שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 4. (סליחה על האיחור 3>)

שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 4.

-מנקודת מבטה של עופרי-

נכנסתי לביתי סוחבת את שקיות הקניות בידיי, פשטתי את המעיל עור בצבע החום שלי, מתכווצת בכאב ונותנת לרעד לחלחל לכל אורך עמוד שדרתי, נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי, איני מוכנה להתמודד מולו שוב, איני מסוגלת או רוצה.. אך לפני שהיה לי זמן לשקוע במחשבות ראיתי אותו מגשש את דרכו על מקל הליכה כסוף מפלסטיק, ששבר לי את הלב ורסק את נשמתי לאלפי חלקים, קרע אותי לגזרים ומתח עד הסף. קפאתי במקומי, נשמתי נעצרה, עמדתי כך כפסל צופה בו, בוחנת אותו, בידיעה שהוא אינו רואה אולי, לפתע עיניי נקרעו לרווחה ודמי הלם בעורקיי, הוא אינו רואה אותי. הוא מנסה לחיות עם כך בשקט ולא להדאיג אותי בידיעה שאיני זקוקה לעוד דאגות, חייכתי מעצם הידיעה שאפילו כשהוא עיוור ותלוי בי עדיין אכפת לו ממני ומהאושר שלי. אך הכאב בלם את השמחה שבו. דמותו נראתה חזקה ואיתנית כתמיד, עמידתו זקופה ושערו עדיין שחור כפחם. אך בפניו כן ראיתי שינוי, הן נראו חלשות, מהורהרות, נואשות.. האכזריות כיוותה את עיניו הקורנות שתמיד בערו וטענו כה המון תשוקה אליי וגרמה לסערה להצליף בי כל פעם מחדש.. ועצם הידיעה שיש רק סיכוי קלוש שהראייה תחזור אליו, פורקת אותי על נשקי ומורטת את עצביי, אבל אני זקוקה לו עכשיו. שיסלח לי על חולשתי אבל בלעדיו.. זה קשה לשרוד.. בלתי אפשרי..!
״היי״ חייכתי אליו חצי חיוך אבל מהר מחקתי אותו מפניי, למה אני מתאמצת?
הוא הסתובב לכיוון הקול והבליע חיוך, ״איפה היית אף׳?״ שאל בבלבול.
השפלתי את ראשי וקשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, הקניות קרצו לעברי מהצד ונשמתי עמוק בהקלה, מדהים כשתמיד שאני רואה אותו- אני מסוגלת לשכוח מהכול, ״יצאתי לקניות..״ לחשתי.
הוא הנהן והתקדם לכיוון הסלון אך מהר עצרתי בעדו בדאגה, דמי נזל מפניי ולבי צנח, ״מה אתה עושה?! אתה הולך לבד?!״ צעקתי עליו.
הוא כיווץ את כפות ידיו לאגרופים, ״תפסיקי לדאוג לי, אני בסדר! את צריכה לדאוג לעצמך.. את כאן מי..-״
מהרתי לקטוע אותו ודמעות עמדו בעיניי שוב, דמעות של פחד, ״למה שאני ידאג לעצמי? גם ככה בסוף אני.. אני..-״
המקל פלסטיק נשמט מידו והוא אחז בשכמותיי מנענע אולי בכוח במקצת ולוחץ על עורי החם שבער ורטט מהמגע האגרסיבי שלו, ״את לא. אני לא מוכן שתגידי זאת את שומעת אותי? לעולם לא.. אני לא יכול לאבד אותך! זה סוף העולם במוחי רק מלדמיין זאת..״ הוא יקר ונטש אותי, התכופפתי על מנת להושיט לו את מקל העזר בזמן שגרתי אותו לעבר הכורסה בשקט, הוא נראה מאוכזב.. לסתי נשמטה וזה שבר את לבי, הוא מאוכזב ממני? איני שווה זאת.. אני רק עוד סתם ילדה פשוטה.. מי אני בכלל שמישהו כמוהו ידאג לה?! שידאג לעצמו עכשיו.. אני כבר חסרת תקווה, אני כבר קריעה נפשית ופיזית לגזרים, דבר לא יצליח להציל אותי.. דבר.
״זאין, מה קרה?״ שאלתי בשקט.
הוא התבונן בי ומשך אותי אליו, מצמצם ומעלים כל רווח מורט עצבים שסרר בינינו, הוא נשק לקצה ראשי, טומן את אפו בשערי ושואף עמוק אל תוך רעותיו.
״יש לי מקל עזר..״ לחש בכעס ובקול ארסי יורק אש ושנאה.
זקפתי גבה בתימהון, מה זאת אומרת? ברור שיש לו, ״רק עכשיו שמת לב?״ לא יכולתי שלא להבליע גיחוך.
הוא גלגל את עיניו והשפיל את ראשו, ״אני רק בן 20.. וכבר יש לי מקל עזר?״
התרחקתי ממנו במקצת ושילבתי את רגליי האחת בשנייה, קמט נחרט במצחי בבלבול, לאן הוא לוקח את זה? ״זאין, למה אתה מתכוון לכל הרוחות? ברור שיש לך, וזה לטובה.. אתה צריך..-״
״לא!״ הוא קטע אותי בכעס וגבותיו הצטמצו, מה עובר על החבר שלי היום? לרגע אחד הוא חם ואוהב ואז הוא קר ומרוחק? ועוד מסיבה טפשית שכזו? הלוואי שהייתי מבינה.
״רק לאנשים זקנים יש מקל עזר, ואני כמו זקן חייב עזרה בכל.. את מסוגלת לדמיין רק לרגע עד כמה זה משפיל?! ועוד מבחורה? מחברה שלי?״
לבי רק לרגע החסיר פעימה, הרגעים הטובים והרעים, עברנו את כולם ועכשיו אנחנו מאוהבים, אנחנו זוג, כל סערותיי סמרו.. ואני באמת אוהבת אותו ורוצה, זה כבר לא משחק בשביל לגרום ללואי לקנא, זה בגלל שאני באמת רוצה להיות כל דבר למענו, לגרום לו לזרוח כשהוא חש למטה כפי שהוא גרם לי תמיד, ״זאין תפסיק לדבר שטויות, זה בסדר גמור.. אף אחד לא צוחק עליך, זה מה שאתה צריך ואין ברירה אחרת״ פלטתי והגשתי לו את מקל העזר השנוא, רציתי רק לגרום לו לחוש טוב ולפוגג את האווירה הקודרת, הוא גבר שמח וקורן באושר, זה מרסק אותי לדעת שכל הטוב שבו שכה אהבתי נלקח, זה לא זאין שלי יותר, ואני בספק אם הוא יחזור אליי בחזרה.
״קדימה, אנחנו יוצאים לטיול קטן. ביחד״ קראתי וקפצתי מהכורסה.
הוא גלגל את עיניו, ״אני חייב?״
הנהנתי אבל שוב נזכרתי, הוא רק רואה.. מה? מה באמת הוא רואה? מה באמת הוא מרגיש?
״כן כמובן, אם אתה רוצה נשיקה תעבוד בשבילה, לא כך?״ קרצתי.
הוא נעמד בין רגע וגישש לעבר הדלת בזמן שאני הלכתי לצדו ולא הורדתי ממנו את עיניי, לא יכולתי או רציתי.
״עכשיו את מדברת!״ קרא באושר ואני פתחתי את הדלת לרווחה.
זאין התקדם ואני הסתבכתי במקצת בנעילה של הדלת, לכל הרוחות… לעזאזל, אני מתעבת את הדלת הזו, היא. כמעט בלתי נתנת לנעילה או לפתיחה, אבל אימא של זאין בחרה בה אז אני מניחה שאין לי טעם להתווכח והכי טוב זה פשוט לשתוק. כשחושבים על זה.. היא בהחלט אישה מקסימה בעלת אישיות מדהימה, היא התחברה אליי מאוד והעריכה את הדאגה וההתמדה שלי כלפי זאין.. לעומת ההורים של לואי שלא סבלו אותי אף פעם.. הם פשוט שונאים אותי והלוואי שהייתי אי פעם מבינה מדוע. למה הם שונאים אותי? מה עשיתי להם? כאילו ויש משהו עמוק ומסובך.. כאילו הם לא רוצים אותי בחברתם, זה הרג אותי בעבר והיה מייאש – אינכם מכירים אותי למען השם! אך כיום זה כלל לא חשוב לי, כי ההורים של זאין מחבבים אותי.. וזו התחלה טובה, כנראה שהגורל שלי, הייעוד שלי, הוא זאין.
״איייי!! אההה..!״ לפתע שמעתי את קולו הגברי והצרוד של זאין צועק.
סובבתי את ראשי ולסתי נשמטה, ראיתי אותו שכוב על המדרכה, בלי מקל הליכה או דבר מה שהוא יכול להיאחז בו על מנת להתרומם, הוא פשוט.. הוא פשוט לא יכול להתרומם.. לא!
״זאין!״ צווחתי ורצתי לעברו, ״זאין אתה בסדר?״ שאלתי בדאגה.
נסתי לעזור לו, אבל.. אבל הוא דחף אותי ממנו, השליך את ידו וסתר את המגע שלי, את העזרה שלי, את האהבה שלי.
״אל תגעי בי!״ הוא גישש אחר המקל עזר
שלו, ״אל תגעי בי עופרי!״
״זאין, אני רק מנסה לעזור לך… תן לי לעזור לך לקום!״ נסתי שוב אבל הוא מצא את המקל והתחמק ממני, למה..? למה הוא עושה לי את זה..?
״אני רציני עופרי! אני לא רוצה את העזרה שלך! אני לא רוצה את הרחמים שלך! אני לא רוצה כל דבר מזה! פשוט אל תגעי בי, אני יכול לבד!״
הוא מרגיש שהוא אינו טוב.. הוא מרגיש חלש.. ויותר מכל, רחמים? למה שאני ארחם עליו? אומנם לראות אותו ככה מרסק את נשמתי ומותח אותי עד הסף אבל.. לכל הרוחות, אני לא עושה זאת מתוך רחמים.. אני עושה זאת בגלל.. בגלל שאכפת לי. בגלל שאני אוהבת אותו.
״למה אתה מדבר אליי ככה..? אני היחידה שיש לך כאן ואתה מדבר אליי כאילו אני הדבר הכי גרוע שקרה לך!״
הוא פלט קללה קטנה בשקט, ״הדבר הכי גרוע שקרה לי זה מה שאני עובר עכשיו.. אני לא יכול לראות, אני לא יכול לראות אותך! אני רוצה לעוף כשאני מביט בעיניך ועכשיו.. אני רק נופל..״ לחש.
עצמתי את עיניי וגוש הדמעות חתך את גרוני כסכין החדה שבחדות, לבי התכווץ בכאב ודיממתי מבפנים, בכל חלקיק וחלקיק בגופי, קפאתי במקומי ועצמתי את עיניי, ״זה בסדר זאין.. כי אני כאן, ואני לעולם לא אתן לך ליפול״ לחשתי ואחזתי בידו, ״אני מאמינה בך זאין, אל תאבד את התקווה.. אתה הרבה יותר חזק מזה״ אמרתי בדריכות ונשקתי לשפתיו.

-מנקודת מבטה של אלנה-

הארי נכנס למטבח, זה הרגיש לי מוזר לחיות אתו כך.. שאנו החברים הכי טובים. אף פעם לא היינו באמת חברים, אני מניחה שהאהבה תמיד הייתה שם.. אבל עכשיו, לכל הרוחות, הוא מתבונן בי כאילו אני חייזר, כמוקש. למה הוא לא מנסה לזכור? למה הוא אינו אוהב אותי? וזה הכול עליי.. ואין לי לב ללכת לבנות ולבכות להן בידיעה שהן בעצמן כלי שבר, אין לי אף אחד, אני לבד.
הוא חייך אליי חצי חיוך, לבוש בבוקסר בלבד, נזכרתי איך תמיד הוא נסה לגרות אותי ולגרום לי ליפול לרגליו לעבר המיטה שהוא כך ותמיד זה השפיע עליי, כמו עכשיו.. מדליק את כל מערכותיי בין רגע וגורם לי לאבד את נשמתי, דמי קפא בעורקיי, מראהו היפהפייה והאלוהי חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה ופרק אותי על נשקי, אני אוהבת אותך. אני התאהבתי בכל דבר ודבר בך, איני מסוגל לשכוח, איני מסוגל להמשיך הלאה, לא משנה כמה אני מנסה להדחיק את רגשותיי לפינה החשוכה ביותר שבמוחי, ומנסה לא להיכנע ללבי כל פעם.. איני מסוגלת, הרגשות שלי אליו, הדרך שבה הוא מתבונן בי, הדרך שבה אני מתבוננת בו.. הרגשות מציפים וסוגרים עליי שוב ואני אבודה לנצח בדמותו, בקרן האור שהוא.
״אלנה, אני חייב לשאול אותך משהו, אני יכול?״ שאל ושילב את זרועותיו על חזו בזמן שנשען על השיש, לחיי סמקו במקצת, די!
״כל דבר.. אתה כבר יודע״ הבלעתי חיוך קליל, שחקי אותה קול לני. תשתחררי כבר!
״יש לי חברה?״ שאל ופרע את שערו בידיו יוצר פלומה.
בלעתי את רוקי וזה צרב, חרב חדה שבחדות שפדה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, כן והיא פאקינג עומדת מטר ממך אבל אתה עיוור.
״למה?״
שאלתי וחזרתי להתעסק בחיתוך הירקות.
הוא משך בכתפיו, ״אני.. אני לא יודע.. אני רק מניח שזה יכול ליצור אווירה לא נעימה אם יש לי משהי ואני אפילו לא זוכר אותה, לא כך?״
הנהנתי בשקט, ״אם היית לך, היית רוצה להכיר אותה? לדבר אתה? לנסות לקיים מערכת יחסים?״
הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו ונראה מהרהר במעט על כך, קמט נחרט במצחו ששבר את לבי, ידעתי.. ידעתי שזה מטופש לחשוב שיש לנו סיכוי ביחד שוב, איך אני יכולה לבקש ממנו להכיר יותר את הסביבה שלו אם הוא לא יודע עדיין מי ומה הוא? מזל ששקרתי לו, זה הטוב ביותר… לו.
״הייתי שמח להכיר אותה ובמעט לשוחח.. אבל איני חושב שאני אהיה מסוגל לאהוב אותה, זה מטופש מערכת יחסים… אני לא מאמין באהבה, אני לא מאמין בכלום״ הוא ירק והתיישב על גבי כיסא העץ.
עצמתי את עיניי, לא לבכות! דברי אליו.. שזה לא יראה מוזר, ״אין לך, כפי שאמרת, באמת אף פעם לא האמנת באהבה״ משכתי בכתפיי בהסתייגות ושפכתי את הסלט לקערית הפלסטיק השקופה וחיפשתי אחר מזלג במגירות.
אני לא מאמינה שזה שוב קורה לנו.
״יופי, זה סתם יהיה עוד עול.. בשבילי ובשבילה״ הוא נשם עמוק לרווחה.
הבלעתי חיוך מעמידה פנים שהכול בסדר ושאני לגמרי מבינה אותו ומסכימה אתו, זה לעולם לא היה או יהיה עול בשבילי.
״כן, זה נכון..״ לחשתי והתיישבתי לצדו, משפדת את העגבנייה במזלג ולועסת לאט ובשקט, בעבר לא פחדתי לאכול לידו כמו בהמה ממש, אבל כיום..- לפתע עיניי נקרעו לרווחה והמזלג צנח מידי לקערה, אני לא מאמינה שאני מדברת על כך בלשון עבר!
״ומה לגבייך? יש לך מישהו?״
אני לא מסוגל לסבול זאת עוד, ״לא, אין לי חבר.. אני לא ממש רוצה אחד עכשיו, למה לי גם?״
הוא הנהן וטופף בידיו על השולחן, לעולם לא נתקלנו בשתיקה מביכה בעבר, היה ממש אפשר לחתוך את המתח בסכין, אלו והיה לי בהישג יד הייתי חותכת עכשיו את עורי החיוור כאילו והוא סתם חתיכת נייר פשוט וחסר ערך.
״אבא שלי מת?״ הוא שאל לרגע.
זקפתי גבה , למה הוא מדבר על אבא שלו עכשיו?
״טוב, הוא אינו היה בבית חולים כפי שראית ו.. הוא לא מופיע באף תמונה עם המשפחה שלי, אז רק תהיתי, מה לגביו? הוא חי?״ נסה להסביר את עצמו אך אני כבר הבנתי ושמעתי מספיק, זו עוד סיבה למה אני כמעט מקווה שהזיכרון לא ישוב אליו.. אולי ככה הוא ישכח את העבר הסיוטי שלו, את כל הטראומות ואת הדברים הקשים שעבר בחייו, אולי זה גם הדבר הכי טוב שקרה לו, ועכשיו יש לי את האפשרות לבנות לו מציאות שונה יותר וטובה יותר.. מציאות שאני רק חולמת שיחוש.. כי לא משנה כמה פעמים הוא אמר לי בעבר שהוא בסדר, בעיניו תמיד ראיתי שזה שקר.
״כן, הוא מת.. אבל היית רק בן שנתיים, אינך מכיר אותו״ לחשתי, אני חייבת להפסיק להיות אגואיסטית ולחשוב על הטוב ביותר.. בשבילו. איני חשובה עכשיו, דבר לא חשוב לי מלבדו, זה רק הוא.
לפתע ראיתי את הצלקות ואת הסימנים האדומים שעל הגב ועל בית החזה שלו, אך לא היה לי זמן להתעמק בכך לפני שצחק בקול מתגרה ושאל בפיתוי, ״אני מקווה שאת נהנית מהנוף״ קרץ.
גלגלתי את עיניי, ״אידיוט״ פלטתי.
הוא מתח את שריריו, הוא לא מבין שזה לא מרשים אותי? הוא התרומם בחזרה והלך להשיג לעצמו כוס מים, ״או שאת מסתכלת על המכות?״
השפלתי את ראשי, ״הארי, אני לא התכוונתי..״
״זה בסדר, אני מבין.. זה די ברור לא?״ צחקק, ״הייתי ילד מרדן?״
הנהנתי בלחש, הגיע הזמן לגרום לו לראות את החיים מנקודת מבט אחרת, מנקודת מבט שהוא תמיד חלם שתהיה לו, ״כן, הכי שיש.. אבל ככה זה כל הילדים לא? משתוללים ומבלים עם חברים״
לא היו לך חברים. היית חייב להתבגר מהר ולשמור על הבית, לא היית לך מעולם ילדות אמתית שמגיעה לילד.
״ומה לגבי המשפחה שלך? ספרי לי במקצת עלייך״ דרבן אותי.
לחיי סמקו שוב, ״למה?״
״כי את מעניינת אותי, אבל אם את לא רוצה אינך חייבת, אנחנו פשוט.. כמו אחים לא?״ קרץ.
הנהנתי, ״אין מה לספר״ אבא שלי עזב את הבית, אימא שלי חולת נפש, אחותי הלכה לאיבוד ואין לי מושג אם היא חיה או לא, אבל מלבד זאת.. אין מה לספר עליהם.
״יש לי ולבנים היום שיחה עם ההנהלה..״ הוא לחש.
״אני בטוחה שזה יהיה בסדר הארי״ חייכתי, ״הם מבינים ללבכם, אינכם אשמים במה שקרה. הם רוצים רק לטובתם ויחליטו את ההחלטה הטובה ביותר״
הוא גלגל את עיניו, ״איך את מצפה ורואה הכול בחיים באור טוב?!״
אני לא, גם אתה לא. אנחנו שנינו שבורים.. אבל תקנת אותי, פקחת את עיניי לאור, לעולם חדש וטוב, זה הכול בזכותך מלאך. ״אני מניחה שאם אני אצפה לגרוע מכל אני אפסיד לא כך?״
הוא הנהן ועלה בגרם המדרגות כנראה לחדרו להתארגן, נאנחתי. עוד כמה זמן אני אוכל לסבול זאת?

-מנקודת מבטה של מאיה-

״נייל, אתה חייב ללכת לפגישה הזו!״ צעקתי עליו שוב, שנאתי את אור העובדה שהנער הקורן באור ובשמחה, בביטחון.. כבה לי ועכשיו הוא מתבייש בעצם קיומו, אך מה אני כבר יכולה לעשות? איני חברה שלו.. אנחנו רק ידידים טובים.. וזה הכי טוב לשנינו, במיוחד אחרי שנשבר לנו הלב משני האנשים שאהבנו. הוא לקח עט וכתב במהירות ובכעס, עוד רגע קורע את הדף.. גלגלתי את עיניי, לכל הרוחות, הנה זה שוב מתחיל, אני חייבת לשים לזה סוף, אני חייבת לתמוך בו ולהיות כאן למענו.
׳אני לא! אין לי טעם ללכת… איני רוצה להיות עוד חלק מהלהקה, שיהיו רק ארבעה, למה להם חבר מגמגם שנקרע לו כמעט לגמרי הקול? אני לא שר מאיה, זהו זה׳ קראתי את מה שרשם בכתב המסורבל שלו, עצמתי את עיניי וחשתי שהלב שלי מתכווץ בכאב והולם בחוזקה, ראשי קדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, בטני נקשרה באלפי קשרים וגרמה לתחושת חלחלה להצליף בי, כל סערותיי סמרו והדמעות עמדו בעיניי, איך תהיה בלעדיך להקה אבל? חטפתי את הנייר והעט, גם אני יודעת לשחק במשחק הדבילי הזה.
׳אתה יודע שבלעדיך אין להקה, הבנים זקוקים לך ואתה להם, אתם חייבים עכשיו להיות ביחד.. תפסיק להתנהג כמו תינוק ותלחם בזה, זה הכול בראש שלך, אתה חייב להילחם בכאב ובפחד שתוקפים אותך!׳ הייתי חייבת להפסיק להיות עדינה ורגישה אליו כי הרכות לא עוזרת, היא רק מדרדרת את המצב ולפעמים חייבים לחטוף את האמת בפנים, גם אם והיא כואבת.
הוא התבונן בדף ואז בי בכעס, ״ל-למה.. את נש-נשאר-נשארת כא-כאן.. לכ-לכי אני לא צרי-צריך את העז-העזר-העזרה שלך..!״
גלגלתי את עיניי וחשתי שבכל מילה שהוא אומר לבי נשבר יותר, דמי רתח בוורידיי וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, ״זו בחירה שלי אם לעזור לך או לא נייל, ולמרות הקושי והכאב, למרות הריבים שלנו..אני בוחרת לעמוד לצדך, אני רוצה להיות בצד שלך ולא לעזוב אותך, לעולם״ אחזתי בידו והמילים שאמרתי חזרו והלמו במוחי וגרמו לכל מערכותיי לרטוט, לא האמנתי או הבנתי מאין המילים האלו נבעו, איני יודע אך משהו שלט בי, ערער אותי ופרק אותי על נשקי.. אני חשתי שאני פשוט חייבת לומר זאת, שאיני יכולה להחזיק זאת עוד המון זמן, רציתי לומר את מה שאמרתי.. לשלוח אמונה ותקווה, ללב שלו. וכשהגענו זה היה כמו חשמל סטטי מסמר שער, ליבי הלם בחוזקה והקרקע התפוגגה מתחתיי, כל עולמי הטלטל וחשתי שאני מאבדת לעד, רק רציתי שזה יימשך, שהוא יישאר לצדי.. איני יכולה לתת לו ליפול, איני יכולה לתת לו ללכת ולעזוב אותו לבד!
״מ-מאיה..״ הוא לחש, ״אנ-אני.. אני לא מב-מבין..״
״אין כאן מה לא להבין, אני לא יכולה לעזוב אותך כאן לבד בשדה הקרב הזה!״ צעקתי עליו, הוא נעמד והתקדם אליי במבט חתום שגרם לי להתכווץ, הוא הטיל עליי כישוף וידיו אחזו במותניי, גורמות לי להיכנע לו.. מצחנו התרככו האחד בשני והעולם נדם ונעצר מלכת, רעדתי וחשתי קצרת נשימה.. זרועותיו נדמו כטירה שלי.
אך לפתע הדלת נפתחה לרווחה והבנים עמדו בכניסה וליאם גם נעמד שם, היה שקט ורק הארי החניק גיחוך.
שיט, אני לא מאמינה.. מהר התרחקתי מנייל ושילבתי את ידיי בהסתייגות, ״אז אתה הולך?״ שאלתי בכעס.
הוא הנהן והתקדם לעבר הדלת מביט בי, השפלתי את ראשי, רק לא לפגוש במוקשים האלו.. העברתי קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני, זזה באי נוחות, חשתי פקעת אחת של עצבים, ״לכו!״ צעקתי.
״פספסתי משהו?״ שאל זאין.
לואי נאנח, ״תאמין לי חבר לפעמים טוב לסגור את העיניים, כי יש דברים שלא צריך לראות״
נייל זייף חיוך וחבט לראשו, ״מצ-מצחיק״ פלט בציניות.
״זו עומדת להיות פגישה מעניינת..״ מלמל ליאם והארי גרר את הכיסא שלו, יוצאים מהבית.
נייל כמעט.. נייל כמעט נישק אותי.. הוא עמד לנשק אותי עכשיו.. למה?!