שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 7.

שלום, יפהפייה עונה 2 – פרק 7

התבוננתי ברסיסי הכד שהתנפץ, עיניי נקרעו חזרה לכיוון הגבר המתולתל והאבוד שניצב מכופף ממולי, האור שכה נלחמנו יחדיו עליו נטש את עיניו שוב, הן נהיו כהות ועצובות, בורקות במקצת כאילו והוא נלחם בדמעות, לבי נשבר ודמי קפא בעורקיי, חשתי כיצד ברכיי מאבדות מכוחן ואצבעותיי רועדות, רק רציתי לעטוף אותו אליי ולגרום לו לצאת מהאפלה, מהסיוט ממנו הוא הגיע, אולי.. אולי אני אשמה בזאת? אולי פשוט הייתי צריכה לספר לו את האמת מההתחלה? אבל אם הוא לא יקבל אותי או ידחה אותי..? עצמתי את עיניי וחשתי שגוש הדמעות צורב את גרוני, חשתי שכוחי נגזל מרעותיי הבוערות כאש להבה שמתפוצצת בגופי, חשתי כיצד כל מערכותיי קורסות ואני נפרקת על נשקי, אני לא יכולה לראות אותו כך. ״הארי..״ לחשתי והתקרבתי אליו, אחזתי בזרועו וכרכתי אותה סביב צווארי בעת שידי האחרת תמכה בגבו. פניו נראו חולות ורדופות.
לפתע חשתי כיצד כף ידו סוחטת לי את הישבן ומקרבת אותי אליו, פיו התקרב לאוזני ונשף עליה, גורם לי להתכווץ בתחושה מורטת עצבים, ״קדימה, אני יודע שאת רוצה אותי. זו ההזדמנות שלך מותק..״ מותק?! הוא צוחק עליי!
הזזתי את ידו מהישבן שלי והתעלמתי נותנת לו לפרוק ולדבר שטויות, ״היא נראתה טוב אבל לא כמוך..״ הוא המשיך, הבנתי שהוא מדבר על מי שיצא היום, גלגלתי את עיניי, ולפתע הוא העיף אותי לעבר המדרגות ודחק בי באגנו לעבר הקיר, ידו אחזה בתליון מטוס הנייר שלו והוא חקר את התליון, ״אני אוהב את זה, זה תמיד היה עלייך?״ שאל ותפס את השרשרת בין שיניו בעת שידיו לחצו לי על המותניים, גורמות לאש לבעור בקרביי ולדמי לקפוא בעורקיי, לבי הלם בחוזקה וכל סערותיי סמרו, חשתי כיצד הקרבה הזו מחלחלת לי כה עמוק ומכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, ראשי קדח והסתחרר, הקרקע נשמטה מתחתיי ולא ידעתי היכן לקבור את עצמי.. אני לא רוצה את הקרבה הזו, אני רוצה אותו כמו שהוא באמת.
בלעתי את רוקי וזה צרב ככוויה, ״מישהו שפעם הייתי חשובה לו״ לחשתי.
הוא זקף גבה בתימהון ואצבעו ליטפה את הלחי שלי, הוא פלט גיחוך, ״אל תהיה קשה מידי, תני לי להיות שלך ללילה..״ הוא החל לנשק את צווארי, רגלי נכרכה סביב רגלו ונכנעתי מעצם המגע המשכר חושים הזה וידיי פרעו בשערו בעת שנשק לצווארי זרם של נשיקות קטנות, ידו החלה לעלות מעט מתחת לחולצה שלי אך זרועותיו נשמטו ממני לפני שהוא לקח את עצמו ורץ לעבר השירותים במהירות, הדלת כמעט נשברה לפני שראיתי אותו כורך ברכיים על הרצפה, זרועותיו נכרככו סביב כל האסלה וראשו היה מורכן כלפי מטה, עיניו נעצמו ותלתליו הכהים ירדו בייאוש על מצחו, נשמתי עמוק מתעלמת מהריח וכרעתי לצדו, יד אחת שלי שומרת על שערו בעת שהשנייה אוחזת בגבו, רק חשבתי שהוא טיפש.
הארי הקיא והקיא ואני שתקתי במבט קפוא, חתום, נטול כל טיפת הבעה.. רק התפללתי שהוא יפסיק עם זה כבר, לא יכולתי להפסיק לחשוב שהוא היה עם משהי אחרת.. לא האמנתי עליו, ואני פשוט צריכה להעמיד פנים שזה בסדר. להעמיד פנים שבכלל לא אכפת לי והוא יכול לעשות כל מה שהוא רק רוצה, לעזאזל.. אני לא יכולה להיות אתו כך עוד, זה נראה כמעט בלתי אפשרי.. והבעיה שאני לא יודעת במה לבחור, לחשוף אותו לעבר הנורא שלו או לפתוח לו דלת לעולם שתמיד חלם עליו.. וזה בלעדיי.
הארי הפסיק וגררתי אותו לעבר הכיור, הוא נשען על העץ בזמן ששטפתי את פניו ונגבתי במגבת, הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, ״אני מצטער.. אני לא יודע מה קרה לי..״ לחש.
הנהנתי, ״זה בסדר. אתה שיכור״ אמרתי בקרירות.
הוא כיווץ את כפות ידיו לאגרופים הדוקים וסובב את פניו לעברי, ״תודה אלנה..״ לחש.
לא יכולתי לפגוש בעיניו, היו לי דמעות בעיניים שוב, אך הוא הלך והתקדם בהליכה מגושמת חסרת שיווי משקל לעבר חדר השינה שלי ואני הלכתי בעקבותיו, הוא צנח על המיטה והרכין את ראשי לכרית הלבנה שלי, לחצתי את עיניי וסגרתי אותן חזק, אנחנו הולכים לישון ביחד?!
הוא נרדם בין רגע וזה נתן לי הזדמנות לראות אותו ישן ונינוח שוב, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והבלעתי חיוך, הוא נראה כה תמים, כמעט פגיע, הוא נראה שלו ושמח.. הוא נראה כמו מלאך. משכתי את נעליו מרגליו במהירות וגרדתי את גרביו השחורות מכפות רגליו לפני שהתקדמתי לעבר חגורת מכנסי הג׳ינס הרופפים שלו, שנאתי את הארי כשהוא שיכור באותה מידה שאהבתי לראות אותו נופל לרגליי.. אבל זה רק זיכרון מתוק של האהבה הגדולה והיפה ביותר בעולם.. אני עדיין לא מאמינה שהוא לא זוכר את המגע העדין של ידינו שהשתלבו האחת בשנייה, ואת השיחות הארוכות שלנו בשעות הקטנות והנצחיות של הלילה, או את הרגעים הרעים והמצחיקים שלנו, את הנשיקות ואת הפעם הראשונה שבה ראינו אחד את השנייה וידענו שנועדנו להיות ביחד.. איני מאמינה שהוא אינו זוכר אותי!
פרצתי את כפתורי מכנסיו ומשכתי ממנו בעדינות ובשקט את הג׳ינס, זורקת אותו על הרצפה, פרמתי את כפתורי חולצתו הלבנה והעליתי את ראשו, מניחה על ברכיי על מנת לשלוף ממנו את החולצה, אך פתאום הארי פלט משום מקום, איני בטוחה אפילו איך, אך הוא דיבר אליי בקול הצרוד והמשכר שלו, מתובל עם נמנום וחולשה.
״אלנה..״ הוא לחש.
עיניי נפערו לרווחה, ״כן?״ שאלתי בעדינות.
״תגידי לי משהו, למה בכית באותו יום בבית חולים כשהתעוררתי?״
זה הזכיר לי את אותו הרגע שחשבתי שהוא מת, שהעיניים הירוקות שלו לעולם לא יפתחו שוב, ״חשבתי.. חשבתי שאני עומדת לאבד אותך..״ הודיתי. ״חשבתי שאתה עומד למות״
הוא הנהן ועיניו התמקדו בנקודה לא ידועה בחדר, ״הדמעות האלו היו עליי, בכית בשבילי״ מלמל לעצמו, ״אלנה, לא משנה לאיזו עוד צרה אני אכנס אני לא רוצה שתבכי בשבילי, איני שווה זאת, אל תבכי עליי, אני אף אחד״.
הנהנתי והתעלמתי מזה, ״אתה מרגיש יותר טוב עכשיו הארי?״
הוא הנהן והרכין את ראשו אליי, ״אלנה את יודעת, הריח שלך.. הוא מתוק״.
מה קורה לו לכל הרוחות? אך המילים שלו נכנסות ללבי וממיסות אותי.. הארי. אני מבולבלת.
***

-מנקודת מבטה של מאיה-

הבטחתי לנייל שאני אראה אותו היום בצהריים, למה אני כל כך לחוצה? אולי בגלל שבפעם הקודמת שנפגשנו הוא עמד לנשק אותי? מה לכל הרוחות יש לי עם נייל.. אנחנו.. אנחנו החברים הכי טובים, אני מאוד אוהבת אותו אך אני לא מאוהבת! אני לא יכולה להיות מאוהבת.. ליאם שבר את האמון שלי באהבה.. איני אהבתי לעולם אדם, ליאם היה הראשון וגם הוא הלך ממני.. למה להתאהב ולהאמין בסוף הטוב והשמח הארור הזה אם תמיד איכשהו זה נגמר בדרך רעה ומגעילה? בדרך שוברת ומחרבת עד עפר? איני מבינה מדוע לי להתמכר ולהשתכר ולהתאהב ממגע מסוים אם תמיד ירו לי כדור היישר ללב וינפצו אותי.. כל דבר בחיי התחיל רע ונגמר רע, לעולם לא באמת זכיתי לגמור משהו, כמו שצריך לפחות. אבל עדיין למרות הכול, כשנייל עמד מנשק אותי, אני לא יודעת מה קרה לי חשתי ש..-
עצמתי את עיניי חזק ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הידקתי את כפות ידיי לזוג אגרופים הדוקים והשפלתי את ראשי. כל מערכותיי דלקו ודמי בער בעורקיי – לא!
למה הוא לא פותח לי לעזאזל?! פתחתי את הדלת בכוחות עצמי ונכנסתי לסלון, סקרתי את כל הכיוונים, איפה הוא? הוא לא כאן? ״נייל?״ קראתי ועליתי במדרגות, לפתע זה הזכיר לי את הרגע שראיתי את מלאני וליאם במיטה, דמעות עמדו בעיניי אך מהרתי למחותן, הוא הפסיד אותי. פתחתי את דלת חדרו ברעד, נייל לא אחד כזה וגם הוא לא חייב לך כלום – נסתי להטיף לעצמי. אין לך כל סיבה לחוש נבגדת מאיה!
וראיתי שם את נייל עם ראש מושפל, הוא היה יחף, בלי חולצה, רק מכנסי ג׳ינס בהירים היו מולבשים על רגליו, הוא אחז בגיטרה והשפיל את ראשו, גבו נשען על המיטה ופניו לא מכירות בי, החלון היה פתוח, הבלעתי חיוך.. זה ממש לא אותו הדבר, הוא פרט ונגן כה יפה ובדרך מוכשרת ומדהימה, אהבתי לשמוע אותו מנגן תמיד אך שנאתי את העצב שבעיניו בידיעה שהוא אינו יכול לשיר. ״היי..״ לחשתי.
הוא קפא וסובב את ראשו אליי, עיני היהלום התכולות שלו התרחבו כשפגש בי ושפתיו התעקלו לחצי חיוך עדין שגרם לי גם לחייך וללבי להלום בחוזקה, התיישבתי לצדו והתבוננו באופק, ״מה אתה עושה?״
הוא הצביע על הגיטרה והשפיל את ראשו, הנהנתי לעברו והבלעתי חיוך, ״יודע.. אתה לא חייב להיות קבור כאן בבית כל היום, זה לא יעזור לך אם תסתתר מהעולם״ משכתי בכתפיי.
הוא גלגל את עיניו וחטף את הדף והעט שנחו לידו וכתב במהירות: ׳את מוזמנת ללכת׳.
חרב חדה שבחדות פלחה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, חשתי כיצד כל סערותיי סומרות, זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה ופרק אותי על נשקי, ״זה מה שאתה רוצה?״ לחשתי.
הוא נאנח וכתב : ׳אין לך מה לחפש כאן, מה כבר יש לך לעשות כאן?׳
בלעתי את רוקי וזה צרב ככוויה, דמי קפא בעורקיי וכל מערכותיי קרסו, ״זה לא מה ששאלתי״. עניתי ביובש.
הוא גלגל את עיניו וענה לי בלי לגמגם. ״כן״ הוא עצם את עיניו, ״אנ-אני רו-רוצ-רוצה שתל-שתלכי..״
לא האמנתי, אבל.. אבל.. ״למה?״ לחשתי.
הוא השפיל את ראשו והתרומם, ״לכי״ פלט בלי לענות לי אפילו.
״אתה רציני?״
הוא הנהן, ״לכי. מכאן!״ נהם בתוקף, אבל מה עשיתי לכל הרוחות?! מה קורה לו?! זה משהו שאמרתי?!
לא יכולתי להתכחש ללבי, זה שבר וכאב לי לשמוע שהוא אינו רוצה בי, שהוא אינו רוצה בחברתי, הוא כבר הרחיק את כל העולם ממנו.. אז גם.. גם אותי הוא מרחיק?! ״אבל אנחנו החברים הכי טובים..-״
״אל תג-תגיד-תגידי זא-זאת״ הוא פלט ונכנס לחדר מקלחת נותן לי ללכת בכוחות עצמי, התכווצתי.. אפילו על החברות איני יכולה לשמור על דבר, איני יכולה ללכת, משהו קרה לו!
התיישבתי, משעינה את ראשי על גב דלת המקלחת, היינו גב אל גב, לב אל לב, ״אני לא מתכוונת ללכת לשום מקום, אני מחכה כאן עד שתגיד לי מה קרה״.
חלקנו רגע של שתיקה ואז לפתע הטלפון שלי רטט, פתחתי את ההודעה:

שולח: ניילר ;)
׳אני לא יכול לדבר׳

עצמתי את עיניי מנסה להילחם בדמעות, ״אז תכתוב לי!״ צעקתי עליו בייאוש, אבל אז נשלחה עוד הודעה ממנו:
׳אני התאהבתי בך מאיה, ואני לא יכול אפילו לומר לך זאת. בבקשה, רק תלכי׳.
ואיני יודעת מה נכנס בי, אך התעלמתי מרגשותיי שוב.. לקחתי את עצמי וברחתי מהבית הזה, ברחתי ממנו..
אסור לי להתאהב שוב!