שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 3.

שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 3.
אני ממש מצטערת שלא המשכתי כמה ימים פשוט עבר עליי די המון וגם לקח לי זמן לערוך את הפרק הזה.. הוא ארוך אבל הוא מראה איך הבנים מנסים להתמודד :)
מקווה שתאהבו 3>
_________________________-

-מנקודת מבטו של הארי-

הנערה בעלת השיער הכהה והפנים החיוורות שהסתבר ששמה אלנה הובילה אותי לעבר דלת הכניסה של הבית אשר עשויה מעץ חזק ועבה, הרמתי את ראשי וזקפתי גבה בתימהון, הבית הזה.. הוא כה גדול, מדוע שני אנשים זקוקים לכל כך המון מרחב? אני משער שזה בגלל עצם אור העובדה הבלתי נתפסת ועולה על הדעת שאני מפורסם, נשמתי עמוק אל תוך קרביי וזה חלחל לי עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה בטני התכווצה בצורת האגרוף המייסר והדם קפא בעורקיי, למה אני לא זוכר דבר..? למה דווקא אני..?! לא משנה כמה אני שואל ובודק דבר לא נקלט, קשה לי להאמין שאני בכלל שר.. אני, אני יודע לשיר?! לשיר באמת טוב?! כולם מספרים לי שאני מאז ומתמיד התחברתי למוזיקה, אך.. איני מסוגל להאמין, איני סומך ובוטח בהם מספיק לא חשוב עד כמה הם נדיבים ומקרינים חום, חיבה.. דאגה. זה עדיין לא משנה את אור העובדה שאיני מכיר אותם, שאיני מכיר את עצמי אפילו! באותו הרגע שפקחתי את עיניי.. ועד עכשיו.. זה כמו להתעורר לעולם ריק.. לעולם מת, נטול כל חלומות ותקוות, עולם חסר תוכן.. חסר עבר, הווה ועתיד, איני רואה כל תקווה לנסות להבליע חיוך או להילחם על חיי, כי אני חסר דבר.. אין לי אפילו קצה חוט לאחוז בו, הכול מכה סביבי ומציף אותי בדבר .. בכל פעם שאני עוצם את עיניי זה כמו גן עדן אפל, חשוך.. ואין איש שבאמת יכול לעזור לי עכשיו.
התבוננתי לרגע באלנה בזמן שצעדה לכיוון הכורסאות הלבנות, איני יודע למה אבל זה הרגיש לי.. זה הרגיש לי פשוט נכון וכה השתוקקתי ונאשתי.. רציתי, לחבק אותה? למה? למה תמיד כשאני מביט בעיניים האפורות הללו העולם שלי מטלטל ונעצר מלכת, למה בכול פעם כשאני נוגע בה אני חש.. אני חש רגש.. הלב שלי מתכווץ ופועם, זה כמו רטט חשמלי עז שנמכר את גופי, כמו חרב שמפלחת את בית החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. אך אסור לי, זה לא טוב.. כי תמיד כשאנחנו רק קצת מתקרבים אני נתקף בסחרחורת הזו, אך אני חייב כמכור לתחושה הזו שבה אנחנו רק סתם אוחזים ידיים.. השפלתי את ראשי וגלגלתי את עיניים, על מה אתה חושב לעזאזל?
״אז כפי שאתה רואה זה המטבח..״ היא מלמלה בשקט בזמן שהצביעה לעבר המטבח שכמובן היה גדול ומלא בכל הכלי עבודה שצריכים ואפילו מעבר.
״הארי, אתה בא?״ היא קראה בזמן שעלתה במדרגות.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני אוהב את הצליל של הקול שלי שמתחלק לה על הלשון, איני יודע איפה לשים כאן את האצבע.. אבל.. אבל אני מרגיש שהיא משקרת לי, אם אנחנו אכן כמו אחים, החברים הכי טובים, למה אני חש כך? למה היא הגיבה כמו שהגיבה כשהתעוררתי? אני פשוט לא מבין את זה.. אבל כבר התרגלתי לחוסר ידיעה, אני מניח.
עליתי במרץ במעלה המדרגות ממהר להשיג אותה, ״אז אנחנו ישנים באותה מיטה?״ קרצתי.
היא צחקקה ונאנחה, ״לפחות זה לא נגזל ממך..״ מלמלה, ״לא, יש לך חדר ולי יש חדר״ היא משכה בכתפיה.
משום מה, יש בה משהו אחר.. משהו שאומר לי לבטוח בה, ״אלנה, מה את עושה בחיים?״ לפתע שאלתי.
היא סובבה אליי את ראשה מוכת הלם, שלבתי את ידיי בבלבול, מה כבר אמרתי למען השם? אוי.. נשים.
״מוזר לשמוע אותך שואל את זה..״ לחשה יותר בינה לבין עצמה, מה זאת אומרת? איך הייתי.. מי אני.. מה האופי האמיתי שלי? נשמתי עמוק ופלטתי אנקת ייאוש, איני מצליח להבין את עצמי.
״אני בעיקרון לומדת באוניברסיטה״ היא חייכה חצי חיוך.
הנהנתי לעברה, הקנאה עקצה בי. למה אני לא יכולתי לעשות משהו משכיל בחיי? אז אולי אני שר ורוקד וחי את החלום שאף פעם לא זכור לי שחלמתי, אבל לימודים.. תואר.. עבודה מסודרת.. איני יודע למה אך זה נשמע הרבה יותר מפתה. היא אחזה בתליון של מטוס הנייר שהיה תלוי על צווארה כל הזמן והשפילה את ראשה, ״וזה החדר שלך…״ לחשה.
נכנסתי לחדר, ״תודה״ מלמלתי לעברה בו בזמן, החדר נראה חמים ונעים, שלו.. לא צעקני ואפל, מיטה לבנה אשר מתאימה לזוג נצבה באמצע החדר, אך מה שמשך את עיניי היו התמונות התלויות מעל המיטה.. תמונות שלי.. שלי ושלה. מכל מיני רגעים ומקומות שונים, אנחנו נראים ביחד כל כך.. מאושרים. אלנה אחרת נשקפה בתמונה ששברה את לבי, היא נראית מוארת כל כך, יפהפייה.. ועכשיו, היא כאילו כבויה, היא מכונסת בעצמה, שקטה וחיוורת, זה בגללי? בחנתי רק לרגע את עצמי בתמונות, למה תמיד היד שלי סביב האגן שלה, או סביב הכתף או סתם על הירך.. לוחצת ברוכשנות ובחיבה, המבטים שלנו האחד בשנייה, זה ממש מבטים של.. של-
״הארי? אתה רוצה להמשיך?״ היא קראה מאחוריי.
לבי צנח מהמבט השבור והמרוסק שבפניה, כאילו קשה וכואב לה לצפות בתמונות האלו, היא נשמה עמוק ויצאה מהחדר במהירות, היה בי להט לרוץ אחריה ולגרום לה לזרוח שוב, לנחם אותה ולהבין מה קרה, אבל לא..אני לא יכול. אני לא יודע למה אבל אני מניח שבמצב שלי אני רק יכאיב ויקשה יותר.
נפלתי על המיטה ועצמתי את עיניי, אני שונא את עצם קיומי יותר מהכול, אני אומר לכולם שאני בסדר אבל הלוואי שהייתי מת.

-מנקודת מבטה של מלאני-

גררתי את הכיסא גלגלים שחתך את נשמתי וגרם לי להיקרע בלבי בכל צעד וצעד.. ידיי רעדו וצרבו, נשימותיי היו כבדות, לא יכולתי להתבונן בזה אפילו, בדרך שבה לואי ונייל תומכים בליאם ומושיבים אותו בנוח על הכיסא.. דמי להט בעורקיי וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים כשליאם הבליע חיוך אליהם ואמר בשקט, ״תודה חברים, אני באמת מעריך את זה״
לואי חייך אליו, ״מתי שרק תצטרך חבר״ ואז התבונן בי, במבט אחד שנסתי כה להיאחז בו, תשארי חזקה מלאני, אל תוותרי מהר מידי מלאני, תתמכי בו. אך כיצד לכל הרוחות אני מסוגלת לתמוך בו ולהיות כל מה שהוא אינו יכול בזמן שאני עצמי ככלי שבר עדיין לא מוכנה להתמודד עם עצם העובדה שהחבר שלי משותק. אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו כל כך בכל לבי ונפשי, אבל עד כמה אני יכול לסבול זאת? לאיזה מרחק של אהבה עד הסף אני אוכל ללכת? התבוננתי בליאם שהשפיל את ראשו וזה שבר אותי.. עצמתי את עיניי על מנת להעלים את הדמעות, הוא בעצמו מעמיד פנים שהוא בסדר.. אבל אני בטוחה שהוא חש יותר רע ממני, ככה להיתלות בכולם, בלי החופש פשוט לאחוז במיקרואופון ולהרעיד את כל העולם.. זה תמיד היה החלום שלו ועד שהגשים אותו גם זה נהרס, כל דבר שאי פעם נסה כשל.. אני חייבת להחזיר לו את הביטחון והאמונה העצמית, את האור הקורן שבו, הוא תמיד היה העוגן שלי והתקווה.. הנקודות אור שלי ליופי ולביטחון העצמי ועכשיו זה תורי, זה תורי להיות כאן בשבילו.
לפתע ילד בן 8 בערך אבד שליטה על האופניים שלו והתנגש בליאם, כמובן שליאם אפילו לא שם לב לכך.. הוא לא אמר דבר, אבל כמובן שאני כן, לי זה כאב, צרחתי.
״אי, ילד! תסתכל לאיפה שאתה נוסע טיפש קטן! תשמש בשני העיגולים החלולים שלך שנקראים עיניים!!״ הילד נבהל מאוד והתחיל לבכות, הוא דיבש בפדלים ורכב בשיא המהירות, חייכתי חצי חיוך מרוצה, ״כן, תסתלק מכאן!״
״מלאני!״ ליאם הצליף לעברי מוכה הלם מהתגובה האלימה שלי.
עם להיות כנה, אני גם מופתעת מעצמי, באמת צעקתי כך על ילד קטן שפשוט אבד רק לרגע זעיר שליטה? זה יכול לקרות גם לי.. נאנחתי והתבוננתי בנער בעל העיניים שנמסו וחלחלו לי כה עמוק בשכרון חושים וגרמו לי להיפרק על נשקי כל פעם מחדש, אני משערת שזו פשוט אהבה. ״מה?! לא ראית מה הילד הדפוק הזה עשה לך?״ שאלתי בכעס.
״לא! אני לא יודע אם שמת לב לזה או לא אבל אני לא יכול להרגיש כלום!״ הוא ירה לעברי ונראה שוב חסר אונים.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, התחלתי לגרור אותו לכיוון הבית, למה הוא אומר לי את זה..? הוא באמת לא מבין ורואה עד כמה זה פוגע בי..?
״אל תזכיר לי את זה, ליאם! אני מנסה לעשות כיכול שביכולתי בשביל לשכוח זאת. אבל אתה הופך את זה לקשה!״ השתנקתי.
פתחתי את הדלת לרווחה, גוררת את הכיסא עד לכורסה. העברתי את הזרוע שלו סביב כתפי בעת שידי השנייה תמכה בגבו, נסתי כיכול שביכולתי, לוכדת את שפתי התחתונה ונלחמת על מנת להושיב אותו בנוח על הכורסה. ליאם תמיד היה שרירי ומוצק, גבוה וחושני.. ותמיד שמחתי וחשתי שזכיתי שהגבר הזה רק חושק ורוצה בי, שהגוף הזה, המגע שלו, הלב שלו, הוא – שלי. אבל עכשיו לסחוב זאת על גבי.. זה קשה, כיצד נסתדר לכל הרוחות? אני הכי חלשה מבין כל הבנות.
״נוח לך?״ שאלתי בשקט.
הוא הנהן בחיוך מתנצל, ״מל, את חייבת להבין.. אני.. אני פשוט לא מרגיש דבר מהצוואר ומטה, זה כמו שעכשיו את נוגעת באוויר ואין לך תחושה או מושג אפילו.. זה אותו הדבר..-״
״אתה מוכן לשתוק..?!״ קראתי בשקט ובכעס מכווצת את כפות ידיי לאגרופים, איך הוא יושב על כיסא גלגלים ולא זז מרחק של סנטימטר בעצמו, ולדבר כאילו הוא רק שכח לצחצח היום שיניים בבוקר? זה לא נטפס על הדעת! ממש נדמה כאילו אני היחידה שדואגת לו.. זה מייאש, הכול שונה ונעלם עכשיו.
״אתה רעב?״ שאלתי בעת שהתקדמתי לכיוון המטבח.
הוא סימן בראשו לשלילה, ״לא, אבל כוס שוקו יכול להיות רעיון נחמד״
צחקקתי לעברו בעת ששלחתי לו נשיקה באוויר ובצעדים מהירים פתחתי את שקית השוקו ומזגתי לכוס הלבנה מפלסטיק, הנחתי קש כחולה בפנים והתקדמתי בדילוגים לעברו.
״בבקשה..״ מלמלתי וקרבתי את הקש לפיו, הוא חייך אליי חיוך מוכיר תודה והחל לשתות את השוקו בשקיקה.
״לא.. לא סיפרת לי מה דעתך על אימא שלי״ מלמל והתבונן בי במבט ארוך ונוקב, בוחן כל תנועה והבעת פנים שלי, מנסה לקרוא אותי וידעתי שהוא תמיד יכול להשתקף בי ולראות דרך העיניים שלי כזוג דלתות פתוחות בין רגע.
כיווצתי את גבותיי בכעס, ״ליאם, אימא שלך שונאת אותי״ ירקתי והנחתי את הכוס על השולחן משלבת את ידיי בכעס.
הוא חייך אליי חיוך רך, ״איך מישהו שפוי יכול לשנוא נערה מדהימה וטובה כמוך?״ אמר ברוך, ״וגם למה את חושבת כך? בקושי דברתן זוכרת?״
הנהנתי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מה שקורה במוסד נשאר במוסד לא? התבוננתי בליאם בפחד, תודה לאל שהוא אינו דומה לשטן הזו.. קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה ונעמדתי. נעמדתי זקופה. שיט, לא, למה? במהירות התנערתי והלכתי לעבר חדר השינה, ״את עייפה?״ קרא אליי.
הנהנתי, ״תקרא לי כשתרצה לישון..״
הוא השפיל את ראשו, ״לא, אל תלכי, בבקשה..״ היא לחש בקול חנוק ורועד.
קפאתי במקומי והסתובבתי אליו במהירות, רצה אליו ומניחה את ראשי על הכתף שלו, אני לעולם לא אלך ממך.

-מנקודת מבטו של לואי-

״לא מפסיקים לדבר על זה!״ קראתי בכעס בועט בארון.
נוי השפילה את ראשה והייתה שקטה, מותחת אותי עוד יותר בתחושה מורטת עצבים.. מה יקרה ואם אני יתעורר באמצע הלילה? לבי צנח ודמי קפא בעורקיי, הקרקע התפוגגה מתחתיי וכל מערכותיי דלקו.. אני לא יכול לסבול את התחושה הזו, את תחושת המחנק והרעד, את הבזק האור שמכה בי וגורם לדמי להתפרע בגופי, לכל מערכותיי לדלוק וכוחות שברעותיי להישרף.. אני הולך לישון מתוח, מזיע, מתנשם.. בידיעה שאני עומד להתייצב בפני סיוט.. אך יש משהו שהרבה יותר עמוק וכואב מכך. התבוננתי בייאוש בנוי בזמן שקלעה את שערה הארוך והבהיר לצמה רופפת במקצת, היא מי שתצטרך להתמודד אתי, עם השריטה שלי, עם ההתקף שלי.. זה מרסק וקורע אותי לגזרים, כל טיפת אושר שפעם זרחה בי נלקחה ממני בשנייה.. ועכשיו זה משפיע עליה ואני לא רוצה.. אני לא רוצה שהיא תקח חלק בזה, זו ההתמודדות שלי!
צעדתי מאחוריה, חבקתי את אגנה וקרבתי אותה אליי, נשקתי לשכם השזופה והחמה שלי, נובר את אפי בשערה ושואף את הריח המתוק והמשכר שלה, רק היא והמגע שלה מצילים אותי. רק שתסלח לי על חולשתי, ״בלעדייך אני לא יכול לשרוד..״ לחשתי.
היא הסתובבה אליי ודמעות עמדו בעיניה, היא קברה את ראשה בחזה שלי, רעדתי.. מנסה נואשות להרים אותה מחדש וגם את עצמי, אבל אני לא יכול, אני ככלי שבר חסר תקווה, הכול קרוע והרוס סביבי.. והבכי הזה שלה, זה לא עוזר..
״אל תדאג לואי.. לא משנה מה יקרה הלילה, אני לעולם לא אתן לך ליפול ככה שוב, אני כאן.. אני כאן ואני לא אעזוב לעולם.. אני שומרת עליך לואי..״ היא לחשה ומילותיה פרקו אותי על נשקי, חדרו אל תוך לבי וצבעו אותי בצבעים חזקים של תשוקה ואהבה.. נעשה לי לרגע קשה לנשום מהקרבה הזו.. מה שהיא אמרה לי, אלוהים.. זה הדבר הכי מנחם בעולם!
״אהובה שלי״ פלטתי ונשאתי אותה בסגנון כלה משכיב אותה על גבי המיטה, היא כל כך יפה שזה כואב, עדינה וחיננית.. והלב שלה.. הלב הנוצץ והטוב ביותר שאי פעם ראיתי, ״את יפהפייה..״ לחשתי וכיסיתי את שנינו, היא סובבה את ראשה אליי והתקרבה מפוגגת כל רווח משגע שהיה בינינו, ידיה לחצו על החזה שלי והעבירו בי רטט חשמלי עז שהתשלית על כל גופי וגרם לי להתכווץ.. לכל הרוחות, אני אוהב אותה, אני כל כך אוהב אותה.. יותר ממה שחשבתי שאפשרי לאהוב. חבקתי אותה בידי ועצמתי את עיניי, נסתי להדחיק את הפחד למענה אך למרות הכול.. הוא חזר והכה בי שוב ושוב כמו בומרנג לפרצוף, כדלי מלא מי קרח קפואים, אבל אני חייבת לסמוך עליה, היא כאן.. היא לעולם לא תעזוב אותי.. אני מקווה.

***
"לא!!". צווחתי והתעוררתי מהסיוט, אוחז את ראשי בין ידיי, זיעה קרה שטפה את מצחי ולבי הלם בחוזקה, התכווצתי במקומי וכל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. רקעתי בכפות רגליי על גבי המיטה ולא רציתי להאמין שזה שוב חזר האורות, הצווחות, הבום, צמרמורת מייסרת ומכאיבה לפתה אותי בחוזקה וטרפה את נשמתי המצולקת, כל הפצעים נפתחו לרווחה.. כל השדים הכו בי וחדרו כה עמוק.. כסכין החדה שבחדות שמתגלגלת בעמקי נשמתי וקרביי.. נסתי לנשום עמוק אך לא יכולתי, החור השחור שבבית החזה שלי קדח בחוזקה.. כאב לי.. כיווץ אותי וסתר לי בחוזקה, גרוני היה חנוק ורעותיי כאבו ושרפו ולא היו לי מספיק כוחות על מנת לקום מהמיטה..
״לואי! אתה בסדר?!״ צווחה נוי והדליקה במהירות את המנורה הקטנה שעל השידה, אור עמום האיר בקושי את החדר, סובבתי את פניי ממנה שלא תראה אותי, רעדתי, דמי נזל מפניי.. ראשי קדח.. הקרקע נקרעה מתחתיי, כל עולמי נעצר ונדם מלכת וראיתי רק את הדרך שבה אני נמעך.. יכולתי ממש להריח את ריח הדם המחליא.. בטני התהפכה והקיא עמד לי בגרון.. אלוהים, הבום.. הבום הגדול והמחריש אוזניים.. קירות החדר החלו לסגור סביבי, אנשים עפים באוויר, עצמתי את עיניי.. חושך.. חושך!!
״לואי!!״ נסתה נוי להעיר אותי, ״לואי זה בסדר אתה..-״
״סתמי את הפה!!!!!״ צווחתי והעפתי אותה מהמיטה, נסתי למצוא את השיווי משקל ורצתי לשירותים, כרעתי ברך מול האסלה והחלתי להקיא את נשמתי..
נוי הציצה בי ברעד, ״לו..״ לחשה בזמן שאחזה בלחי הימנית שלה שהייתה אדומה במיוחד, נגבתי את פי בכף ידי ולסתי התחתונה נשמטה, עיניי נקרעו לרווחה, פגעתי בה.. ״נוי, תתרחקי!״
היא התקרבה אליי וכרעה על ברכיה לצדי מנסה לחפש נחמה ומעט שפיות אך דבר לא נראה שפוי בעיניי עכשיו.. התרוממתי במיוחד וקפצתי לצד המרוחק ממנה ביותר, אני יכול לפגוע בה למה היא אינה רואה זאת…?
״לואי, לואי זה בסדר..״ היא מלמלה ונסתה להתקרב אליה בצעדים מדודים עם זרועות פתוחות, אלוהים.. הגבה שלה מעט דיממה.. היא נפלה על השידה.. התבוננתי בידיי ורציתי להכות בהן עד שיושתקו, אני .. אני עשיתי זאת! התקפלתי לכדור והחלתי להכות את עצמי, ״טיפש, טיפש, טיפש אני טיפש..״ לחשתי, פחדתי מעצמי.. כל כך פחדתי אלוהים..
״לא לואי אתה..-״ אך היא שוב לא הספיקה לגמור ודחפתי אותה על הכיור, גבה התמכר והיא פלטה אנקת ייאוש, היא התבוננה בי במבט הזה.. במבט שיצולק בלבי ובראשי לעד, היא התבוננה בי הדחייה ובפחד.. בריחוק, כאילו היא ניצבת בעצמה בפני הסיוט הכי גדול שלה והוא אני.. לא!
״אלוהים נוי אני.. אני מצטער.. אני כל כך מצטער נוי.. אני..-״
היא סמנה לי לשתוק וברגליים רועדות התקדמה אליי, ״בוא, ניקח אותך למיטה..״ לחשה ואפילו לא התבוננה בעיניי.
התרחקתי ממנה אך היא אחזה בידיי בכוח, לא, לא.. היא לוכדת אותי.. היא סוגרת סביבי… כל סערותיי סמרו ולבי צנח.. אין אוויר, אין דרך מילט.. לא בבקשה לא! ״עזבי אותי!!!״ צווחתי ונסתי להיאבק בה אך היא נתנתה את כל כולה ולא הרפתה מידיי, מעמדנו כך אחד מול השני, היא נראתה פגועה.. היא נראתה מיואשת.. היא נראתה עייפה וכאובה אך למרות הכול היא נלחמה עליי.. התנשמתי בכבדות ונסתי למצוא קצה שפיות.
היא קרבה את מצחה אל מצחי, ״אתה יודע שאתה הרבה יותר חזק מזה לואי.. אני מאמינה בך, אני יודעת זאת״ היא אמרה בקול רועד וידה הימנית התנתקה משלי ולטפה את הלחי שלי.
״אני אוהבת אותך לואי, אני אוהבת אותך!״ היא צווחה והשתיקה את כל הפחדים בנשיקה אחת וקטפה אותי חזרה למציאות לרגע המושלם הזה יחד אתה שרק רציתי שימשך לנצח.