שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 2.

שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 2.

דום לב. קפאתי במקומי, עיניי נקרעו לרווחה, בלעתי את הרוק בכבדות, מתקשה להכניס אוויר אל ראותי. מה הוא.. מה הוא אמר?! עיניו הירוקות והדומעות שנראו לי כה פגיעות התבוננו בי בבלבול ובחוסר אונים, ראשי הסתחרר וקדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, הקרקע התפוגגה מתחתיי ואבדתי את שיווי המשקל בין רגע, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים ויכולתי לחוש כיצד הצווחה שצווחת בראשי מהדהדת בכל איבריי ופורקת אותי על נשקי, ״הארי, די.. זה לא הזמן המתאים לבדיחות..״ אמרתי בפה יבש, לא שמתי לב אפילו כיצד כפות ידיי רעדו בזמן שאצבעותיי פרעו את שערו.
הוא הרחיק אותי ממנו, נסוג לאחור.. כאילו והוא.. כאילו והוא דוחה אותי.. מה.. למה?! לא, אין כל סיכוי שהוא אינו זוכר את האהבה שלנו.. את כל ה.. נאנחתי והתייצבתי על הקיר, קוברת את פניי בין זוג כפות ידיי, חשתי כיצד איני מצליחה עוד לעצור את הדמעות שחותכות את גרוני כסכין, ולפני ששמתי לב לחיי החלו להירטב.. בכיתי בשקט, מנסה להשתלט על עצמי אבל כושלת, ״הארי, זו אני.. לני, הארי, מלאך, תסתכל עליי.. בבקשה, אל תשקר לי..!״ לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
הוא השפיל את ראשו, ״אני לא מבין.. אני.. אני מצטער ילדה, אבל אני אמור להכיר אותך?״ הוא שאל בזהירות.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והתקדמתי לעברו, נועצת את ידיי במזרן שלו, אהבנו כמו שלעולם לא אהבנו איש בכל חיינו.. איני מתכוונת לוותר, לא, הוא חייב לעבוד עליי.. איני.. איני מוכנה להאמין שזה באמת נכון! ״הארי, בבקשה.. בבקשה.. אתה לא מרגיש כלום..?״ שאלתי בלחש.
הוא עצם את עיניו, ״לא, אני.. אני לא מכיר אותך, למה אני כאן? מה קרה לי?״ הוא שאל ונראה חסר תקווה, כמו ילד קטן ואבוד שרק רוצה לצאת מהחושך.
זרועותיי היו כמהות לחיבוק שלו, שפתיי השתוקקו לתחושה שבה הן פוגשות בשפתיו המגרות.. כל גופי רצה אותו בכל נפשי ולבי, ועצם העובדה שאיני יכולה לקבל זאת.. פלטתי אנקת ייאוש, גורמת לי לחוש ככלי שבר, זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה והדליק את כל מערכותיי, הוא לא אוהב אותי, הוא לא יודע כלום.. לא עליי או עליו, זה לא הארי. ולפתע כל החברים שלנו נכנסו, מלבד נייל שעדיין בדיכאון ולא מוכן להתרומם מהמיטה.. הבנתי אותו אז, אבל עכשיו איני יכולה לדמיין סבל יותר עמוק וקשה מלבד להתעורר בבית החולים לעולם ריק, מת, חסר כל טיפת תוכן או משמעות.. להתעורר לעולם חסר כיוון ואהבה.. למרות שאף פעם הארי לא באמת אהב את חייו, מעניין כיצד יגיב כשיגלה את הצלקות שעל גבו.. עצמתי את עיניי ופלטתי קללה בלחש, לא. זה לא דבר טוב. הוא אינו זוכר אותי!
״הארי!! הארי!! אלוהים אתה חי!! כל כך דאגנו!!״ לואי ונוי רצו אליו וחבקו אותו, עיניי נקרעו לרווחה ממראה הארי המותקף ומהרתי לחלצו.
״לא, חברים.. הוא.. הוא אינו זוכר דבר..״ לחשתי בקול מהסס מתבוננת בנער המתולתל בעל העיניים הירוקות שבלתי נתן לרדת לעומקן שהיה הגיבור שלי והמושיע, שגרם ללבי לרטוט כל פעם מחדש.. הוא רק לרגע הציץ בי ואז לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, מתבונן בפנים חיוורות בשניים, ״אני.. אני לא מכיר אותכם.. אל תתקרבו אליי..!״
לואי גחך, ״באמת האז, אתה יכול לשקר לכולם אבל לא לי… זה אני לואי, החבר הכי טוב שלך!״ לואי כרך את ידו סביב כתפו של לואי אך הארי דחק בו שיתרחק בכתפו וסקר את פניו, דמעות עלו בעיניו שוב מחוסר הידיעה ומהדרך שבה דברים מוטחים ונופלים עליו ללא כל התראה מוקדמת, ״אל תפגע בי..״ הוא סינן בשקט.
נוי התבוננה בי בזמן שלסתה נשמטה מוכת הלם, ״לני..״ היא אמרה בקול רך והתקדמה אליי בזרועות פתוחות על מנת להעניק מעט נחמה אך לא רציתי זאת, לא רציתי חיבוק ונשיקה סתמיים, לא רציתי שיגידו לי ׳אל תדאגי הכול יהיה בסדר!׳ כי דבר אינו בסדר, אני לא בסדר עכשיו.. אני רק רוצה את הארי, אני רוצה את הארי שלי שאוהב אותי ומנשק אותי בכל הזדמנות כל פעם מחדש.. למען השם, אני אוהבת אותו! אני אוהבת אותו כל כך שזה כואב… הוא היה תמיד התקווה שלי והשמחה, העוגן והמצוף.. הוא היה יכול לגרום לי לאבד ולשקוע בעיניו עד קוצר נשימה אך לרחף ללא תחושה רק ממגע אחד שהכניע אותי.. הארי.. אהוב שלי.. הוא פשוט לא מסוגל להתבונן בי! כאילו אני הדבר הכי מכוער ומחליא שראה בחייו!
לפתע הרופא נכנס במהירות ובחצי חיוך מעודד ושמח לעבר הארי, ״מר סטיילס, ברוך שובך, אני שמח לראות שהתעוררת!״ מחה כף בהתרגשות, ״אז, מה שלומך?״
הארי מצמץ בעיניו והתבונן בי, כאילו הוא לא סומך על איש מלבדי, וזה המיס את לבי ומהרתי להוכיח לו שזה באמת נכון, ״דוקטור, הארי.. הארי לא זוכר דבר..״ לחשתי מנסה לגרום לו להבין, אבל כיצד אפשר להסביר זאת בדרך שקצת לא תכאב לי ותחתוך את בית החזה שלי הלהב חד ומושלם שבחדים.. התכווצתי וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, יכולתי לחוש כיצד אני מדממת מכל חלקיק וחלקיק בגופי.
הרופא הנהן ופנה להארי, ״מר סטיילס, האם אני יכול לשאול אותך מספר שאלות קצרות?״
הארי הנהן, ״בטח..״ מלמל.
הרופא שלך את העט והפנקס שלו מהתיק והחל לכתוב, ״בן כמה אתה הארי?״
הארי האדים במקצת במבוכה וזקף את גבתו, ״אני.. אממ.. אני.. אני לא בטוח..״ גמגם.
עיניי נקרעו לרווחה, ״19! אתה נער צעיר בן 19..!״ קראתי.
״גברת שאנל אנא על תקחי חלק בבדיקה״ בקש ממני הרופא בנימוס ואני רק גלגלתי את עיניי, אתה נער מושלם בן 19.. היית כל חיי, רק אתה היית מסוגל להאיר את האופל שבי.. ועכשיו איני חלק מחייך החשוכים.
״באיזו שנה אנו?״ המשיך הרופא לשאול.
הארי התבונן בו בכעס בזמן שפרע את שערו, הוא כיווץ את כפות ידיו לאגרופים הדוקים, ״אני יכול לקבל נקודות על השם שלי? לפחות את זה יש לי בשליף..״ קרץ.
הרופא התבונן בו בכעס, ״מר סטיילס אנא תהיה רציני זה חשוב ל..-״
״אבל אני לא יודע!״ צעק הארי, ״לעזאזל, אני לא יודע כלום.. איני יודע למה אני כאן ומי אלו שני האנשים האלו!״ הוא הצביע על לואי ונוי המפוחדים, ״ולכל הרוחות, מי את אמורה להיות בשבילי?!״ הארי פנה אליי בכעס.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונטשתי את מיטתו, ״אני.. אני ואתה.. אנחנו רק חברי ילדות..״ השפלתי את ראשי, חשתי שאיני יכולה לסבול זאת עוד, ופשוט קמתי ויצאתי מהחדר מותירה את לבי שבור ומרוסק לאלפי חלקים מאחור. לא היה לי עוד מה לחפש בחדר הזה, לא רציתי להישאר בו, הייתי חייבת להיעלם את פניו שהתבוננו בי בדרך מחליאה.. נשמתי עמוק אל תוך קרביי הלוהטים ותפסתי את ראשי בין ידיי, שערי הכהה והארוך הסתיר את פניי, חשתי שאני מאבדת את הכוח ברגליים וכמעט נופלת.. מצמצתי בעיניי ולא יכולתי להאמין שזה באמת מה שקורה, לא אחרי כל מה שעברנו יחדיו.. לא הוא אינו יכול לעשות לי זאת.. חשתי כיצד המסדרון לא נגמר, מסתחרר סביבי, הקירות לחצו עליי.. זיעה קרה ניקבה במצחי, דמי רתח בעורקיי ולבי הלם בחוזקה, חשתי כיצד כל סערותיי סומרות והרעד מחלחל לכל אורך גופי… ראשי כאב ורעותיי בערו כאש, לא ראיתי דבר בעיניי.. עולמי החשיך ונדם מלכת, חשתי כיצד כל איבר, תא ומערכת בגופי נחרבים עד עפר ואני מרוסקת עד הסף.. לא, בבקשה, לא..
״אלנה!!״ שמעתי את נוי צועקת בעקבותיי.
אפילו לא סובבתי אליה את ראשי, לא רציתי איש לידי עכשיו, רק השתוקקתי לשלוח יד בנפשי.. זה.. אור העובדה שהארי אינו אוהב אותי, אינו זוכר אותי, יוצר גרועה מכל מוות שקיים.. עצמתי את עיניי, בכל פעם שאני עוצמת את עיניי זה כמו גן עדן שחור.. התבוננתי לתקרה, משתוקקת לצווח אלפי קללות לרקיע השמיים, זה חדר אליי כחומצה רעילה וגרם לי להתכווץ בכאב מייסר ומענה.. אין תרופה לזיכרון, זה לא זמני, הארי אבוד!
״אלנה, בבקשה חכי רגע!״ נוי תפסה בידי וסובבה אותי אליה.
״עזבי אותי נוי..!״ יריתי לעברה בכעס דוחפת אותה ממני.
״מה קרה?״ שאלה מלאני בזמן שגלגלה את כסא הגלגלים של ליאם, התבוננתי בליאם, ליאם החזיר לי מבט.. יכולתי לראות את הכאב והחולשה, את הנחיתות בפניו.. לא היה לי לב לומר לו מה קרה.. זה יותר מידי.
״לני, הכול יהיה בסדר..-״ קראה נוי וחבקה אותי, עיניי נקרעו לרווחה, נשימותיי היו כבדות והכול התפוצץ כמו סיר לחץ אחד גדול, שמרתי זאת יותר מידי זמן בבטן, בשקט, ועכשיו.. איני יכולה לעצור, גם אין דרך חזרה.. אין כל דרך חזרה… ״אל תקראי לי כך!!״ צווחתי, ״רק הארי.. רק הארי קורא לי ככה, וגם את זה הוא אינו זוכר..!״ הדמעות צצו שוב, כיסיתי את פניי והלכתי בהליכה מהירה ממנה.
״הארי מה?!״ קרא זאין בחרדה ועופרי קפאה במקומה.
״הוא איבד את הזיכרון..״ מלמלה נוי וחברה בעקבותיי, ״אלנה, בבקשה.. תרגעי..-״
״הוא לא זוכר אותי!״ תחבתי את ידיי בשערי.
היא אחזה בשכמותיי על מנת לרסני, ״אל תדאגי הכול יהיה בסדר אני מבטיחה..-״
״הוא לא זוכר אותי!!״ בעטתי בכיסא ונפלתי על הרצפה מתקפלת לצורת כדור, רציתי רק לברוח מהבית חולים הזה, מהחבורה, מהארי, מהמציאות שנקלעתי אליה.. רציתי לברוח מעצמי. רגליי בעטו ברצפה על מנת להפיג את הנימול, מלאני ונוי התיישבו משני צדדיי.
״היי, אלנה.. תסתכלי עליי..״ מלמלה מלאני בקול רך ומרגיע.
הפניתי אליה את ראשי, דמי מזל מפניי, מה? מה היא כבר תאמר שיכול לעזור לי?!
״הארי זקוק לך עכשיו.. אסור לך לשכוח זאת.. הארי חייב אותך יותר מתמיד!״ היא במעט כעסה עליי, ״כמו שהארי תמיד היה לצדך… נתן לך את כל כולו! איך את מעידה ככה להישבר?! תאספי את עצמך ולכי לגבר שלך!״
״הוא לא שלי!״ הגבתי את קולי, ״מל׳.. היית רק צריכה לראות כיצד הוא התבונן בי, בהתחלה בפחד ואז.. בתחושה מחליאה.. כאילו והוא רק דוחה אותי!״
נוי התערבה, ״זה לא הגיוני.. כי גנבת את לבו ברק מבט אחד, זוכרת?״ היא חייכה אליי חצי חיוך, ״היום תנוחי.. אבל מחר, את חייבת להיות שם בשבילו.. אלנה, זה הארי שלך..! אם תרצי ואם לא, את היחידה שיכולה להאיר את החושך שבו!״
הנהנתי אליהן.. נזכרת במשפט שהארי אמר לי רגע לפני שעזב אותי.. ׳יש לך את לבי. שמרי אותו בטוח׳.. ואני הבטחתי לקיים זאת.. נגבתי את דמעותיי ונעמדתי, אני חייבת להאמין בו ובעצמי, אני חייבת להאמין בנו.. אך עדיין יש משהו שעוצר בעדי.. האם זה אפשרי לגרום לו להיזכר? לגרום לו להתאהב בי? ויותר מכך ויותר מהכול, האם אני רוצה לגרום לו להיזכר בעבר שלו..?
***

שטפתי את פניי והברשתי את שערי, הצצתי לבחוץ לבדוק שאין איש ואז במהירות הורדתי את חולצתי השחורה ולבשתי במקומה גופייה לבנה, הדקתי את החגורה שבמכנסיי ואחזתי רק לרגע בשרשרת שמונחת על צווארי, בשרשרת של הארי.. התבוננתי בנערה החיוורת שבראי, בעלת העיניים האפורות חסרות העומק, בעלת העור החיוור והשיער הכהה מידי.. היא החזירה לי מבט עגום וחשתי מיואשת, נראיתי מכוערת וחולה.. ברור שהארי לא יתאהב במשהי כמוני, הוא תמיד העדיף בלונדיניות זהובות שיער ושזופות עד שריפה, או פשוט כל אחת שהיא ההפך המוחלט ממני.. ולפתע תת ההוקרה שלי התיחה בי ׳מי יאהב אותך? מי העיוור והטיפש?׳ פלטתי אנקת ייאוש.. היא צודקת, איני אבין לעולם על מה הארי דיבר כשאמר שאהב אותי אהבה ממבט ראשון.. ועכשיו הוא כלל לא מוכיח זאת, אבל אני מניחה שהכנות שלו מקלה על החשדות שהיו לי בעבר.. לפתע זה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, עבר.
״אני יכול להיכנס?״ קולו הצרוד והעמוק שמוט את עצביי וגרם לדמי לומר שירה בעורקיי קרא בכניסה, השפלתי את ראשי ולבשתי את שפתי התחתונה בין שיניי.. האם אני מוכנה להתמודדות הזו מולו? גוש הדמעות חתך את גרוני כסכין ורעותיי בערו וצרבו כאש להבה שמתפוצצת בגופי, היה לי קשה לבלוע את רוקי.. כפות ידיו הזיעו במקצת וגופי התקף עווית, ״כן, ברור״ לחשתי.
הוא נכנס ואני עשיתי הכול על מנת לא להינעל על מבטו יודעת שאאבד לעד.
״היי.. אלנה נכון?״ הוא שאל בשקט.
הנהנתי, ״כן, הארי נכון?״ יריתי בחזרה.
הוא צחק, ״פלפלית, אני אוהב את זה..״ ויכולתי להישבע שהוא נשך רק לרגע את שפתו התחתונה, ״אני יכול לשאול משהו?״ הוא שאל בשקט.
הנהנתי, מתבוננת בעצמי בראי ונשענת על הכיור, ״כל דבר״.
הוא העביר יד בשערו וידיי עקצצו, לכל הרוחות… אני מתגעגעת.. אני כה מתגעגעת לתחושה הזו שאצבעותיי פורעות את שערו בשובבות, גורמת לו לפלוט גניחה סקסית וחושנית.. עצמתי את עיניי, די. אני חייבת לשכוח מרגשותיי, אסור לי להיכנע ללבי.
״אנחנו חברי ילדות, נכון?״ הוא שאל בזהירות.
חשתי שלבי נשבר ומתרסק לאלפי חתיכות.. דמעות עמדו בעיניי, נעשה לי קשה לנשום, ״כן..״ לחשתי. לא, אני אוהבת אותך אהובי.. אוי, למה הוא לא רואה זאת?! כאב לי, אלוהים, כל כך כאב לי, ״בערך, אנחנו.. אנחנו מכירים המון זמן״
הוא הנהן, ״מאיפה אנחנו מכירים?״ הוא המשיך לשאול.
סובבתי אליו את ראשי, מבליעה חיוך, ״התאמת שזה סיפור די מצחיק, נפגשנו במועדון.. בזמן שהלכת מכות ואני הייתי אחראית על המסיבה וכעסתי עליך..״ מלמלתי.
הוא הבליע חיוך, ״אני נער מרדן?״
התבוננתי בו במבט חטוף, קורצת אליו בשובבות, ״לפעמים״
״אימא שלי ואחותי, הן חמודות.. הלוואי שהייתי זוכר אותן..״ הוא השפיל את ראשו ונאנח, ״אני חש כל כך רע עם עצמי, מבולבל ומדוכא.. כיצד לכל הרוחות טיפוס כמוני הגיע ללהקת הבנים מבין המצליחות בהיסטוריה?!״ הוא נאנח בכעס, מצמצתי בעיניי, הארי כועס..
הוא נשם עמוק, ״מצטער, פשוט.. אני חייב מישהו״
״אתה תמיד יכול לפנות אליי..״ מלמלתי.
הוא התקדם אליי, ״בת כמה את?״
צחקקתי, ״עוד חודשיים ימצאו לי 19 שנים..״ ולפתע נשכתי את הלחי הפנימית שלי, ואתה לא הפסקת לדבר על כך ולהזכיר לי זאת!
״הו, נחמד״ אמר, ״איפה אני גר?״
התכווצתי במקצת, מסמיקה, אוי שיט.. אני לא מאמינה, ״בלונדון.. אתי. ביחד״ אמרתי בלחש.
עיניו אורו, ״אז למרות הכול אני שווה משהו, חולק דירה עם נערה..״ קרץ.
צחקקתי מושכת בכתפיי, ״כן, זה היה הרעיון שלך..״
״אפשר אולי לשאול.. למה אני כאן?״ הוא שאל חרש.
עצמתי את עיניי וסגרתי את הרוכסן שבתיקי, ״תאונה. המטוס שלך התרסק..״ לחשתי.
לפתע עיניו נקרעו לרווחה והוא התקרב אליי מביט בתליון שעל צווארי, הוא אחז בראשו, לבי הלם בחוזקה וכל מערכותיי דלקו, הארי התנדנד במקצת ומהרתי לתפוס אותו, אחזתי יד אחת בצווארו והשנייה בפניו, ״הארי!״ צווחתי, ״הארי הכול בסדר?!״
הוא מצמץ בעיניו וידיו לחצו בגני מעבירות בי רטט חשמלי, הוא נראה חיוור ובמהירות התרחק ממני מותיר אותי חסרת נשימה, ״שרשרת.. שרשרת יפה.. מאיפה היא..?״
הצבע חזר לפניי, ״הארי.. זו.. אתה הבאת לי אותה..״
״למה שאני יביא לך שרשרת?״ הוא שאל בבלבול זוקף את גבתו, ״את.. לא.. לא היה ביני לבינך רומן, נכון?״
לסתי נשמטה, ידיי רעדו.. הוא.. הוא גם חש ברטט החשמלי הזה? שרק במגע אחד טלטל את כל עולמי? לכל הרוחות.. איני רוצה לשקר לו במצח נחושה, אבל.. אני חייבת, עדיף שיכיר אותי כחברה הכי טובה מאשר בת זוג, כי איני אהובה מצדו, זה בטוח, ״לא.. הארי, מצחיק, ברור שלא!״ צחקקתי מדביקה חיוך מזויף ומעמידה פנים שהעניין הזה בסדר, ״זו סתם שרשרת חברות..״
״אז למה את תמיד אוחזת בה…?״ הוא שאל בחשד.
זקפתי גבה, ״הארי, אתה לא מאמין לי?״ שאלתי.
הוא משך בכתפיו, ״אני פשוט מנסה להבין אלנה.. כשהתעוררתי בחדר לפני יומיים את.. את קראת לי..-״
״כי התרגשתי!״ קטעתי אותו בכעס, ״אני חושבת שהגיע הזמן שנלך.. כולם מחכים לנו..״ מלמלתי ובאתי לצאת מניחה את רצועת התיק על שכמי אך הארי עצר בעדי כאילו הוא היה חייו לעשות זאת, עצבאותיו לטפו את הלחי שלי באותו מקום.. שלטפו תמיד, גורמות לכל סערותיי לסמור ולדמי לגעוש באוזניי, הוא רכן אליי במקצת, צמרמורות הצליפו הצלפות מייסרות לכל אורך עמוד שדרתי וכרסומים צבטו את שכמותי, ״אנחנו יכולים להיות פשוט חברים, ילדה יפה״ קרא לי בכינוי שקרא לי בפעמים הראשונות שנפגשנו, קפאתי במקומי וחשתי שאני מאבדת את כוח המשיכה, כאילו ודבר לא מחזיק אותי מלבדו, לא יכולתי לנשום, לבי הלם בחוזקה, לחיי סמקו במקצת ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים במקומי, שיכרון חושים סחף אותי והמה זה קרה, נפלתי שוב לרגליו.. עצמתי את עיניי ורק לרגע קיוויתי, התפללתי, שהזיכרון שלו יחזור והוא ינשק אותי.. אבל הוא רק גחך ומשך בידי, קורץ אליי בחיוך שובבי, ״הגיע הזמן שאראה את הבית לא?״
״קודם כל תתמודד עם המעריצים שבחוץ…״ לחשתי עדיין לא מאמינה איך הוא הצליח להשפיע עליי, ואיך הוא ייבש אותי.
לפתע ביציאה התנגשתי בנייל, הוא נראה מבחוץ הכי זורח מהשאר.. אבל גם הכי שבור מבפנים, ״ניילר..״ לחשתי.
הוא עצם את עיניו וחייך אלינו, ״מ-מ-מה.. שלומך.. ה-הארי?״ שאל ברעד וגמגום, בצרידות.
״אני לא יודע, מה לגבי הקול שלך?״ שאל הארי, הוא ריחם על הנער האירי שפעם היה בעל השמחת חיים הגדולה ביותר, והוא אפילו לא מכיר אותו.
״אין ל-ל-לי.. קו-קו-קול..״ נייל לחש כשדמעות בעיניו.
״נייל?״ קראה מאיה, ״ני אתה בא?״
הוא הנהן, ״שמ-שמרי.. על-על-עליו..?״
חייכתי לעבר הארי, ״אני משתדלת״
מאיה תפסה את ידו של נייל, ״תפסיק להעלם כל הזמן!״
נייל לא ענה לה אפילו, הוא פשוט המשיך ללכת מותיר אותה מאחור.
״אני מאבדת אותו״ היא אמרה בקול חנוק.
״רק אני ואת לא ביחד?״ שאל הארי בתימהון.
״לא, היא ונייל החברים הכי טובים..״ מלמלתי, למרות שאני עדיין בספק לגביהם, הם חייבים להבין כבר בעצמם מה קורה אתם.
״מאיה, נייל עצוב עכשיו אבל אל תדאגי הוא יתעודד ויחזור אלייך!״ חייכתי אליה והבאתי לה חיבוק קטן.
היא סמנה בראשה לשלילה, ״את.. את מבינה שהוא לא יכול לשיר יותר? את בכלל שמעת את הקול שלו?! ואני לא מדברת על הגמגום! ״ היא הגביהה עליי את קולה, ״לעזאזל, מה כבר אפשר לעשות?!״
השפלתי את ראשי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ״תאמיני בו.. תהיה אתו.. הוא החבר הכי טוב שלך, אתם כמו אחים..!״ דחקתי בה.
היא עצמה את עיניה, ״שיהיה לני, אני אראה אותך אחר כך..״ היא לחשה ורצה במורד המסדרון.
״לני.. זה בהחלט כינוי שמתאים לך, מי העניק לך אותו?״שאל אותי הארי בזמן שהתקדמנו לעבר היציאה.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ״סתם אחד..״ לחשתי, שהיה כל עולמי. אבל הוא היה.. ודבר לא יחזור להיות כפי שהיה, הלהקה מתפרקת לחתיכות, הבנות נחלשות, והלב נשבר.. הצצתי בהארי, אני לא אתן לו ללכת לפני שיעזוב אותי. לעולם.
***

נדחפנו כולנו ברכב, ישבתי רחוק מהארי ונסתי לא לפגוש במבטו, הארי נראה חיוור ומבוהל במיוחד, ״מה זה היה?!״
״ה-דירקשניות״ אמרו כל הבנים בפעם אחת.
מלאני לטפה את פרק ידו של ליאם ברכות ובעדינות בזמן שהשכיבה את ראשה על שכמו, ישבתי לצדה וחייכתי אל השניים חצי חיוך.. הם מאוהבים באמת, מלאני פעם ראשונה באמת אוהבת מישהו.. בכל לבה ונפשה, ועוד בחור כה שונה ממנה.. זה מדהים ומרגש לראות כיצד החברת ילדות שלי שתמיד הייתה לצדי מתבגרת וחווה אהבה ראשונה ואמיתית, נותנת את כל כולה למען הגבר שלה, מתבגרת ומשתנית לטובה.. לחשוב שבעבר היא הייתה עבריינית, משתמשת בסמים, היא הייתה על סף להיכלא בבית כלא.. אני כה גאה בה, והכול בזכות ליאם, הוא גורם לה לחוש שהיא טובה למרות הכול.. כמו שהארי הציל אותי, והוא אפילו לא מודע לכך, לא מודע עד כמה הוא מוכשר ומדהים.
״את יודעת, אני לא יכול להרגיש את זה..״ מלמל ליאם.
היא צחקקה, ״אבל אני כן.. בשביל שנינו..״ לחשה ונשקה נשיקה קטנה לשפתיו מרככת את האפים שלהם יחדיו.
״זה נשמע שהיו המון מעריצים..״ מלמל זאין, ״באמת היו?״
״כן! עם המון שלטים של עידוד וחיזוק, הן באמת דואגות לכם..״ ספרה לו עופרי וחבקה אותו.
לואי נאנח, ״מה נעשה עכשיו?״ זו הייתה השאלה הבלתי נמנעת.
״א-אין מ-מ-מה לעשות״ שלב נייל את ידיו ובלע את רוקו, ״את-אתם לא.. צר-צריכים או-אות-אותי..״ אמר בקולו המגמגם והצורם.
״השירה תחזור אליך אל תוותר מהר מידי!״ נזף בו ליאם.
״אבל אני.. חברים, אני מתבייש לעלות עיוור לבמה, בזמן שאתם..-״
״אני לא יכול לעלות על הבמה!״ הגביהה ליאם את קולו.
״לפחות אתם לא התקפלתם כמו פסיכים כששמעתם את המעריצות!״ הטיח לואי.
״לפחות את-אתם יכו-יכולים לשי-לשיר״ ירה נייל.
עיניו של הארי נקרעו לרווחה, ״יודעים מה? לפחות אתם זוכרים! אני אפילו לא מכיר אותכם, או את השירים או את כל ההצלחה המטורפת והמופרכת שלנו! תגידו תודה.. לכם יש זכרונות, לי יש רק באר שחורה וריקה בראש!״
כולם השתתקו בבת אחת והשפילו את ראשם, גם הבנות שתקו ולבי נמס.. אין לו זכרונות, יש לו רק באר עמוקה ושחורה.. רציתי למות, מגיע לו יותר מזה.. לאחר כל מה שעבר.. זה כאילו הוא נולד לסבול, עצמתי את עיניי.. לא, מתוק..
התקרבנו לבית שלנו, נשמתי עמוק, והנה זה מתחיל..