שאלה חסרת תשובה – חלק ד' -תיכנסוווווו-

בפרק הקודם לא קיבלתי את כל התגובות שרציתי, אבל בכל זאת החלטתי להעלות עוד פרק בתקווה שבפרק הזה יהיו יותר תגובות ממה שהיה בפרק הקודם…
זה מאוד העציב אותי שאין לי הרבה קוראים …
וזה שהסיפור הוא על וואן דיירקשן לא משנה בו כלום, כי בכוונה עשיתי את הסיפור הזה שונה מכל השאר…
מה אכפת לכם? תכינסו לקרוא, תרדו ותגיבו את דעתכם.
זה לא כזה קשה, נכון?

חלק ד'
למחרת בבוקר קמתי במיטה שלי, כשהיא הייתה מסודרת ומוצעת יותר משאי פעם ראיתי אותה, התיישבתי עליה ושיחקתי עם החוטים שנפרמו מהשטיח שצמוד למיטתי עם אצבעות רגליי.
לא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מעל אותו הבחור הנחמד שפגשתי אתמול באישון לילה בפארק הסמוך לביתי, כשברחתי מחדרי הנעול דרך החלון אחרי ריב עם אימא שלי. לא יכולתי לראות אותו בבירור בעזרת האור של פנסי הרחוב, אך הבחנתי שיש לו שיער שחור זקוף וחיוך מדהים, המגלה שתי שורות של שיניים בוהקות כפנינים.
לא הבנתי מה זו התחושה המוזרה שאני מרגישה בתוך גופי שחודרת ופוערת חור עמוק בבטני, כאילו אלפי פרפרים מתרוצצים בה בלי מנוח ורק רוצים לצאת לחופשי…
יכול להיות שאני מאוהבת?
לא… או שאולי…

*

בצהרי היום ישבתי מול הטלוויזיה בביתי, הארי ולואי יושבים על הספה הסמוכה ומפטפטים וקוראים מכתבי מעריצים מהטוויטר ומהאינסטגרם, ואני לא יכול להפסיק לחשוב על אותה הנערה שראיתי אתמול, הצטערתי שהיא לא יודעת שבעצם, הא אוהבת אותי.
או שאולי היא כן?
לא, לא יכול להיות…!
אין שום סיכוי שהיא זיהתה אותי…
"הי ברו, למה אתה כל כך… שקוע במחשבות?" ליאם שאל ובא להתיישב לידי על הספה, אך קראתי לו "בוא לחדר שלי" והוא הזדקף שוב ועלה איתי לקומה השלישית, לחדרי.

*

בארוחת הצהריים התיישבתי לשולחן בין אבי ואחי הקטן בין ה-7, שמתי לי בצלחת קצת פירה וירקות, שיחקתי איתם בעזרת המזלג, אך לא יכולתי להפסיק לחשוב על אותו הבחור, מראו המלהיב וקולו המדהים דחקו בי להתרכז רק בו, ולא ייחסתי כל מחשבה לאוכל המתקרר אשר שוכב בצלחתי.
"האני, תגידי, הכול בסדר? את צריכה משהו?" אמי שאלה בעוד היא מתיישבת לשולחן ומניחה עליו קערה גדולה מלאה בחתיכות עוף מבושלות ברוטב ברביקיו. "כן, אמממ…" בלעתי רוק, אף אחד מבני משפחתי אינו יודע על יציאתי האסורה מהבית ועל פגישתי עם הזר המרתק בפארק. "הכול טוב." הכנסתי מזלג מכוסה בחציו פירה וירקות דבוקים זה לזה, לעסתי ובלעתי.
"אני, אמממ… רוצה… טוב, סיימתי. אני הולכת לחדר, " פסקתי וסידרתי שוב את כיסאי ליד השולחן, ולבסוף הוספתי "בתאבון לכם..", ורצתי אל החדר בלי להביט לאחור.

כשנכנסתי שוב לחדרי הקטן מיד נעלתי את החדר במפתח שהוריי לא ידעו שהעתקתי, נמאס לי כבר מהכול!
נמאס לי להחביא דברים,
נמאס לי להמציא שקרים,
נמאס לי לחפות על אחרים,
פשוט נמאס לי מהחיים!
אבל הזר הזה נתן לחיים שלי גוון אחר לגמרי… גוון מיוחד… התיישבתי על מיטתי והסתכלתי על כל פרט שהיה בפוסטר על הקיר מולה, אהובי האחד והיחיד… זאין מאליק…
רגע, פתאום הזר הזה נראה בדיוק כמוהו…
נכון?