל מה שביקשתי זה קצת שינה טובה! זה כל כך קשה לקבל את זה? משכתי את השמיכה על הראש שלי, מנסה לחסום את הקול. בוקר שבת מסריח.

"אמבר!" הקול גרם לי לקפוץ. הרגשתי את השמיכה נמשכת ממני. ניסיתי למשוך אותם בחזרה אבל נכשלתי, התכרבלתי לכדור – זו הייתה האפשרות היחידה שהייתה לי.

"אמבר! הארי!" הקול המשיך לדבר ולעצבן. "תקומו! הבאתי ארוחת בוקר וזה מה שאני מקבלת?"

קארול? מלמלתי קמה קללות מתחת לנשימות שלי ולבסוף קמתי. העיניים שלה מביטות בי ואז בהארי, בי ואז בהארי. לא יכולתי לראות את הארי דרך הקיר שבניתי, אבל לפי המבט על הפנים של קארול, הוא בוודאי קבור עדיין מתחת לשמיכה שלו.

"למה את פה?" מלמלתי, מקרבת את הברכיים שלי אל החזה. גאד, כל כך קר כאן. למה כל כך קר?

קארול אחזה בקופסא מרובעת, השיער שלה היה אסוף לקוקו גבוהה. היא הייתה לבושה בבגדים רגילים, ג'ינס וחולצה לבנה. זה היה לא רגיל – היא תמיד הייתה לבושה בבגדי העבודה שלה. לפעמים דאגתי שהיא לוקחת את העבודה שלו ברצינות רבה מידי.

"הבאתי דונאטס בשביל לחגוג, אבל נראה שאתם עסוקים מדי בשינה." היא אמרה, פותחת את הקופסא. היא שלפה דונאט שוקולד ולקחה ביס, משחררת אנחה בזמן שאכלה.

כיווצתי את המצח, מיסתכלת עליה. "לחגוג?"

קארול הנהנה, בולעת את הביס שלקחה קודם. "כן, לחגוג! ערוץ הבידור הודיע שאתם יוצאים. כמה גאוני?" היא חייכה אליי, למרות שידעה שהכל זה שקר. זה רק הלילה השני שלנו ואנחנו עדיין מושכים אחד לשני בשיער. אני והארי יוצאים לעולם לא יקרה. לפחות, לא במציאות. הכל מזויף וקארול יודעת את זה.

"אנחנו לא יוצאים!" הארי התעורר פתאום, מתיישב על המיטה וזורק לי מבט. התלתלים שלו היו מבולגנים. תלתל בודד נפל על עיניו, והעיניים הירוקות והתובבות שלו מראות רק סימני עייפות.

קארול גלגלה את עינייה להארי. "זה די ברור שלא, יקירי, אבל זה ישתנה."

"זה לא." פלטתי. זה לא ישתנה בהחלט. אפילו שזה מוזייף, זה כבר סיוט.

קארול מלמלה משהו מתחת לנשימה שלה לפני שהתיישבה בקצה של המיטה. "אם את הולכים לזייף דייט, אתם צריכים לעשות את זה אמין. אני יודעת שאתם לא יכולים לסבול אחד את השני ואני שמחה שליאם עשה את מה שעשה."

"חמור…" שמעתי את הארי ממלמל, מעביר יד בתלתלים המבולגנים שלו.

קארול התעלמה ממנו. "מפיקי הסרט היו יותר משמחים לשמוע על שניכם ואני בטוחה שהתקשורת צמאה לעוד פרטים, אז," היא הושיטה שתי חתיכות נייר. לקחתי אותם, הבטתי בהם. אלו היו כרטיסים לסרט.

"משחקי הרעב." קארול הסבירה בעליזות. "הזמנתי לכם שולחן באולם הזית. ארוחת ערב וסרט. דייט ראשון נהדר, אם תשאלו אותי. כיוון שאתם לא ביחסים טובים תמנעו מלדבר עם הפאפרצי. פשוט תישארו ביחד ותנסו להסתדר. תחזיקו קצת ידיים כדי שיהיה אמין. לא יותר ולא פחות." קארול חייכה אלינו, נעמדה ושמה את הקופסא על המיטה. "אני אתקשר מאוחר יותר. הסרט מתחיל בצהריים. אל תהרסו את זה." בלי מילים מיותרות, קארול עזבה את החדר ואת הדירה, משאירה אותנו עם קופסא של דונאטס. אפילו לא טרחתי להיסתכל על הארי כשהוצאתי דונאט מהקופסא. אולי טעיתי כשהסכמתי לליאם. עכשיו אני והארי צריכים להיראות כאילו אנחנו באמת יוצאים.
הנקמה לא הולכת טוב כל כך.

למה הכנסתי את עצמי?