הלנה D:
אני ממש ממש מצטערת שלא המשכתי, פשוט המחשב שלי היה בתיקון והוא חזר רק אתמול בערב.. :\
אני מקווה שאהבתן וקראתן! :*
מה לדעתכם יקרה? הארי יבוא למרות הכול?! חחחח..
-המשך יבוא-

לכל קוראות HTM מחר אני ממשיכה :) פשוט שברתי יד וזה סיוט לכתוב רק ביד אחת..

שלום, יפהפייה – פרק 39.

הלנה D: 16/07/2013 1277 צפיות 6 תגובות
אני ממש ממש מצטערת שלא המשכתי, פשוט המחשב שלי היה בתיקון והוא חזר רק אתמול בערב.. :\
אני מקווה שאהבתן וקראתן! :*
מה לדעתכם יקרה? הארי יבוא למרות הכול?! חחחח..
-המשך יבוא-

לכל קוראות HTM מחר אני ממשיכה :) פשוט שברתי יד וזה סיוט לכתוב רק ביד אחת..

~מנקודת מבטה של מלאני~

נסתי כמה שרק אפשר להדחיק את העצב ואת התסכול שאני חשה כפגיון בלבי שגורם לי לדמם מבפנים ולהיהפך לפקעת אחת של עצבים, לצווחה לצווח ולקדוח בראשי ולהדהד בכל מערכת, תא ואיבר בגופי.. גורמת לי להיחרב עד אפר, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה וכל מערכותיי דלקו, נשימותיי נעשו כבדות וצורבות ככוויה, לבי התכווץ והלם בחוזקה וכפות ידיי הזיעו מהלחץ והפחד.. מה עכשיו יהיה גורלי לכל הרוחות?! הבטחתי, הבטחתי לשופטת הארורה הזו שאני אשתנה, שאני אשלים את כל שנות הלימוד שלי, הבטחתי לה שאני אלמד באוניברסיטה וארכוש השכלה, הבטחתי לה שאתחיל דף חדש ונקי ללא כל מכשולים וצרות משמעותיות כמו אלו.. ולמען האמת, אף פעם לא באמת חשתי שינוי בעצמי.
תמיד ידעתי בתוך תוכי שיש בי צד אפל ומסוכן, שאם אני רוצה אני מסוגלת להצית אש ולהבעיר רחוב שלם, שבשנייה אחת שנדמית כנצח אני מסוגלת לדקור להב חד ומושלם ולהרוג.. אני עבריינית, כל חיי גדלתי תחת האור הזה, תחת השם הארור הזה, וידעתי שלא משנה עד כמה אלמד ואתקדם בחיי, תמיד חלק ממני ישאר בעבר הסורר שלי.. בעבר שאני רק רוצה להדחיק ולשכוח למקום הכי חשוך שקיים, אבל אני כבויה בעצמי, אבודה תחת חשכה עצמית, כלואה מאחורי חומות פלדה שאיש אינו הצליח לשחרר אותי מהם מעולם, אפילו לא אני עצמי.. או לפחות זה היה כך, עד שפגשתי בליאם. אני עדיין מוכת הלם שהוא אינו ברח או התרחק ממני, הוא נראה מעט מבולבל אבל נשאר חזק בשבילי, הוא אחז בי בזרועותיו ואמץ אותי לחיבוק חם וחזק, קושר אותי בו.. לוחש לי שהוא מאמין בי, שאני חזקה, שהכול יהיה בסדר.. שהוא אוהב אותי. אוי אלוהים, זה הדבר הכי מנחם ומעודד שחשתי בחיי, אפילו אלנה בהתחלה פחדה ממני, אף פעם לא באמת אהבו אותי וקבלו אותי כמו שאני.. הוא.. הוא גורם לי לחשוב שאולי למרות הכול אני אדם טוב יותר.. שתמיד הייתי..
גלגלתי את עיניי, לעזאזל, כאילו שזה באמת מעניין את השופטת המחורבנת הזו! פלטתי אנקת ייאוש וחשתי אבודה.. מה… מה אני אמורה לעשות עכשיו..? מה הוא גורלי..?
"מל'? את כאן?" שמעתי את ליאם קורה בשמי בזמן שנכנס מבעד הדלת, ברגע ששמעתי אותו חשתי כיצד לבי מתחיל להלום בחוזקה, דמעות הופיעו בעיניי וגרוני היה חנוק והגוש בו חתך אותי כסכין, דמי נזל מפניי וכל סערותיי סמרו.. כשהוא יחזור מסיבוב ההופעות שלו ושל הבנים אני אהיה בכלא..
"כן, אני במטבח..!" קראתי מנסה להשתלט על קולי הרועד, נואשת להבליע חיוך מבעד לשפתיי הקרועות.. הצמרמורת צבטה כל פיסת עור בגופי וגרמה לי להתכווץ בכאב, נעתי מצד אל צד ונסתי להתמקד בשיר ששמעתי דרך האוזניות.
הוא חייך אליי, מניח את התיק גב הקטן שלו על גבי הכיסא, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, עיניו החומות פגשו בשלי, מקרינות אהבה וחום אך גם תשוקה צורבת ומורטת עצבים, פרפרתי במקומי כאילו ומשפדים להב חד ומושלם של חושניות בבית החזה שלי וגורמים לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. נאנחתי, הוא פשוט יותר מידי טוב בשבילי, הבלעתי חיוך והורדתי את האוזניות, "היי.." לחשתי.
"יפהפייה שלי.." נשק לזווית פי ואפו התרכך בלחי שלי גורם לדמי לומר שירה בעורקיי, כל מערכותיי דלקו וחשתי כיצד נקשר לי סרט סביב האגן ואני רק נמשכת אליו ללא כל שליטה מסוימת כעש שנמשך לעמקי האש היוקדת ונשרפת כל פעם מחדש, פשוט נתתי לגופי לדבר.. כרככתי את זרועותיי סביב צווארו ואצבעותיי צרבו, זקוקות להעביר ידיים בשערו המשיי והממכר.. הוא חייך אליי חיוך משכר חושים, ידיו במעט לחצו על גבי הירכים שלי גורמים לכל שריריי להתכווץ ולקרביי ללהוט, "התגעגעתי.." לחשתי.
אצבעו הארוכה שלחה גל של רטט חשמלי לכל גופי וגרמה לי להיקשר אליו בזה שרק העביר אותה ברכות על גבי הלחי שלי ונשק נשיקה קטנה לשפתיי, "אל תגרמי לי להצטער על כך שאני בלהקה" ירה אליי בטון מאשים.
גיחכתי, "ולמה בדיוק?" זקפתי גבה.
"כי את גורמת לי להתגעגע אלייך יותר מידי.. והסיבוב הופעות.. אני לא בטוח שאני אשרוד את זה מל', אני זקוק לך.." הוא פלט בחוסר כוחות.
נשמתי עמוק ונסתי להשתלט על הפרפרים שהתפרעו בבטני, להשתיקם נחשבה כמשימה בלתי אפשרית, כיצד הוא יודע לומר את המשפטים הרומנטיים הללו ברגעים שבהם אני הכי פחות מצפה להם ומפתיע אותי כל פעם מחדש? אלוהים, אני.. אני אוהבת אותו, נשקתי נשיקה קטנה לשפתיו ומשחתי את עצמי ממנו, זה לא הוגן, הוא חושב שהכול בסדר אתי.. אבל לא. כלום לא בסדר. אין לי לימודים או עבודה, אני אפס ואני אגמור בכלא!
"מה קרה?" תבע לדעת.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אנחנו צריכים לדבר".
עיניו נקרעו לרווחה, "את.. את צוחקת עליי.." הוא תחב את ידיו בכעס בשערו ונראה חסר תקווה.
גלגלתי את עיניי, "אני לא נפרדת ממך ליאם!" צעקתי עליו, הוא אמור לבטוח בי.
הוא הבליע חיוך אך חזר להיות רציני בין רגע, "אז.. מה קרה..?"
"כשיצאתי מהמוסד לעבריינים צעירים והגמילה מסמים, הייתי על תנאי", פתחתי קצרת נשימה. "התנאי היה שאני אלמד ואחזור לדרך הישר, אם ואני אטעה ואכשול.. אני אזרק לכלא בגלל הגיל שלי.." חבקתי את עצמי ברעד, "ועכשיו אני.. אני לא יודעת מה יהיה אתי.." השפלתי את ראשי בייאוש ודמעות בוגדניות איימו לזלוג מבעד לעיניי, קצוות שערי הסוררות הסתירו את עיניי והצליפו על פניי, הצצתי בו לרגע על מנת לבדוק את הבעת פניו, פי נפער לרווחה, הבעה ריקה חסרת רגשות.
"אבל, מלאני..את.. את אדם טוב.. את תמיד יכולה להשיג עבודה או ללמוד מחדש, אין.. אין כל סיבה שישלחו אותך לכלא..!" הוא התנגד בכעס.
השתנקתי, "ליאם, מתוק, אתה לא מכיר אותי.. אני בן אדם מסוכן ואין לי ברירה אלא להודות בזה! הם לא בוטחים בי.. אני לא מאמינה בעצמי..-"
הוא מיהר לקטוע אותי, "מל' את השתנית.. את אינך עבריינית, את הבת אדם הכי יפה ומדהימה שאני מכיר, את מלאך! את עוזרת לחברים שלך, נותנת את כל כולך ללימודים, השתקמת מחדש בדרך חלקה ובלתי אפשרית.. את צריכה להיות גאה בעצמך! כיצד… כיצד אינך רואה זאת?" הוא שאל בחולשה.
משכתי באפי וקשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, "גרמת לי רק לרגע להאמין שיש לי סיכוי בעולם הזה.. ברגע שבו חבקת אותי ואמרת לי שאתה אוהב אותי, ובמקום להודות לך אני רק מראה לך איזו טעות אתה עושה שאתה נשאר אתי.." לחצתי על מצחי והייתי חייבת לפרוק את איך שאני מרגישה, "אני אוהבת אותך ליאם, ואני חייבת להפסיק להיות אנוכית" יריתי בקשיחות, "אני סתם חבילה כבדה מידי, שק של צרות, עדיף לך בלעדיי.. תאמין לי.. אינך רוצה חברה כמוני.. אני אפס.. הייתי בכה המון עבודות בחיי, פגשתי כה המון אנשים ועדיין לא הצלחתי למצוא את המקום שלי בעולם, מישהו שבאמת רוצה שאני אהיה אתו, אפילו ההורים שלי..-"
הוא אחז בכפות ידיי ואגודלו ליטפה את פרקי אצבעותיי, "אני רוצה אותך, אני כאן, בשבילך.." קולו היה במעט רועד, "את אדם מיוחד.. אל תקשיבי לכולם, הם רק מקנאים בך כי את הרבה יותר טובה ושווה מהם, תסתכלי כיצד את נלחמת על חייך, כיצד את משתלבת בכל עבודה ומתחברת לכל אחד.. גם אני עשיתי דברים שאני מתבייש בהם, לכל אחד יש את הסודות שלו, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון ולקפוץ אתך למים כי אני רואה דרכך משהו שאת לא רואה.. והלוואי שתראי.." הוא נשק למצחי.
עצמתי את עיניי והשפלתי את ראשי לחזהו, "מה אתה כבר רואה?"
"אושר, תקווה, עוגן, חוזק.. יש לך לב טוב וכוונות טובות, זה הכי חשוב לא?" קרץ לעברי.
הנהנתי, "אתה באמת לא חושב שאני משוגעת? עבריינית? מביישת?"
"אני רק רוצה לצווח לעולם שאת שלי" הוא הרים אותי וחבק אותי באוויר, פלטתי צווחה קטנה.. הוא הנקודת אור שלי ליופי ולביטחון העצמי.. אני התאהבתי בו עד כלות נשמתי ללא כל דרך חזרה.. "אני אוהב אותך" לחש לאוזני, "והכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך, אני לא אתן לאף שוטר מחורבן לגעת בך!"
צחקקתי, "אני יודעת אהוב שלי" חבקתי אותו, "ליאם.. אולי נצא היום לסרט?" שאלתי.
הוא נראה מבולבל, "כלומר, דייט?"
הנהנתי, "דייט, דייט ראשון לפני שאתה נוטש אותי לשלושה וחצי חודשים" הוצאתי לו לשון.
"את לא רוצה מסעדת גורמה חמישה כוכבים בחדר נפרד עם רחבת ריקודים? כי את יודעת.. אני יכול" מהר להציע.
גלגלתי את עיניי, "ויכול להיות הרבה יותר נחמד אם נלך אחרי הסרט להחלקה על הקרח, יש שם המבורגרים ומילקשיים מעולים, ורחבת ריקודים עם שירים הרבה יותר קלילים, וזה לא יעלה לנו המון כי באמת שאיני רוצה שתבזבז עליי המון כסף"
הוא נאנח, "זה גם יכול להיות כיף.." מלמל.
צחקקתי, "יופי, אז.. מתי החבר הלא מפורסם שלי פנוי?"
הוא גחך, "בכל רגע שהחברה המלאכית שלו זקוקה לו.." קרץ ושנינו ידענו את הכפל שבדברים הללו, "אבל אני הבטחתי ללואי שאני אסע לביתה של נוי.. הוא מתכנן לה הפתעה ואני וכל הבנים חייבים להיות אתו משום מה, הוא חבר טוב שלי ואני חייב לעזור לו".
הנהנתי, "ברור מתוק.. אפשר גם אחרי ההפתעה המוזרה של לואי או בכל ערב אחר" משכתי בכתפיי, ומשום מה.. פשוט לא רציתי לשחרר אותו ולתת לו ללכת ממני, חשתי בטוחה לצדו.. כאילו אני במקום הנכון ובזמן הנכון, מעולם לא חשתי כך מקודם, לעולם לא חשבתי שזה אפשרי.. לבי הלם בפראות והקרקע נשמטה מתחתיי אבדתי את שיווי המשקל והתמסרתי אליו בכל כולי, בכל נשמתי, אני לא רוצה אף אחד אחר, הוא האחד והיחיד שלי… ואני לעולם לא יאבד אותו תמורת שום הון שבעולם, הוא יקר וחשוב לי מידי.. הוא עצם קיומי, הוא הכול.. וכל חלק בי משתוקק אליו באופן מורט עצבים ומהפנט.. ליאם.. אני אוהבת אותו.. אני אוהבת אותו כל כך שזה כואב, "תחזור אליי מהר?"
"תמיד" לחש לשפתיי לפני שפגש בהן והתרסק עליהן.

~מנקודת מבטו של הארי~

התיישבנו על כבי סף דלתה של נוי, חשתי מעט מטופש בחליפת הטוקסידו בצבע תכלת שלבשנו כולנו כאחד מלבד לואי שלבש טוקסידו לבן.. נו באמת, כל כך קשה לומר סליחה? אבל הבחור כבר נואש וכנראה שבאמת אבד את העשתונות ואת התקווה אם הכניס לעסק חבורת טיפשים כמונו, אבל שיהיה.. הוא החבר הכי טוב שלי, כשהייתי חולה בקיץ ושברתי את הרגל והייתי מרותק למיטה, הוא היחיד שנשאר לצדי.. כולם הסתערו לעבר הים, גלשו ופלרטטו עם בנות, בילו במועדוני לילה ונסעו לכל מיני ערים, אבל לואי טיפל בי ולא עזב אותי על מנת שלא ארגיש לבד ואהיה עצוב יותר ממה שהייתי לפני שלני נכנסה לחיי, הבלעתי חיוך לרגע ולבי האיץ את דפיקותיו..
הוא לא נטש אותי כשהייתי זקוק לו ועכשיו איני אנטוש אותו, לא חשוב עד כמה זה מביך ומשפיל, חייכתי לעברו, הוא נראה פקעת אחת של עצבים, "לו, נתת את כל כולך, אני בטוח שהיא תסלח.. ואם לא, זו לא הבחורה הנכונה, היא צריכה להעריך את האהבה שלך ואת ההשקעה" תפתחתי על גבו וגררתי אותו לחיבוק קטן, "ותאמין לי, היא אוהבת אותך" קרצתי לעברו.
הוא נאנח, "אני מתגעגע אליה.." לחש.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "תראה לה זאת, בפעם האחרונה".
הוא הנהן ולפתע ליאם קפץ מהמכונית שלו ורץ לעברנו, במעט מועד אבל ממשיך לרוץ, הוא נעמד ממולנו ועיניו נקרעו לרווחה, "אתם נראים כמו חבורת.." הוא נקרע לגזרים מרוב צחוק, "אתם צוחקים עליי!" השתנק ונסה להשתלט על עצמו, "אבדתם את הרישיון לגבריות שלכם חברים".
ידיי נתחבו בשערי ופרעו אותו, מגלישים לצד אחד ויוצרות פלומה קטנה, זאין זקף גבה ושלף את הטוקסידו שנשאר מבעד לשקית, "לפחות אנחנו לא נצטרך ללבוש וורוד"
נייל חייך חיוך נקמני, "קדימה, בוא תראה לנו עד כמה גברי אתה בוורוד" צחק וגרר את כולנו.
הוא נרתע לאחור, "אני לא מתכוון ללבוש טוקסידו וורוד!" מחה.
"כן, אתה כן" זרקתי לזרועותיו, "קדימה, לי.." התגריתי בו.
הוא ירה קללה בלחש, "לואי, אני חבר שלך, אתה לא תעשה לי זאת, נכון?" שאל בהתחננות, "אני רק צחקתי, אתם נראים.. מאוד חסונים זה.. זה מדגיש המון.. שרירים.. באור שונה.." גחך.
"ליאם, פשוט תלבש זאת, בשבילי" נאנח לואי.
ליאם זקף גבה, "פשוט להתפשט באמצע הרחוב?"
הנהנו כולנו בעת ובעונה אחת, "אין כל סעבה להתבייש" צחקנו.
"אני שונא אותכם חבר'ה.." הוא פלט בלחש והחל לפשוט את בגדיו.

"זה.. הדוק.. לא נושם.." פלט ליאם קצר נשימה.
גלגלתי את עיניי, "מתרגלים, למה התעקבת?"
"הייתי עם מלאני.." הוא משך בכתפיו וחייך חצי חיוך.
שמחתי בשבילו, "טוב, אנחנו שרים Little Things" הסברתי לו. "למרות שלפי דעתי Rock Me, הרבה יותר ילהיט אותה" קרצתי.
לואי נאנח, "הארי, תחסוך זאת מאתנו" הוא התבונן בכולנו ולא רציתי לדעת אפילו איך אנחנו נראים, רק קיוויתי שמכת הגורל לא תתנכל בי שוב ואלנה תראה אותי כך, לכל הרוחות, זה מגרד.. "מוכנים?" שאל.
הנהנו כולנו, "בהצלחה!" קרא ליאם ולואי נשם עמוק, לא רציתי לחשוב אפילו מה הוא בוודאי מרגיש וחושב כרגע.. אבל הוא פחד, זה הסיכוי האחרון שלו, ולואי תמיד היה אחד שמוותר מהר, ידעתי שהוא פשוט ייקח את עצמו וילך אם היא תתנגד לו שוב, הוא יתפרק ויהפוך לכלי שבר, אני דואג לאן הוא הדרדר, לואי אהב המון נשים בחיים שלו.. אבל אף אחת לא השתוותה לנוי, אני מניח שזה בגלל שהיא הראשונה שסירבה לו ואמרה לו לא, אבל כל הבנות כך.. ואני מניח שזה מה שגרם לנו להתאהב בהן, אבל אני יודע שלני גרמה לי להאמין באהבה ממבט ראשון, זה לקח לה רק דקה.. והיא הפנטה אותי, גנבה את לבי, אורות המועדון שפגעו ונצצו בעיניה פרקו אותי על נשקי, ולא משנה כמה נסתי להתכחש ולהתנגד נמשכתי ונפלתי לרגליה כל פעם מחדש, היא חזקה יותר מכל הפחדים, הסיוטים וההתקפים שלי.. היא נלחמה בהם, ואני לעולם לא אתן לה ללכת ממני, היא הדבר הטוב ביותר שקרה בחיי.. אני.. אני רק לפני שעתיים תמימות ראיתי אותה וכבר מתגעגע.. כיצד נשרוד את הסיבובי הופעות ואת האוניברסיטה?!
אך הכול השתתק כשנוי פתחה את הדלת לרווחה, עיניה נפערו לרווחה ולסתה נשמטה, היא הבליעה חיוך אך מתוך כבוד שלטה בעצמה, "בנות, בואו, אתן חייבות לראות את זה..!" היא קראה.
עיניי נקרעו לרווחה, רגע, למי לעזאזל היא קוראת..- אך האוויר נגזל מרעותיי בין רגע כשראיתי את עופרי ואת אלנה בכניסה, היא שלפה את האייפון שלה, "אתם כל כך חמודים!" קראה.
מעולם לא הובכתי כך, נשימותיי היו כבדות והסומק העז כבש את פניי, דמי נזל ממוחי והקרקע נשמטה מתחתיי, כל עולמי קפא ונדם מלכת, מראיה צוחקת לעברי לבוש כמו בובת ברבי חלחל לי כה עמוק והכה בי בחוזקה כדלי מלא מי קרח קפואים, כפות ידיי הזיעו במקצת מהלחץ המורט עצבים, כל מערכותיי דלקו ולבי התכווץ והלם בחוזקה.. חשתי כיצד פי מתייבש ואיני מסוגל לדבר.. אני אבוד.. חשתי כיצד חרב החדה שבחדות מפלחת את בית החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, הצמרמורת כבשה אותי.. וכשעופרי צחקה זאין השתעל.. העברנו לעבר לואי מבט מאיים ורצחני במיוחד אך הוא היה שבוי בדמותה של נוי.
"בנים, אתם רציניים..?" פלטה עופרי מוכת הלם, "זאין, מה קרה, עברת צד?"
הוא האדים בין רגע והתעלם, קורץ לעברה.
"לואי, מה אתם אמורים להיות לכל הרוחות?" תקפה אותו נוי.
הוא שלב את ידיו האחת בשנייה, למה היא כה קשוחה אתו? "נוי, אני אוהב אותך, אני אהבתי אותך מהרגע הראשון שהתנגשנו האחד בשנייה במסיבה ואני תמיד יאהב אותך, הסיפור שלנו היה קשה, והיינו צריכים להתגבר על המון קשיים וטלטלות, אבל כשהיית פגועה ובכית.. חבקתי אותך, ואת אותי בחזרה, ואני אתן ואעשה הכול על מנת לשמור אותך בזרועותיי.. אני מצטער, אני כל כך מצטער, אילו ורק תתני לי את ההזדמנות אני הוכיח לך כל פעם מחדש שאת הילדה היחידה בחיי".
נייל החל לפרוט על הגיטרה ועיניי לא משו משל אלנה, זאין החל לשיר:
"Your hand fits in mine like it's made just for me
But bear this mind it was meant to be
And I'm joining up the dots with the freckles on your cheeks
And it all makes sense to me"
הוא חייך לעבר עופרי ושלח לה נשיקה קטנה באוויר, לנוי עמדו דמעות בעיניים.. אבל זה היה הרבה יותר לפני שהתחלנו לשיר, אלנה גם במעט נראתה נרגשת וזה הזכיר לי את הסיפור הקטן שהיא כתבה עליי.. הלוואי שיכולתי לקרוא אותו.. הלוואי שיהיה לי מספיק אומץ מחר ללכת לאוניברסיטה.. רק בשבילה, אך ליאם קטע את מחשבותיי והמשיך:
"I know you've never loved the crinkles by your eyes when you smile,
You've never loved your stomach or your thighs
The dimples in your back at the bottom of your spine
But i'll love them endlessly "
נוי נאנחה על המשקוף, לואי ניצח, הוא השיג אותה מחדש.. כה שמחנו בשבילו, אומנם עוד פחות משבוע תמים אנחנו נמריא לעבר לוס אנג'לס, אבל.. אני מניח שעדיף מאוחר מאשר אף פעם, ואולי הגיע הזמן סוף כל סוף שאני אודה בכך שאני אוהב את אבא שלי? לפתע עיניי נקרעו לרווחה, לא! הוא הרס את חיי.. הוא נטש אותנו בלי דבר, בגללו חטפתי כל חיי מהסרסור הארור של אמי המסכנה, הוא אינו אוהב אותי בחזרה, אין טעם לחשוב עליו..
"I won't let these little things slip out of my mouth
But if I do, it's you, oh it's you, they add up to
I'm in love with you and all these little things"
אלנה ועופרי חבקו את נוי בזמן שהתקדמה לעבר לואי שהחל לשיר את הסולו שלו.. לכל הרוחות, אחריו זה תורי, וידעתי שאיני מסוגל לדבר כשהיא לידי..
"You can't go to bed without a cup of tea
Maybe that's the reason that you talk in your sleep
And all those conversations are the secrets that i keep
Though it makes no sense to me " שר לואי ונוי השתיקה את כולנו וגם את מוזיקת הגיטרה העדינה בנשיקה ארוכה ורטובה וכולנו מחאנו כפיים באושר וסיפוק.
"אמרתי לך שהשירים שלך לא עובדים עליי.." גחכה נוי, "מה שאמרת.. אתה.. אתה צודק ואני מצטערת, הייתי צריכה להקשיב לך.." היא השפילה את ראשה, "אני אוהבת אותך לואי, כל כך שזה כואב".
"התגעגעתי אלייך אהובתי.." הוא פלט ומשך אותה לנשיקה נוספת.
חייכתי לעבר לני שלי, מסמן בראשי שתבוא לזרועותיי, יודע שרק במגע אחד וקטן שלה כל הפחדים מושתקים ומתפוגגים.. היא החולשה שלי.

~מנקודת מבטה של אלנה~

יצאתי מבעד זרם המים הצוננים ששטפו את גופי וחלחלו לי עמוק, קשרתי את המגבת סביב פלג גופי העליון ופתחתי את דלת המקלחת לרווחה, זקפתי גבה.. הארי ישן ונראה כמו מלאך יפהפייה בפעם האחרונה שראיתי אותו, מעניין היכן הוא עכשיו.. נאנחתי ולפתע לבי התכווץ והלם בחוזקה, דמי נזל מפניי וכל מערכותיי דלקו, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי.. לא, אין כל סיכוי שהוא ברח ממני.. רק בגלל שפחד לאכזב אותי, הבנתי ללבו שקשה לו למרות שכה רציתי שיתמוך בי, אבל כנראה שבלתי נתן למנוע את הבלתי נמנע, הוא לא יגיע לטקס, הוא אינו יתמוך בי ויחזק אותי במבטו העז והחודר, הוא אינו ימחא לי כפיים ויעניק לי זר צרוח של וורדים.. נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, לא משנה עד כמה נסיתי להדחיק את התסכול הוא הכה בי כל פעם מחדש.. אני חייבת אותו.
פתחתי את הארון לרווחה, מחייכת לעבר הטוקסידו הכחלחל של הארי מליל אמש, אך מה שמשך את עיניי היו חצאית שמגיעה במקצת עד למעל הברכיים בצבע ורוד שמפניה לצד חליפה תואמת וחולצה לבנה, לסתי התחתונה נשמטה, שלפתי את הקולב ואמצתי אותו לחיקי.. הריח שלו היה במקצת תבוע בהן, הוא.. הוא קנה לי בגדים.. קפצתי במקומי כילדה נרגשת ולבשתי אותם במהירות אך גם בזהירות על הבד העדין בעת ובעונה אחת, נסתי למצוא את האיזון ואת השיווי המשקל בנעלי העקב בעת שהצפנתי את הניאום בתיק הצד הלבן שלי העשוי מעור, גם את זה הארי קנה… לפתע דאגה עקצצה בי, אולי הוא עושה את כל זה.. מ.. מרגשות אשם..? על מנת להראות את ההתנצלות שלו ואת האהדה שלו בכל מיני דרכים מסוימות? הברשתי את שערי פורקת את העצב והכעס בסירוק המענה, איני צריכה את כל זה.. אני רק צריכה שהוא יבוא ויהיה שם.. אבל למרות הכול הערכתי את המחווה, יודעת שזה קשה לו גם ככה מכל כך המון סיבות, באופן כללי מערכת יחסים ואהבה, לתת ולקבל, לא נמצאים בלקסיקון של הארי, הוא פסל את המערכת יחסים הזו מההתחלה כשרק לקח אותי לדירה המושכרת שלו ששמורה על שמו באופן קבוע, מדהים לחשוב ולדעת שחלקנו ועברנו כה המון עד הרגע הזה, והאהבה שלי אליו שהתעצמה וגדלה יותר ויותר בכל יום שעבר.. הנער המסכן והעצוב, הקשוח והאגרסיבי, המתוק והאהוב שלי.. שנכנס לי ללב ונחרט בו ללא כל דרך חזרה..
נעמדתי מול הראי וחייכתי, הבגדים באמת הלמו אותי, ידעתי שהארי יודע מה הכי טוב למעני מכל מיני בחינות מסוימות.. כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים אטומים ולחים מהמתח והלחץ האדיר, רעותיי בערו ושרפו כאש שמתפוצצת בגופי ומחרבת עד עפר כל איבר, תא וגיד בגופי, ראשי קדח וכאב כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, דמי אמר שירה והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, נשימותיי היו כבדות ונעלמו להן.. המחנק בגרון חתך אותי כסכין, חשתי כיצד להב חד שבחדים מפלח את בית החזה שלי וגורם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, צווחה מתענה הדהדה בכל מערכותיי וגרמה להן לרטוט, לבי הלם בחוזקה כתחושה ששומעים אותו למרחק של קילומטרים, כל סערותיי סמרו ושריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, קרביי להטו וזה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה והדמעות נפלטו מעיניי, בטני התכווצה באגרוף המוכר שלה וחשתי כיצד אני מאבדת את שיווי המשקל והקרקע נשמטת מתחתיי… היום זה היום, אם אני אהיה משכנעת מספיק אני אמשיך ללמוד, אם לא.. הכול יתפוצץ ויעלם, יתפוגג ואני רק יהיה נערה חסרת חיים שעובדת בבית קפה מחורבן ומסריח.. אין לי מושג ממש למה, אולי בגלל הלחץ או הפחד או פשוט עצם אור העובדה שאני אהיה לבד לגמרי שם גרמו לי לבכות בלי סוף.. הרכנתי את ראשי וידיי כיסו את פניי, רקעתי ברגליי על הרצפה על מנת להפיג את הנימול..
לאחר מספר דקות התעשתי על עצמי, די עם זה, תישארי חזקה, כבר עברת זאת פעם אחת! התרסתי לעצמי וירדתי למטה במעלה המדרגות, התבוננתי עוד מבט קטן בראי שעל הקיר לפני שנכנסתי למטבח, חייכתי חצי חיוך ומחיתי את הדמעות, ניחוחות מגרים משכו אותי.. ממ.. יש ריח טוב..
"הארי?" שאלתי מוכת הלם ונכנסתי למטבח, השולחן היה ערוך בכל טוב.. צנימים, חביתה, פנקייקים, סלטים, גבינות, דגנים, קוטלי חזיר, נקנקיות, קרואוסונים, בורקסים, לחמים מטוגנים ויוגורטים ממותקים.
הנחתי את התיק על גבי הכיסא ורצתי אל זרועותיו, הוא הרים אותי באוויר ואמץ אותי לחיקו, מפיל את הכף על גבי הרצפה, הוא היה לבוש בסינר ונראה במעט מותש, תהיתי מתי הספיק להכין את כל זה.
"את נראית יפהפייה אלנה.." הוא לחש וסקר אותי מכף רגל עד ראש, "את חלום של כל גבר" אצבעו הארוכה לטפה את הלחי שלי ברכות והעבירה רעד ורטט חשמלי עז מסמיר שער בכל גופי.
התיישבתי והוא התיישב לצדי, "הארי, אין לי מילים.. תודה!" השתנקתי מוכת הלם, "על הבגדים והתיק והארוחה הזו.. אתה.. אתה מדהים, תודה". נסתי לדבר מבעד זוג שפתיים קרועות מרוב התרגשות.
הוא קרץ, "הכול בשבילך.." ליטף את ידי והעמיס לי אוכל על גבי הצלחת, נאנחתי, זה אפשרי לאכול עכשיו? הבטן שלי לא מפסיקה להתהפך מרוב התרגשות. "מתרגשת?" קרא את הבעת פניי.
הנהנתי, "אני לא מאמינה שזה היום.." לחשתי והוא מזג לי מיץ תפוזים והפעם גם לו במקום תפוחים, המיץ השנוא עליי והאהוב עליו.
"זה בסדר, זה טוב להילחץ מתוקה.. גם אני לפני כל הופעה נהפך לפקעת אחת של עצבים".
זקפתי גבה, "לאחר כל הניסיון שלך?"
הוא משך בכתפיו, "ברור, להרשים מליוני אנשים זה בכלל לא דבר קל.. אבל את מדהימה ויכולה לכבוש את לב כולם, דברי מהלב ואני מאמין שתצליחי" הוא חייך.
הנהנתי, "אני רק מקווה שזה יצליח.. ואני מניחה שלאחר כל זה אני חייבת" צחקקתי.
הוא צחק, "זה נכון.."
לפתע כדבר טבעי אחזתי בשרשרת שלו, תמיד שאני מפוחדת ולחוצה אני אוחזת בה, "יש לי קמע מזל.." מלמלתי.
הוא נאנח והניח את המזלג על הצלחת, ידיו נדחפו בשערו בכעס והוא התבונן בי במבט שבור, "לני, אני.. אני מצטער שאני לא..-"
"לא הארי, זה בסדר, אני מבינה.. ואיני רוצה לגרום לך סבל" כרככתי את זרועותיי סביב צווארו ונשקתי נשיקה קטנה לשפתיו, "תודה שפתחת לי את היום בחיוך, זה כבר משהו" חייכתי.
הוא נאנח וגלגל את עיניו, "את יכולה להתקשר אליי לפני שאת עולה לבמה..?" לחש.
הנהנתי, "כמובן מתוק"
המשכנו לאכול, צחקנו ותרגלתי עליו שוב בפעם המאה את הניאום שלי והוא בהתחלה מחא כפיים ושרק ולבסוף החל להשתעמם אז החליט לתת לי היערות לשיפור, התבוננתי בשעון, הגיע הזמן ללכת.
"הארי, אני צריכה ללכת עכשיו.." לחשתי.
הוא נראה לא שלם עם עצמו, הוא משך אותי אליו לחיבוק ונשק את קצה ראשי, "בהצלחה אהובה שלי, ולא משנה מה, את תמיד אלופה בשבילי".
"זה הכי חשוב לי.." חייכתי.
הוא ליווה אותי למכונית שלי, פותח בפניי את הדלת ומניח את התיק במושב שלצדי.
"תודה.." לחשתי.
הוא צחק ונשען על החלון, "תראי להם את מה שאת יודעת לעשות, בסדר?"
הנהנתי, "ברור.."
"ולא משנה מה, אל תדמייני אותם עירומים, אני היחידי שאת יכולה לראות." הוא נשק לצווארי מדליק את כל מערכותיי בין רגע.
"אתה היחיד שאני רוצה לראות" אילו רק היה מבין את המשמעות האמתית של המשפט, שאני רק צריכה לראות אותו בטקס ולא אף אחד אחר על מנת לחוש ביטחון.
"בהצלחה אהובה שלי, תנשמי עמוק, ותתרכזי רק בעצמך ובניאום שלך!"
"כן המפקד.." מלמלתי והתנעתי את המכונית.
הוא נשק לשפתיי והלך לאחור, צופה בי יוצאת עם הרכב מהחנייה, הוא נופף לי לשלום.. אז.. הוא.. הוא באמת לא מתכוון לבוא..


תגובות (6)

ברור שהוא יבוא היא לני שלו
ותרגישי טוב עם היד אני מחכה כבר למחר

16/07/2013 14:34

אוווייי איזה חמודיםםם כל הזוגוותת!!
סיפור מווושלםםם פשוט מושללםםם!!
סורי על היד תרגישי טוב ותמשיכיי מושללםם!!♥♥♥♥

16/07/2013 17:46

איזה מושלמים כולםם!! חחח מחכה להמשך היום!!:)
החלמה מהירה ליד שלך (:

16/07/2013 23:28

מושלםםם תמשיכייי
וברור שהוא יבוא חחח
ותרגישי טוב! :)

17/07/2013 05:23

אווו איזה נסיך ליאם! איך הוא תומך במל' למרות הכל…
ולואי.. שהיית עורפת לו את הראש אם הוא היה מוותר על נוי..
ואי הרג אותי הטוקסידואים הצבעוניים שהם לבשו חח
והארי… אוי הארי… נכון שהוא כן ילך אליה!?
הוא חייב! נו זה סוף עונה.. הוא חייב להתגבר על לפחות עוד פחד אחד שלו… הוא אוהב אותה והוא צריך לעשות הכל כדי לגרום לה להיות מאושרת..
תמשייכייייייי

17/07/2013 06:00

חחחחחח הרגת אותי עם הורוד והחלמה מהירה אוהבת אותך :)

17/07/2013 08:32
39 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך