פרק שלישי – צרות, שנאה והארי סטיילס

**הארי**
"אני לא מאמין שאף פעם לא סיפרת לנו!" לואי היסתכל עליי, קמט עמוק על פניו. "לא סיפרת *לי*!"

"זה לא עניין גדול, לו'." אמרתי לו, מתוסכל במקצת. "זה היה בבית ספר היסודי. בקושי זכרתי את זה עד שראיתי את הפנים שלה אתמול בלילה."

"צפינו בערך בכל הסרטים שלה." נייל התערב. "איך יכולת לא לזכור?"

כיווצתי את שפתיי, מתחמק מעיניו. הוא צדק. בדקה שראיתי את הסרט הראשון שלה בשנה שעברה, ידעתי שזו היא. פשוט לא רציתי לחשוב על העבר. כל מה שאני ואמבר עשינו היה למשוך אחד לשני בשיערות. להיות כנה, לא רציתי לזכור אותה ואני בטוח שהיא לא רצתה לזכור אותי.

"לואי," ליאם פנה לחבר הכי טוב שלי, מפריע למחשבות שלי. "אם זה לא היה בגלל ההתערבות המטופשת שלך, הארי לא היה במצב הזה עכשיו."

לואי התנשף, מבט של כאב מדומה בעיניו. "אותי? אתה מאשים אותי? לא אשמתי שהאזה הלך לאודישנים של הסרט הזה."

"סליחה שאני מפריע, חברים." התחלתי להגיד, זורק את היד שלי מסביב לכתף של לואי. "אבל בכנות אני די מרוצה מהתוצאות. אני? סרט? מי ידע, נכון?"

"כן." זאין דיבר בפעם הראשונה. "סרט, וגם אתה צריך לחלוק דירה עם אויבת ילדות ישנה לוהטת במיוחד ומפורסמת. אתה חייב להיות שמח."

שלחתי לו מבט כועס, לא שמח מהדברים שאמר. אמבר? לוהטת? עצרתי את עצמי מלגחך. כן, בטח.

"אני פשוט לא מאמין שהסכמת לזה." ליאם השיב, קמט קטן מופיע על שפתיו.

"אני אהיה בסדר." הבטחתי להם, פותח את דלת המכונית. "אני יכול להסתדר כמה שבועות עם אמבר."

"השאלה האמיתית היא," נייל ציין. "אם היא תוכל להסתדר כמה שבועות איתך"

אאוץ'. "מה זה אמור להביע?" הרמתי גבה, עוצר באמצע הדרך לפני היציאה מהמכונית.

"הוא מתכוון ילדה, במיוחד ילדה ששונאת אותך, ייתכן שלא תוכל להשלים עם בחור עקשן, חצוף ופלרטטן כמוך." זאין תירגם, זוכה בהנהון הסכמה מליאם.

פתחתי את הפה כדי למחות על זה אבל מיד סגרתי אותו. הם צדקו. כל מה שזאין אמר לגביי היה נכון. יצאתי מהמכונית, עומד בגאווה.

"אם היא לא תוכל להשלים איתי," חייכתי. "זו בעיה שלה, לא שלי. שיהיה לכם יום נפלא, בנים"

לפני שהם יכלו לתת לי כל סוג של תגובה, הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון המבנה שהכיל את החדר שאני ואמבר אמורים לחלוק. חיוך בטוח נוצר לי על הפרצוץ. זה הולך להיות כיף, הרבה כיף. אז, בואו ניתן לו להתחיל.

**אמבר**

"צאי."

"לא."

"אמבר."

"לא."

"אני יע-"

"לא."

המבט של קארול היה אינטנסיבי ורציני, גורם לי לשקוע לתוך המושב. ידעתי שאני אצטרך לצאת בסופו של דבר, אבל המחשבות של לראות את הפנים של הארי שוב גרמו לי לרצות להקיא. כנראה שאני בקושי יוכל לשרוד שם יום אחד והיא מצפה שאני ישרוד שם כמה שבועות? זה כמו להגיד לי לקפוץ ממטוס בלי מצנח. זה בלתי אפשרי לשרוד שם.

"או שתצאי החוצה," קארול אמרה לי באיטיות. אני יכולה להרגיש איום מתקרב. "או שאני אקרא להארי שיבוא ויוציא אותך." כן. בהחלט איום, איום טוב. הרגשתי את העיניים שלי מתרחבות ובתוך שניות הייתי מחוץ למכונית עומדת על הכביש מול מבנה הדירה.

קארול חייכה בגאווה, מתניעה מחדש את האוטו. "לכי." היא ציוותה. "דירה 317. לכי עכשיו. האיום עדיין בתוקף."

בזמן שכמות אוויר גדולה הציפה אותי מהמנוע, עניתי עם הנהון לפני שפניתי באיטיות ולקחתי צעד קטן לעבר הבניין. הייתה שם רק מילה אחת בראש שלי בזמן הכניסה שלי.

למה, למה, למה, למה, למה, למה, למה, למה….

אפילו כשניכנסתי למעלית, יכולתי להרגיש את העיניים של קארול עליי. ברור, היא בחוץ, בטח כבר מזמן. אבל איכשהו היא מצליחה לגרום לי להיות לחוצה. אני לא יודעת איך. היא פשוט כל כך גאונה.

הרגשתי את הטלפון רוטט לי בכיס כשחיכיתי שהמעלית תעלה אותי לקומה האחרונה. החלקתי אותו החוצה מהכיס, מציצה במסך שהראה לי שיש לי הודעה מקרלי.

ל: אמבר
מ: קרלוש ♥
איפה את? היית צריכה להיות פה כבר לפני שעה!

נאנחתי וסימסתי לה חזרה במהירות.

ל:קרלוש♥
מ:אמבר
משהו צץ. מצטערת. אני אדבר איתך אחר כך.

בדקה שלחצתי על שליחה, המעלית עצרה והדלתות ניפתחו, שולחות אותי אל האבדון. בלעתי את הרוק, ודרכתי על שטיח הכניסה. ציפיתי לראות שורה של דלתות כמו שרואים בבתי המלון, אבל במקום נעמדתי פנים מול פנים עם דלת אחת שחיכתה לי בסוף המסדרון.

דירה 317.

התחלתי ללעוס את השפה התחתונה שלי כשהתחלתי להתקדם לעבר הדלת, משחקת עם האצבעות בעצבנות. קיוויתי שזו תהיה דירה גדולה, גדולה מספיק כדי שאוכל להתרחק מהארי ככל האפשר. אין לי מושג איך קארול חושבת שזה הולך להצית איזשהו ניצוץ בין שנינו.

כשהגעתי לדלת, הנחתי את היד שלי על הידית באיטיות, הפה שלי התייבש. סובבתי את זה, מגלה שהדלת לא נעולה. מה שאומר שהארי כבר שם. טוב, ברור שהוא פה. קארול אמרה את זה בעצמה.

נעמדתי זקוף יותר, מחליפה את כל הלחצים, העצבנות, ופחד בביטחון. אולי אני יכולה לעשות את זה, חשבתי מחדש על הדברים. אולי אני יכולה להוכיח לקארול שאני מסוגלת לשים בצד את כל השנאה למען הקריירה שלי.

אבל ברגע שדרכתי בתוך הדירה, ניסיתי לשמור בתוכי את הצרחה שעולה. זה לא עבד. צרחתי, לוקחת צעד אחורה, גורמת לגב שלי להתנגש בדלת הסגורה.

הדירה לא הייתה גדולה. למעשה, אני כמעט מוכנה להישבע שהמטבח של הבית הקודם שלי גדול יותר. הדירה הייתה בעלת סלון קטן שהתחבר למטבח מעט גדול יותר. מה שבאמת תפס את העין שלי היה הספה השחורה, בעלת שני המושבים. היא הייתה היחידה. הספה הייתה ממוקמת מול מסך הטלוויזיה. אני כבר תיעבתי את המקום הזה. אפילו לא רצתי כבר לבדוק את חדרי השינה.

עצרתי. חדרי שינה? כשהעיניים שלי היסתכלו לעבר מסדרון קטן, ראיתי רק שתי דלתות. אחת הייתה פתוחה קצת, חושפת מיטה גדולה ומרפסת שהובילה אל מחוץ לחדר. הדלת השניה הייתה סגורה, אור ניראה מהפתח למטה. התחלתי לקוות שזה עוד חדר.

ואז שמעתי את הרעש של השירותים.

בהחלט לא חדר שינה. החזקתי בכוח את השיניים שלי. פשוט מחכה לשיחה מקארול…

"את פשוט הולכת לעמוד שם עם מבט של רוצח סידרתי על הפנים?" הקול של הארי הבהיל אותי. לא קלטתי שהוא יצא מהשירותים. עדיין לא האמנתי שזה אמיתי.

כשהעיניים שלי זזו לכיוון שלו, הוא גיחך אליי. הוא נישען על המשקוף של חדר האמבטיה לבוש בזוג של מכנסי סקיני ג'ינס שחורים וחולצת טי-שירט לבנה. השיער המתולתל שלו היה בכל מקום והחיוך שלו הציג רק גומה אחת.

"אל תדאגי," הארי דיבר שוב, עכשיו הלך לכיוון שלי. כל מה שיכולתי לעשות הוא לשמור על הגב שלי מול הדלת, השפתיים שלי התעקלו לתוך קמט גדול יותר.

"אני לא מעריץ גדול של זה גם." הארי הגיע אליי, ממקם יד על הדלת מעליי. הוא היה כל כך קרוב שיכולתי להריח את הבושם עליו. כל ילדה אחרת כנראה כבר הייתה מתעלפת, ואני פשוט ניסיתי שלא להקיא.

"אבל," הארי רכן לאוזן שלי. "זה יהיה כיף ענק." הכעס רתח בתוכי. שמתי את היידים שלי על החזה שלו ובערך דחפתי אותו ממני.

"תנסה משהו," אמרתי בכעס. "ואני אפגע בך."

הארי גיחך, מזיז תלתל מהעיניים שלו. "זה היה אמור להיות איום?" הוא לקח צעד קרוב אליי. לא זזתי, מצמצמת את עיניי.

"זו הייתה הבטחה." לא מחכה לתגובה של הארי, הסתובבתי עם העקבים והלכתי לכיוון חדר השינה. הדבר הטוב היחיד כאן שיש שתי ארונות בגדים. זה הדבר היחיד ששימח אותי כי הייתי מסרבת ללבוש בגד עם הריח של הארי.

צייצתי כשפתחתי את הארון הלא נכון, סגרתי אותו בטריקה והלכתי לארון השני שללא ספק שלי. שיחררתי אנחה כשראיתי את הבגדים שלי תלויים בצורה מסודרת. טוב, לפחות זה משהו שאני יכולה להודות עליו לקארול אחרי שסיימתי לצרוח עלייה.

שמעתי את הצעדים של הארי באים ונעצרים ליד הדלת ויכולתי להרגיש אותו מיסתכל עליי. לא פגשתי את עיניו כשהסתובבתי לראות את המיטה הגדולה שלפניי. אין שום מצב שאני אשן במקום אחר חוץ מזה וגם אין מצב שאני אשן עם הארי. זה היה סיוט שמתגשם.

"זה ניראה נוח." הקול של הארי התגרה. "לא יכול לחכות לישון על זה." הוא עושה את זה. הוא חופר עמוק יותר בעור שלי כדי לעצבן אותי. החלק העצוב בזה שזה עבד.

"אין שום פאקינג מצב שנחלוק מיטה." צעקתי. "אז את מוזמנת ללכת להתמקם על הספה." הארי צחק, רץ בשימחה וקופץ על הצד הימני של המיטה. נרתעתי כשעיניו פגשו את שלי.

"תכריח אותי."

הידיים שלי התכווצו לאגרוף. הוא עקשן. הוא תמיד היה עקשן. לא היה שום סיכוי שאני אצליח לגרום לו לישון על הספה אחרי שהוא כבר החליט. אבל גם אני עקשנית. ואין שום מצב שגם אני אשן על הספה הארורה הזו.

העיניים שלי נתפסו על השעון שעמד על השידה מעץ. 5:42 בצהריים. כמו על פי אות, הבטן שלי הוציאה קרקור ענקי. הצבעתי על הארי כשיצאתי מהחדר.

"לא גרמתי עם זה!"

שמעתי אותו מגחך כשהתקרב למטבח, פותחת בעצבנות את הדלת של המקרר. אוכל… כל כך הרבה אוכל… יכולתי פשוט לדמיין את גן העדן שנימצא שם בין המדפים.

לפני שידעתי את זה, העמסתי פורסות לחם, בננה, שקית של צ'יפס, רול שוויצרי, וכד שוקו בזרועותיי. מחייכתי לעצמי, הלכתי לסלון וצנחתי על הספה, מחפשת את השלט של הטלוויזיה. הדלקתי את הטלוויזיה והעברתי לתוכנית האהובה עליי.
הרגע היה כמעט מושלם.

כמעט.

"זה הרבה אוכל." הארי הופיע. "את הולכת לגלגל את פניו של כדור הארץ." עצבנית, לקחתי את הבננה והשלכתי אותה לעברו. זה פגע בחזה שלו ונפל לרצפה.

הארי נחר בבוז. "חצופה."