שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 6 (פרק ארוך כפיצוי)

שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 6.

-מנקודת מבטה של אלנה-

פשטתי את הבגדים מעליי, קרני השמש חצו את חלון הזכוכית המרובע וסינוורו את פניי, גופי התענג בשקיקה רבה.. לספוג את החום העז והמנחם שרוקן את מחשבותיי ממוחי רק לרגע, הבלעתי חיוך בזמן שפתחתי את הקרסים בחזייה השחורה שלי, מותירה לתחתוני להסתסל ברישול במורד ברכיי, התבוננתי בגופי הערום והחם, התבוננתי בנערה החיוורת והמייאשת, העצובה והשבורה שממולי, היא החזירה לי מבט חתום וריק, נטול בחזרה וחשתי כיצד כל מערכותיי קורסות ואני נפרקת על נשקי.. כי אני יודעת שמאחורי המסכה הקשוחה הזו מסתתרת הילדה שלבה התנפץ לרסיסים ונקרע לחלקים, מסתתרת הילדה שאינה יכולה להירדם בלילות מרוב הבכי ורק נועצת מבט בתקרה המחליאה גם אם והשעה כבר מאוחרת, מסתתרת הילדה שהדבר היחידי שהיה בעל משמעות, שהיה לה יקר, שהיא אהבה נגזל ממנה.. כל האושר והאור, כל פיסת תקווה נלקחה – וזו אני. זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה ומייסרת מתחת לחגורה, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, הגוש שבגרוני חתך אותי כסכין, רעותיי בערו וצרבו כאש להבה שמתפוצצת בגופי וגורמת לי לדמם בכל תא וחלקיק בגופי.. לבי התכווץ בכאב מייסר וראשי נתקף סחרורת, הקרקע נשמטה מתחתיי, זהו סוף העולם במוחי. הארי, הארי שלי.. הגבר הראשון שאהבתי, הראשון שנתתי לו את עצמי והנחתי בין זרועותיו בתחושה בטוחה ומוגנת, האדם שגרם לי לחוש הכי מאושרת בעולם, הלב שלו היה השמיים שלי.. הלך לי, וחזר באותו הגוף אך בנפש שונה, במציאות אחרת.. שהיא כמראה שבורה, כתמונה קרועה.. אנחנו לא יכולים להיות ביחד.
אולי בעצם אף פעם לא באמת נועדנו אני והוא.. הרי זה די שקוף שלא נותרה בו כל טיפת רגש אליי, שהוא אינו רוצה בת זוג, ואני לא רוצה להחזיר אותו לאופל ממנו בא, אני פשוט לא יכולה להקשיב ללב שלי הפעם.. אני חייבת ללכת לפי הראש, לפי ההיגיון, לפי הטוב ביותר בשבילו וזה לבנות לו מציאות אחרת.
סגרתי את ברז המים כשראיתי שהאמבט מלא, טבלתי את הבוהן במים החממים שמתחו את כל שריריי וגרמו לי להתכווץ בגיחוך, פלסתי את דרכי והתיישבתי עירומה על רצפת הקרמיקה הלבנה, כשמים וקצף מכסים אותי.. היום אני והארי הולכים לצאת ביחד, בתור חברים.. זה עומד להיות מעניין, איני אשכח לעולם איפה היה הדייט הראשון שלנו.. בקתה מספר 7, או פשוט מעורת הסטוצים של הארי סטיילס המפורסם, מדהים לחשוב כמה השתנה וכמה עברנו מאותה השנייה שנכנסתי לבקתה הזו.. וכמה האהבה שלנו פרחה ולבלבה ונהייתה יפה וחזקה, ועכשיו אני מאבדת את זה.. אני מאבדת אותו.. אני מאבדת את עצמי.. לעזאזל, אני מאבדת אותנו! את מה שהיה ותמיד יהיה שלנו! הדמעות עמדו בעיניי אך מהרתי למחותן.. אסור לי לחשוב על כך, אני חייבת לחשוב על משהו אחר.. פשוט חייבת.
לפתע הדלת נפתחה והארי נכנס רק עם מגבת כרכוכה סביב מותניו שחשפה את פלג גופו העליון המחוטב והמוצק, הוא במהירות סגר את הדלת והתכוון להוריד את המגבת אך עיניו הירוקות פגשו באפורות שלי והלהיטו אש בקרביי.. בלעתי את רוקי וזה צרב, כל מערכותיי דלקו ולבי הלם בחוזקה, קירות החדר סגרו אותי וחיי מחצו אותי שוב.. כי ידעתי שאיני יכולה לעשות או לומר דבר.
״אלנה!״ הוא צעק.
נעמדתי בין רגע בלי לחשוב, ״הארי.. מה אתה..?״
עיניו סקרו את גופי מעלה ומטה בהבלעת חיוך שובבי, לחיי להטו, למה אני כה נבוכה ממנו? הרי הוא כבר ראה אותי עירומה בעבר. אוף, לעזאזל, הוא אמור לומר ולחשוב ככה.. כנראה שעכשיו אני ממלאת גם את החלל הריק שמצדו.
במהירות צנחתי חזרה למים משפילה את ראשי, חרב החדה שבחדות כלהב מושלם של תשוקה תוססת ומשכרת חושים פלח את בית החזה שלי וגרם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, דמי קפא בעורקיי ובטני התכווצה באגרוף המייסר.. שיט. זה לא מצב נעים.
הארי במהירות זרק אליי מגבת וסובב את גבו ונצלתי את ההזדמנות על מנת לעטוף את המגבת סביב פלג גופי העליון, יצאתי מהמקלחת אך הרצפה הייתה רטובה, אבדתי את שיווי המשקל במגושמות וצנחתי בנפילה על גבי חזו של הארי שנפל על גבו מאחור.
ידיו לחצו על מותניי, ידיי אחזו בחוזקה בחזו, חקרנו אחד את שפתי השנייה שהיו במרחק זעיר מנשיקה, היה אפשר לחתוך את המתח שסרר בינינו בסכין, לבי הלם בחוזקה, עצם זאת שגופנו השתכשכו אחד בשנייה הלהיטו אש בקרביי, התכווצתי מעליו וחשתי שאני נפרקת על נשקי, כל מערכת, תא ואיבר בגופי קרסו ונחרבו עד עפר מתחתיו, ראשי הסתחרר וקדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, כל סערותיי סמרו והצמרמורת הכתה בי והצליפה בחוזקה.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והוא פלט גניחה גרונית.. רק רציתי דבר אחד ברגע הזה, שהוא ינשק אותי, תנשק אותי כבר.. זה מה שאתה צריך לעשות במצב שכזה, הנה אני שוכבת מעליך ועיניי מתחננות שתנשק אותי.. למה אינך רואה זאת? למה אינך חש כך? בבקשה.. תאהב אותי הארי, תאהב אותי כמו שתמיד אהבת..!
הארי נאנח והתרוממתי לבסוף במהירות, הוא נעמד אחריי והשפיל את ראשו.
״אני מצטער שהפרעתי, לא ידעתי שאת מתקלחת כאן״ מלמל.
הבלעתי חיוך והעברתי קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני, ״זה בסדר״ לחשתי והתקדמתי לעבר היציאה.
אך הוא עזר בעדי וסגר את הדלת בידו, חוסם את דרכי בעזרת זרועו השרירית ודוחק בי באגנו לעבר הקיר, חשתי שאני עומדת לצווח, ״הארי?״ שאלתי בלחש ובבלבול.
הוא השפיל את ראשו בגיחוך, ערמת תלתלים נופלת על פניו הגבריים והמלאכים לפני שפגש בי שוב והתרחק במקצת, ״כשחושבים על זה, אני לא באמת מצטער״ קרץ.
גלגלתי את עיניי ודחפתי אותו אך הוא עדיין כסלע איתן לא זז סנטימטר ממני, ידו החופשית חסמה אותי מהצד השני ושפתיו התקרבו לצווארי גורמים לזמן להיעצר ולדום מלכת, זה הרגיש לי כה טבעי, כה נכון, כה אמתי… תמיד היינו כך, משתעשעים, מפלרטטים, דוחים ורודפים.. אני מתגעגעת לזה. אני מתגעגעת אליו. לכל הרוחות, כל כך.. כל כך שזה כואב.
אך הוא עצר בעצמו ברגע האחרון ודחף את ידיו מהקיר, ״אז אני אתקלח וניצא לפארק?״ שאל כדרך אגב כאילו מה שקרה עכשיו זה כלום מבחינתו.
הנהנתי ואיני יודעת למה פשוט רצתי מהחדר, בורחת ממנו ומדמותו האהובה והמבלבלת.. אלוהים, מה לעזאזל קרה עכשיו?!
***

הארי שילם לנהג המונית ויצאנו מבעד כלי הרכב הקטן והחמים, הודיתי לנהג והארי טרק את הדלת בחבטה אחת, מישהו כועס היום. גם במונית הוא נראה במעט מרוחק, מסוגר, יוצר שוב את חומות הפלדה שלו ומתחבא ממני.. לא בבקשה, לא שוב!
ישבנו עם הגב אחד לשנייה, ראשו טמון בטלפון שלו בזמן שאני מביטה דרך החלון ומנסה להתעלם מהעבודה עד כמה אנחנו קרובים ועד כמה קרועים בעת ובעונה אחת.. ואיני רוצה שזה יהיה כך אבל אין לי ברירה.. הארי פשוט מתרחק ממני. ואין לי כל דרך להתנהג לו כי הוא הכניע אותי יותר מידי, אני אוהבת אותו ואם זה אומר לסבול זאת אז כך יהיה, כי אני רוצה להיות אתו, אני בוחרת בכך.
התיישבנו על גבי אחד מהספסלים ושתקנו, לא ידעתי היכן לקבור את עצמי רק התפללתי שהוא יגיד משהו. לשבור את השתיקה המענה והמורטת עצבים הזו.
״אלנה, למה יש תמונה שלנו מתנשקים?״ הוא לרגע שאל.
התבוננתי בו בעיניים קרועות לרווחה, דמי נזל מפניי.. דום לב, ״אין סיכוי הארי.. לעולם לא היינו..-״
״אל תשקרי לי!״ הוא הגביהה במקצת את קולו.
השפלתי את ראשי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניים, ״היינו סטוץ לפני שנהיינו חברים טובים, אבל זה היה בלי רגשות.. הייתי רק סטוץ..״ לחשתי.
הוא זקף גבה, ״אז שכבנו?״
פלטתי גיחוך, ״כן, אבל הארי, אין לזה כל משמעות. לא היו לך ולי רגשות ברגע הזה, סתם היינו שיכורים ורצינו למצות את הלילה עד תומו״ הסברתי, אני לכודה.
הוא הנהן והעביר יד בשערו, ״אז הייתי סטוציונר?״ שאל.
הנהנתי בשקט ולפתע ידו השתלבה בשלי, אך הוא אינו התבונן בעיניי, למה? למה הוא אינו מסוגל פשוט להביט לי בעיניים?
איני יודעת מה נכנס בי אך קרעתי את ידי משלו וחבקתי את זרועותיי בכעס, ״למה אינך מסוגל להתבונן לי בעיניים כשאתה מדבר אתי?! למה אתה חייב להתקרב אליי ואז לדחות אותי?! אני לא בובה שלך! יש לי רגשות וזה יותר ממה שלך יש כי לך אין כלום ואתה רק מנצל זאת!״
הוא החזיר את ראשו אליי והסיט קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני, הוא התקרב אליי במקצת אך דחיתי אותו שוב, ״זה רק בגלל התמונות? תקרע את התמונות האלו, גם ככה הכול נהרס!״
הוא הניד בראשו לשלילה וזז לעברי, סוגר כל רווח קטן ומורט עצבים שסרר בינינו, הוא הניח את ידו על גבי הירך שלי ומצחנו התרככו גורמים לי לעוף ולשקוע, להיות קצרת נשימה ואבודה לנצח בעיניו ובמגעו האהוב והמנחם.
״לא, זה לא בגלל זה״ לחש.
אך פתאום נשמע קול גברי וצרוד שאיני זוכרת במיוחד מאיפה היה מוכר לי, אך שמעתי את הקול הזה בעבר..
״היי, אלנה!״ קרא.
סובבתי את ראשי ולא האמנתי למראה עיניי, מה הוא עושה כך לכל הרוחות ולמה דווקא עכשיו? כשהארי עמד לנשק אותי עכשיו.. לא היה שנאה, קור, ריחוק או כעס שובבי בעיניו., היה בהו משהו כנה, משהו חם ואוהב באמת.. אולי הארי מתחיל להרגיש אליי משהו..?
״איתן?״ שאלתי והתרוממתי לקבל אותו בשמחה והחזרתי חיבוק לזרועותיו הפתוחות לרווחה שרק מחכות לי. אני זוכרת אותו, הוא התיישב לידי באותו היום של הניאום קבלה לאוניברסיטה, כמובן שהתקבלתי אך אני שוקלת לדחות את ההצעה בגלל הארי.. איני יכולה להרשות לעצמי לנטוש אותו, כי אני רואה דרכו ומסתתר שם ילד אבוד ומבולבל, עצוב, שרק רוצה לברוח מהחשוך שסוגר עליו.
״איתן?״ קרא הארי מאחוריי בלבול והתקרב אליי.
גלגלתי את עיניי, ״איתן – הארי, הארי – איתן״ מלמלתי מציגה בינהם.
איתן בא ללחוץ את ידו של הארי, הארי החזיר לו לחיצה אך יכולתי לראות כיצד האש החולמנית בוערת בעיניו ושריריו מתהדקים, הוא איני מחבב אותו.
״אז, התקבלת?״ שאל איתן ומהר להשתחרר מהארי.
הנהנתי, ״ואתה?״
הוא חייך והשיב בחיוב, ״אז.. נלמד אולי ביחד?״
״כן, זה יכול להיות נחמד״ עניתי בנימוס.
הוא דחף את ידיו לכיסו, ״נוכל לשבת ביחד ולהיפגש, אני יכול לעזור לך מתי שרק תרצי״
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מבטו התעקב קצת על החזה שלי לפני שעלה לפניי שוב, נעתי מצד אל צד באי נוחות, זה מטריד הדרך שבה הוא בוחן אותי, ״כן, זה רעיון טוב״ מלמלתי.
לפתע הארי התפרץ לאמצע השיחה שלנו, ״למה שתפגשו? ומה זאת אומרת שתשבו ביחד? ומה רעיון טוב?!״ שאל בכעס.
גלגלתי את עיניי, ״הארי. די״ ירקתי וחזרתי לשיחה שלי עם איתן.
״אני יוצא למועדון היום בלילה, תהיתי אם תרצי להצטרף אליי לכמה כוסות, לצחוקים וריקןדים״ הודיע לי.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, ״אממ.. לא תודה, אני לא טיפוס כל כך שאוהב לצאת למועדונים״
הארי שלב את ידיו על חזו, ״תשובה יפה״ ירה לעברי, ״קדימה, בואי״ משך בזרועי וגרר אותי הרחק מאיתן בלי הזדמנות להיפרד ממנו אפילו.
הייתי מבולבלת לחלוטין, מה נכנס בהארי בזמן האחרון..? ״הארי!״ כעסתי עליו, ״למה משכת אותי?!״
הוא גלגל את עיניו ונשען בכתפו הרחבה על גבי כזע העץ החזק והעבה, ״מי הבחור הזה בשבילך?״ נבח לעברי.
מה? ״ידיד, איתן ידיד טוב שלי״ השתפכתי.
הארי הבריש את שערו באצבעותיו הארוכות, יוצר פלומה גדולה ורכה שכה השתוקקתי להעביר בה יד.. אך הייתי מרוכזת עכשיו במשהו אחר לגמרי, הארי מקנא באיתן? או שהוא רק כועס עליו? למה?!
״למה את צריכה עוד ידיד?״ שאל בארי בלי להניד עפעף.
פלטתי גיחוך סתמי ולא האמנתי למשמע אוזניי, הארי החדש יותר גרוע בכמה בחינות מהארי הישן, ״אתה צוחק עליי..״ לחשתי, ״הארי, זה לא העסק שלך, ואני אבלה עם מי שארצה״ קבעתי.
הוא פלט נהמה קטנה וגלגל את עיניו לעברי, ״כן, לגרום לך להשתכר ואז לקרוע אתך את הסדינים״ ירק.
מצמצתי בעיניי בתמיהה, ״אפשר לא לדבר על זה?״
אלו ורק היה יודע שזו הייתה התוכנית שלו עצמו.. לקחת אותי לבקתה חלומית, לשתות במעט ואז להיפרק על המיטה.. אך אני בחרתי זאת ואיני מתחרטת על כך ולעולם לא אתחרט.
״אתה לא צריך לקנא..״ לחשתי.
הוא החל לצחוק ועיניו נקרעו לרווחה, ״אני?! אני מקנא?! אל תצחיקי אותי, אם אני רוצה אני מסוגל להשיג לעצמי חברה בין רגע״.
לבי התכווץ ונשבר שוב.. למה לי הוא אומר זאת..? ״בסדר..״ לחשתי, ״לך ותמצא מישהי שאוהבת אותך רק בגלל שאתה מפורסם.. היא הרי נופלת לרגליך בקלות כזו״
התקתי את רצועת התיק צד שלי סביב שכמי השמאלית וצעדתי בביטחון לעבר היציאה מהפארק, הוא כה מתנשא וטיפש! כך מבלבל אותי ומשחק לי ברגשות ובלב כמו שילד משחק ביויו, עד שיש לי תקווה הוא חייב להפילה שוב, לחשוב שבעבר הייתי בטוחה שאנחנו מותאמים כזוג חלקי פאזל.. עכשיו אנחנו רק מתפרקים לאלפי חתיכות ולא מסוגלים למצוא את עצמנו בין העולם שנחרב עד עפר סביבנו.
אך למרות הכול, לחצתי וסגרתי את עיניי בכוח.. אני אוהבת אותו!
סובבתי את ראשי ולא האמנתי למראה עיניי, הארי דבר עם בחורה גבוהה למדי בעלת שיער גלי וזהוב שהגיע עד לאגנה, הין לה זוג עיניים אפורות שנדמו לשלו ועורה היה שזוף במקצת.
לסתי נשמטה ולא יכולתי לעצור את הדמעות, פשוט עמדתי באמצע הפארק, משפילה את ראשי ובוכה.. מנסה לפרוק, מנסה לשכוח מהמראה שלפניי.. מנסה להלום ולחסום אותו אך איני מצליחה לעמוד בפיתוי ומתבוננת בו שוב, נפלתי על גבי המדשאה הירוקה, הקרקע נקרעה מתחתיי והכול נהיה שחור.. הוא עכשיו לקח את המספר פלאפון שלה והוא.. הוא מנשק אותה בזווית הפה, כפי שאותי היה צריך, התבוננתי בגבר שלי, באהבת חיי, מפנה את פניו, את גבו ואת רגשותיו ממני ומתרחק, הולך למשהי אחרת.. אין מילים לתאר את זה.
״הארי בבקשה..״ לחשתי לעצמי ומהרתי לנגב את הדמעות כשראיתי אותו מתקרב אליי במהירות.
״הכול בסדר?״ שאל.
הנהנתי בראשי, ״מ-מי.. מי זו..?״ שאלתי בלחש מנסה להשתלט על קולי.
הוא משך בכתפיו, ״אני אגלה רק היום בבר, זה מין מבחן מטופש, שיהיה״ .
הנהנתי בראשי ונעמדתי בכוחות עצמי, ״יופי, אני שמחה בשבילך, באמת״ כמה שקר נקשר בחמש מילים ארורות וכמה עצב וחולשה מסתתרים מאחורי חיוך אחד ותמים. לא, אני לא בסדר. ולא, אני לא שמחה בשבילך. ולא, לא הייתי סטוץ. ויותר מהכול- אני הבת זוג שלך, אותי אתה אמור לאהוב ואני ממש לא החברה הכי טובה והמחורבנת שלך!
כל הזמן הארי ראה דרכי.. אבל הוא כבר לא, הוא ישתנה, זה לא ההארי שהתאהבתי בו, ואני בספק אם הוא ישוב אליי בחזרה יום אחד.. או שבאמת האהבה שלנו לא נועדה להתממש ולהתגשם, היא רק נועדה לקרות בשביל לתת לחיי עוד הזדמנות למחוץ אותי ולירוק לי בפנים, לגרום לי להבין שאין דבר כזה אהבה.. לא בעולם הזה לפחות.
התבוננתי מבט חטוף בוורידיי אך במהירות סתרי זאת.. לא. זה לא שווה זאת. לא, אני.. אני יותר חזקה מזה.
״אני הולכת, מקווה שתהנה אתה..״ לחשתי.
הוא נאנח, ״לא, אלנה, חכי..-״
אך לא הקשבתי לו, מה לא הייתי נותנת שיקרא לי שוב, רק עוד פעם אחת.. לני.
***

השעה כבר הייתה 03:30 בלילה, היכן הארי למען השם?! למה הוא אינו עונה לי או חוזר אליי בחזרה? הוא באמת מנסה להדאיג אותי?
חשתי שאני עומדת למרוט את שערות ראשי אם הוא אינו יופיע בבית עכשיו.. אני חייבת לדעת שהוא בסדר, בטוח ושלם.. לכל הרוחות, למרות הכול – הוא עדיין החבר שלי.
ואז לפתע הדלת נפתחה והארי נכנס דרכה, חייכתי חצי חיוך בהקלה ורצתי אליו, הריח שנטף ממנו ומבטו המעופף חסר השליטה או אופן הליכתו המגושמת והמתנדנדת חסרת השיווי המשקל הסגירה זאת – הוא שיכור.
״לני..״ הוא לחש והתקרב אליי, לוחץ אותי על הקיר והרגע שכאילו ונצח קיוויתי וייחלי לו בכל כולי.. שפתיו מתקרבות לשלי, הוא מרים אותי כלפי מעלה גורם לרגליי להיכרך סביב אגנו ובעיניו אני רואה רק דבר אחד, הוא רוצה לנשק אותי. ועכשיו דבר לא יעצור בעדו.
עיניי נקרעו לרווחה ונסתי לעצור אותו אך הוא היה חזק ממני.. לא, אבל.. רגע, לא בבקשה לא.. אני לא רציתי שזה יהיה כך.. לא, הארי, בבקשה לא.. האהבה שלנו שווה הרבה יותר מזה.. לא!
אך הוא התכווץ ועיניו נהיו חיוורות, הוא שמט אותי על הרצפה וקבר את ראשו בין ידיו, ״הראש, אלנה..!״ הוא השתנק וחבט בכד שאמו קנתה לנו, מנפץ אותו ושובר לאלפי רסיסים.. זה חוזר אליו.