הלנה D:
אני ממש מצטערת על הפרק הקצר.. הפרקים הראשונים של העונה אולי משעממים אבל זו רק ההתחלה, כבר יש לי רעיונות לפרקים הבאים ותאמינו לי שעומד להיות מעניין ומותח דווקא מהדברים הכי לא צפויים!
אני מקווה שאהבתן את הפרק, סליחה שוב שהוא קצר.. פשוט לא עבר עליי היום הכי טוב בעולם.. אבל אני בסדר עכשיו :)

-המשך יבוא-

נ.ב : יש לי רעיון לסיפור חדש, אז כשאני גמור את HTM אני אתחיל, הסיפור נקרא "ההימור", אני אעלה הקדמה שכבר כתובה כשאני אגמור את הסיפור השני שלי שקרב לסיומו!

שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 5.

הלנה D: 13/08/2013 1015 צפיות 10 תגובות
אני ממש מצטערת על הפרק הקצר.. הפרקים הראשונים של העונה אולי משעממים אבל זו רק ההתחלה, כבר יש לי רעיונות לפרקים הבאים ותאמינו לי שעומד להיות מעניין ומותח דווקא מהדברים הכי לא צפויים!
אני מקווה שאהבתן את הפרק, סליחה שוב שהוא קצר.. פשוט לא עבר עליי היום הכי טוב בעולם.. אבל אני בסדר עכשיו :)

-המשך יבוא-

נ.ב : יש לי רעיון לסיפור חדש, אז כשאני גמור את HTM אני אתחיל, הסיפור נקרא "ההימור", אני אעלה הקדמה שכבר כתובה כשאני אגמור את הסיפור השני שלי שקרב לסיומו!

~מנקודת מבטו של הארי~

נסענו לבניין הגדול והמרשים של ההנהלה, או אני חושב לפחות כי הבנים נראו די לחוצים כשהמכונית התקרבה אליו. חשתי בחילה שמבעבעת בבטני וראשי הסתחרר, חשתי מחנק בגרון, כפות ידיי הזיעו מהמתח האדיר וגופי נתקף עווית.. נהפכתי לפקעת אחת של עצבים בין רגע, למה אני כאן? למה דווקא אני חייב להתעורר לעולם ריק שהתסבר שאני אישיות די מוכרת בו.. זה מוזר ואני עדיין לא מצליח להאמין לכך אבל.. איזו ברירה כבר יש לי? איני יכול פשוט לפרוש מהלהקה הזו שאפילו את שמה איני זוכר, נאנחתי ונשמתי עמוק. אבל אני שונא את השם הזה. מי בכלל המציא אותו?
פלטתי אנקת ייאוש וכיסיתי את פניי בין זוג כפות ידיי הרועדות, הלוואי שהכול היה פשוט חלום, הלוואי שהייתי נותן לזה להיות פשוט חלום, אבל זו.. לפתע לסתי נשמטה וחשתי כאילו ויורים לי כדור לבית החזה, לבי הלם בחוזקה וכל מערכותיי דלקו, נשימותיי נהיו כבדות וחשתי כיצד ברכיי מתחילים לשקשק.. יכולתי לשמוע כאילו וצווחת בראשי צווחה שמהדהדת בכל איבר, תא וגיד בגופי ומחרבת אותי עד עפר, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים ויכולתי להשבע שילד קטן עם עיניים ירוקות גדולות היה כהצלפת אור בראשי, הוא התבונן בדבר שנדמה ראי… זה סוף העולם במוחו.
"הארי? הארי אתה בסדר?" שאל אותי לואי בדאגה ולחץ על שכמי.
סובבתי אליו את ראשי ברעד ושלחתי לעברו הנהון קל, "כן, זה.. זה רק כאב ראש קל.." מלמלתי בלחש וחשתי כיצד הצמרמורת מכרסמת בעורי וגורמת לכל סערותיי לסמור, חבקתי את עצמי והתכווצתי.. היה לי כה קר לרגע, קפוא עד העצם.. עצמתי את עיניי ונסתי להדחיק את התמונה הלא קרויה הזו, למה.. למה זה קרה עכשיו?
"את-אתה רוצ-רוצה אול-אולי מים?" שאל נייל והגיש לי בקבוק מים צוננים מהמקרר הקטן.
סמנתי בראשי לשלילה והתבוננתי דרך החלון, עיניי נקרעו לרווחה ולבי צנח, דמי נזל מפניי.. מה.. מה זה.. הן.. הן מעריצות? כל זה מעריצות? למה הן צווחות ורודפות אחרי הרכב שלנו? "חברים.. אלו מעריצות?"
ליאם חייך לעברי, "כן, נכון שזה מדהים?"
"לא!" השתנקתי וארבעת הבחורים שממולי התבוננו בי מוכה הלם, אפילו זאין. "זה מטריד"
זאין העביר יד בשערו והשפיל את ראשו, "הארי, הן רק רוצות להראות תמיכה ואהדה, אוהבים אותך, אז תשמח מזה בסדר?"
גלגלתי את עיניי, איך הן אוהבות אותי ולא מכירות אותי? זה מטופש. אך העדפתי להתעלם ממחשבותיי האנוכיות לבינתיים.
נכנסו דרך שער הברזל שנסגר מאחורינו, סובבתי את ראשי וראיתי מעריצה שנראתה לי בערך בת 13 שמחזיקה שלט שכתוב בו באותיות גדולות ומסולסלות: 'הארי תודה לך מלאך, הצלת את חיי!'
הכול? מה היא כבר זוכרת? גלגלתי את עיניי בייאוש אך זה עדיין גרם ללבי להתכווץ בחום ולצבע לחזור לפניי, נחמד לשמוע ולראות שאוהבים אותי.. למרות שבשבילי הן כלום כי אין לי מושג מה הן מעריצות בדיוק. אני רק מקווה שעכשיו דברים יתבהרו לי קצת יותר.. אך השאלה האמתית, לאן הולכים מכאן? כיצד אפשר להתמודד? ואיני מדבר רק על עצמי אלא על הלהקה כולה..
הרכב עצר ואיש די גדול פתח לנו את דלת הרכב, "קדימה בנים, אתם יודעים את הדרך.." הוא ירה לעברנו.
אני מניח ששמו פול כפי שהבנים כבר הספיקו לספר לי, חייכתי אליו והוא אליי בחזרה וידעתי שהוא אדם טוב. יצאנו מהרכב, לואי תמך בזאין ונייל בליאם, רק אני הלכתי ישר נכנס דרך הדלת ומשאיר אותה פתוחה לרווחה בשביל הבנים, ידי החופשייה הייתה דחופה בכיסי, התבוננתי לעבר הקירות במבט ארוך ונוקב, בוחן את כל התצלומים שעל הקירות, תצלומים שלי ושל כל שאר הבנים. ואנחנו נראים כה מאושרים ומגובשים ביחד, חמישה נערים שהשמיים אינם הגבול בשבילם, חמישה נערים עם חיוך אמתי שמודבק להם על גבי טווי הפנים הצעירות שלהם, חמישה נערים שהיה להם את האומץ להעיז וללכת מעט מעבר ממה שכולם חשבו.. ולפתע שיר תקף אותי.. זמזום במוחי.. "nothing fine i'm torn .." מה?! רציתי לסתור לעצמי. תתעשת על עצמך הארי, בלי תמונות יותר.
התבוננתי בבנים שניסו להבליע חיוך למעריצים, לא יכולתי והייתי חייב להביט שוב בתמונות.. הכול השתנה עכשיו, זה כבר לא הם עוד. אני כבר לא עצמי עוד. כי נער המתולתל שבתמונה, כה דומה לי וכה זר לי בדרך קורעת וכואבת מורטת עצבים..-
"תודה.." מלמל ליאם כשראה שהחזקתי את הדלת.
חייכתי חצי חיוך, כאב לי עליהם למרות הכול, כי.. הסתבר שעברנו דרך ארוכה יחדיו.. כנראה שאני חייב להם המון, "בטח" לחשתי וחכתי עד שכולם יכנסו ולאחר מכן סגרתי את הדלת.
נייל הזמין את המעלית ונכנסו אליה, "לחץ על מספר 17.." מלמל ליאם וכך עשיתי.
העברנו מבטים לחוצים אחד בשני ושתקנו, היינו רק חמשתנו כאן, והיה אפשר לחתוך את המתח בסכין, אף אחד מאתנו לא יכול לדעת בתור מי ומה נצא מהבניין, אומנם נכנסו בתור להקה, אך נכנסו שבורים ומרוסקים, קרועים לגזרים חסרי כל טיפת אור ואושר.. ואולי אנחנו עומדים לצאת מכאן.. כחמישה נערים שלעולם לא באמת היו צריכים להכיר? אולי החלום שלעולם לא חלמתי עומד להתנפץ והלהקה תתפרק? התבוננתי בהם ולא הייתי מלא תקווה, הלוואי שלא הייתי כאן עכשיו.
***

נכנסתי לבית שלי ושל אלנה, נשענתי על הדלת ועצמתי את עיניי, השפלתי את ראשי מניח לתלתלים ליפול על גבי טווי פניי, כבר היה ערב והייתי עייף, אך לא יכולתי לישון, המחשבות טרפו את מוחי ואת שפיות דעתי.. איני מאמין על מה שקרה.
"הארי!" היא קראה בהתרגשות וכבתה את הטלוויזיה מתקדמת לעברי, שערה היה רטוב במקצת והשאיר כתמים לחים על גבי שכמותיה ועל גבה התחתון, עיניה נראו נרגשות וקורנות כזוג יהלומים, חייכתי משום מה רק מלראותה כך, אחרי מקלחת בבגדי בית פשוטים למדי, ולפתע כל המצב הזה נראה לי כה נוח ושפוי, כה רגיל ומציאותי.. כאילו כבר היינו ברגע תמים שכזה בעבר. גלגלתי את עיניי, ברור טיפש. אתם החברים הכי טובים.
"היי אלנה.." מלמלתי ודחפתי את עצמי נגד הדלת מתקדם לעבר הכורסאות, היא הלכה אחריי בבלבול במקצת ובכל רגע שחשתי כיצד צעדיה קרבים אליי יותר.. לבי הלם חזק יותר, בטני התכווצה באגרוף המייסר וראשי הסתחרר, הקרקע התפוגגה מתחתיי בין רגע ואבדתי את שיווי המשקל. למה.. למה יש לה השפעה עליי..? זה באמת אמור להיות כך..? חרב החדה שבחדות כלהב מושלם של תשוקה תוססת פלחה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, דמי קפא בעורקיי וכל מערכותיי דלקו ברגע שידה הייתה מונחת על שכמי, גופי נתקף עווית וכיווצתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים ולחים.. אלוהים, המגע שלה.
"הארי, הכול בסדר?" היא שאלה בדאגה והתיישבה לצדי.
הנהנתי וחפשתי אחר השלט, מתבונן במסך השטוח והרחב שדבר לא נגלה אליו, במבט חתום וריק, עדיין הייתי מוטרד מהבזקי האור שנבעו משום מקום, על הילד הקטן או השיר.. מדוע? מהיכן הם? ואז סובבתי את ראשי אליה, לכדתי את שפתי התחתונה וחשתי כיצד לבי צונח כפגשתי בשפתיים האלו.. התפוחות והמגרות בצורת לב מושלם, רעד הכה בי, הילדה היפהפייה שלצדי חלחלה לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה ופרקה אותי על נשקי, פלטתי גנחה שקטה מגרוני שגרמה לה לגחך במקצת, נעתי באי נוחות, דמי נזל ממוחי וכל מערכת, תא ואיבר בגופי נחרבו עד עפר.. אסור לי להביט בה, זה כואב לי.
"אז, מה ההנהלה החליטה?" היא שאלה בסקרנות בזמן שהגישה לי את השלט.
הדלקתי את המסך והעברתי ערוצים, בלעתי את רוקי וזה צרב, "אנחנו נשאר להקה אבל נכון לעכשיו נתאושש, ננסה לראות איך מתמודדים עם מה שיש ורק אחרי זה נחזור להופיע ולהקליט, אך בינתיים אנחנו ננסה להתגבש מחדש".
היא זקפה גבה, "זה מעולה הארי, אבל למה אתה נראה כה מוטרד?"
לסתי נשמטה ונסתי להסתיר את ההפתעה שבי, איך.. איך היא יודעת מה אני מרגיש? "אני לא" ירקתי.
היא גלגלה את עיניה ונאנחה, "אם יש לך משהו לשאול אז תשאל אותי.. אתה יודע שאתה יכול".
טמנתי את ראשי בין ידיי וחשתי קצר נשימה, אל תיפול הארי, אל תיפול ברשת שלה. "אני חושב שהיה לי היום הבזק זיכרון.." לחשתי.
עיניה נקרעו לרווחה והיא הסיטה את ידיי מפניי גורמת לרטט עז לעקצץ לכל אורך מפרק ידי ומעלה, "באמת?! הארי.. זה.. זה מדהים! מה בדיוק?" היא שאלה נרגשת ודמעות עמדו בעיניה, למה לכל דבר שמתוחלל בי היא חייבת להגיב בהתרגשות, שמחה או עצב יתר על המידה? כאילו ובאמת אכפת לה ממני, מעבר לרק עוד חברה טובה.. איני יודע בדיוק היכן להניח את היד כאן אבל יש משהו חשוד בה ובי, איני בטוח איזה חלק חסר אבל.. – פלטתי אנקת ייאוש, קודם אני צריך למצוא את החלק הראשון בפאזל המסובך שנקרא החיים שלי.
"אממ.." אלוהים, זה מביך. "ראיתי רק לרגע ילד קטן, היו לו עיניים גדולות מלאות פחד ואימה, פנים מלוכלכות ושיער מקורזל.. איני יודע איך ולמה אבל פשוט.. ראיתי זאת, את מבינה?" שאלתי בגמגום, אני חסר אונים.
לסתי נשמטה והיא השפילה את ראשה לתוך אצבעותיה שנקשרו במתח רב האחת בשנייה, היא לכדה את שפתה התחתונה בין שיניה והתרחקה ממני במקצת, ולפתע איני יודע איך ולמה.. כדבר טבעי, ידי נשלחה לעבר הירך שלה ולחצה בה להישאר לצדי.. מה.. מה אני עושה..? מהר הורדתי את היד והשפלתי את ראשי, היא קפאה במקומה ועיניה נקרעו לרווחה ברוך, אנחנו במבוי סתום.
"באמת מוזר.." לחשה.
הצצתי בה בזהירות, "אולי.. אולי זה אני כשהייתי ילד..?" הצעתי, אני אובד עצות.
היא צחקקה והבליעה חצי חיוך, "הארי, באמת, למה שתהיה מלוכלך ומפוחד?" מלמלה, "היית ילד מאושר והוריך לא החסירו ממך דבר.. אולי זו תמונה מסרט עצוב שראית בעבר, איני בטוחה.. אבל כנראה שאין לזיכרון הזה משמעות, נכון?"
משום מה היה כאב במבטה ויכולתי לומר שהיא אינה שלמה עם עצמה כלל, אך העדפתי להניח לכך, למה שהיא תשקר לי הרי? שלבתי את זרועותיי האחת בשנייה, "כן, כנראה" אמרתי בהקלה.
"היה לך עוד הבזק זיכרון?" היא שאלה במהירות על מנת לשכוח מהנושא הקודם כנראה, למה אני מדבר וחושב כאילו ואני כבר מכיר אותה?
"סתם, שורה משיר מסוים.. משהו עם המילה 'Torn'.." לחשתי ולא ייחסתי לכך חשיבות רבה, אולי זה סתם שיר שהתנגן במסדרון הגדול ומרוב שהייתי שקוע בעצמי ובמחשבותיי על התמונות שהוצגו שם הנחתי שאני שומע שירים במוחי, גלגלתי את עיניי, לעזאזל על מה אני מדבר?
היא קפצה על הכורסה וזרחה לעברי באושר שגרם לי אפילו לצחקק במקצת, עיניה אורו ושערה במעט הרטיב אותי אך זה כלל לא שינה לי, היא נראתה מדהימה יותר מאי פעם כשחייכה חיוך כנה ואמתי.
"הארי, זה השיר שאתה והבנים שרתם עוד לפני שהתחלתם להיות להקה!" היא קראה באושר.
כלל לא הקשבתי לה אפילו, "את מדהימה" פלטתי בלי חשיבה.
היא צנחה חזרה על הכורסה והתבוננה בי במבט מופע, "סליחה?"
מצמתי בעיניי והתרוממתי במהירות, "אממ.. אני. אני חייב ללכת, אבל תודה בכל מקרה, שיחה טובה" חייכתי אליה.
"לא, הארי, חכה..!" היא קראה והלכה בעקבותיי.
עצרתי במקומי, היא רוצה שאני אחכה לה.. "אני הולך להתקלח אלנה" ירקתי.
היא הנהנה, "הארי, אתה רוצה אולי מחר לצאת אתי?"
זקפתי גבה ולבי התכווץ והלם בחוזקה, "כלומר, דייט?"
היא נראתה חיוורת כסיד בין רגע והתרחקה ממני מספר צעדים מסמנת בראשה לשלילה, "לא, לא, לא.. הארי, אנחנו לא יכולים להיות ביחד! אנחנו החברים הכי טובים!" צחקקה ויכולתי לראות כיצד עיניה במעט מבריקות.. היא.. היא עומדת לבכות..? יכולתי לחוש כיצד לבי נשבר ואני נחרב עד עפר בין רגע, דמי התפרע בעורקיי ונקרעתי לגזרים, ורק רציתי לעשות הכול על מנת למחות את הדמעות האלו מהעיניים שלה. אך היא נשמה עמוק והתקדמה לכיוון המטבח, "אז מה אתה חושב?" קראה.
שאני רוצה אותך.
לפתע עיניי נקרעו לרווחה, אני מה?! "בשמחה.. אז מחר אני שלך" צחקקתי אך היא אינה ענתה לי.. היא רק הדליקה את זרם המים על העוצמה הגבוהה ביותר ונשענה על הכיור, ראשה מושפל.. כאילו והיא מנסה להסתיר ממני משהו.. ומשום מה, הרגשתי אחראי לדמעות שעמדו בעיניה, ושנאתי את עצם קיומי מכך. אך כיצד אני אגש אליה ואנחם אותה אם איני מכיר אותה..? חשתי חצוי, כה רוצה להיות לצדה אבל לא יכול, חשתי שאני אשבר אם אגלה שהיא באמת בוכה.. עצמתי את עיניי ותחבתי את ידיי בשערי בכוח ובכעס, ורצתי, ברחתי מדמותה משאיר את לבי שבור ומרוסק מאחור.
יש באלנה משהו שונה, ואני הולך לגלות מה הוא.


תגובות (10)

אחרי כל הזמן הזה וזה הפרק?? חחח יאללה תמשיכי!!!

13/08/2013 14:21

אאה ותוסיפי אותי לסיפור החדש פליזושששש!!

13/08/2013 14:21

זה פשוט מדהים!!!!!!!!!!!!
תמשיכי מהר!!!!!

13/08/2013 14:30

אומייגדדד !! למה היא משקרת לו אבל !!
הפרק לא משעמם בכלל !
HTM מסתיים עוד מעט???
טוב לפחות יהיה סיפור חדש ! :)
מחכה להמשך 3>

13/08/2013 14:39

וואו זה פרק מושלםם תמשיכייייי

13/08/2013 14:43

וואו מדהים
הלנה את חייבת תמשיך דחוף את HTM מהרר

13/08/2013 14:46

ואווו פשוט מושלםםםםםםםםםםם
את חייבת להמשיך מהר, בכללל לא משעממם!!
המשך דחוף(גם של he took me )
אני מכורה!!!!!

13/08/2013 14:54

O-M-F-G-!!!! שזה אומר- אומייפאקינגגגאדד!!!!!!
הלנה… זה בהחלט הפרק הכי אהוב עלי!!!!!!!
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.. אני … אני חסרת מילים…
איזה גאוני כתבת את הכתבים של הפלאשבקים של הזיכון שלו יואו אני בהלם!!! זה כתוב כל כך מובן וכל כך ברור ויפה – אני מורידה בפנייך את הכובע, בהחלט התעלית על עצמך עם זה!!
והארי ואלנה… יואווו…. אני בהלם… למה היא לא אומרת לו את האמת?! למה היא ככה משקרת לו?! ואיייייי ואיך שנפלט לו "את מדהימה" נעצר לי הלב!! ואני כולי כזה "כן כן כן כן " יואוווו
ושהיא שאלה אותו "מה אתה חושב" והוא אמר לעצמו "שאני רוצה אותך" יוואוווו נמסתי לי פה בכיסא!!!!
זהו , אין יותר תמי.. אני אומרת לך… הפרק הזה גמר עלי….
הכתיבה שלך הולך ונהיית מושלמת יותר ויותר ואני לא צוחקת…
אני… ואיי.. יש לך כישרון אהובה שלי, תתמידי בווו!!!!!!!!!!

מחכה להמשךךךךךךךךךךךךך ואוהבת אותך המונים 3>

13/08/2013 15:10

יוואוווווו איזה מושלםם
הכתיבה שלך מאוד יפה ובכללי הסיפור מאוד מעניין!!!
אוף אבל זה כל כך עצוב .. בא לי ליבכות!
קראתי את כל הפרקים ווואי כל הזוגות כל כך יפים
הארי והלנה אין כמוהם היא לימדה אותו לאהוב ועכשיו הוא לא זוכר כלום?? איך?? כל מה שהם עברו ביחד.
הקשיים, האהבה, הפרדות והכאב אבל תמיד הם ידעו לאהוב ועכשיו מה??
עוד זוג שריגש אותי הם זאין ועופרי הם כאלה יפים ביחד!! זה פשוט משהו
ולואי ונוי וואו!! זה פשוט עצוב שהוא מרביץ לה עכשיו!! והיא נילחמת וממשיכה ולא מוותרת זה הורס אותי כל פעם מחדש.
את פשוט מוכשרת ברמות מטורפות! אני לא צוחקת הלוואי עליי כתיבה כמו שלך
תמשיכי ליכתוב עוד המוןןןןןןןןןןן ואני יודעת שאם תנסי להוציא ספר לאור תצליחי
לאב יו תמשיכיי!!!!

13/08/2013 15:35

דייי הלנה נוו אין לי מילים יותר אין לי מה להגיד..
כבר נגמרו לי המילים את כותבת מדהים מדהים מדהים! בצורה הכי מיוחדת שראיתי בחיים שלי! פשוט מוושלם תממשייכייי!!
אוהבתתתת!! ♥♥♥♥♥♥♥

13/08/2013 17:50
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך