שלום, יפהפייה – פרק 40 ואחרון! חלק א'.

הלנה D: 19/07/2013 1016 צפיות 8 תגובות

התיישבתי על גבי אחד מהכיסאות השמורים בשורה השנייה, יישרתי את החצאית הרכה שלי בעת שקימטתי את הניאום במקצת בטעות, נסתי להסדיר את נשימותיי אך לא יכולתי לשלוט על המתח האדיר שלפת אותי וגרם לי להתכווץ בכאב מענה ומייסר.. כפות ידיי הזיעו מהלחץ ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, לבי הלם בחוקה והיה נדמה לי ששומעים אותו למרחק של קילומטרים, ראשי הסתחרר וקדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות אך הצווחה הנואשת שהדהדה בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וחרבה אותי עד עפר פרקה אותי על נשקי וגרמה לי לאבד את שיווי המשקל.. חשתי כיצד בטני מתהפכת בתחושת חלחלה מייסרת, רעותיי בוערות וצורבות כאש להבה יוקדת שמתפוצצת בי.. כוחותיי נגזלים.. אני קצרת נשימה בין רגע, אלוהים.. בלעתי את רוקי וזה חתך את גרוני כסכין, זזתי מצד אל צד באי נוחות, לא מקשיבה לנער שדיבר והקריא את הניאום למה לו מגיע להמשיך שנה שנייה.. כף ידי לחצה על מצחי וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, קרביי להטו וזה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים.. לא, אני, לא.. אני לא יכולה, לא זה לא בסדר… הקירות סגרו סביבי והקרקע נשמטה מתחת לרגליי, כל עולמי נדם וקפא מלכת, דמי נזל ממוחי ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים.. כל סערותיי סמרו והצמרמורת כרסמה וגלפה אותי עד הסף.. – אני לא יכולה לעשות זאת להארי. אני לא יכולה לנטוש אותו, אני לא מסוגלת להכריח אותו לבקר כאן.. לא, פשוט.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות, הוא הרבה יותר חשוב ויקר לי מכל הון שבעולם.. אתן ואוותר על הכול למענו, רק לא לגרום לו לחוש רע.. האוניברסיטה הזו סתם לא עושה טוב לשנינו..
סובבתי את ראשי לכל חבריי, כולם היו כאן, רק האדם היחיד שנחשב לעצם קיומי, הגבר שהכי אהבתי ורציתי אי פעם בכל כלות נשמתי ולבי לא היה כאן על מנת לתמוך בי.. הם חייכו אליי וחזרו להתבונן בשעמום באותו נער שדיבר, זה גרם לי להבליע חיוך.. אבל לפחות מישהו תומך בי.
"מישהו יושב כאן?" לפתע שמעתי קול של נער מסוים, סובבתי את ראשי וראיתי נער בערך בגילי.. בעל עיניים תכולות וקרות כקרח, רעמת שיער פרועה נחתה על גבי טווי פניו ושפתיו המלאות חייכו לעברי חצי חיוך שחשף גומה אחת שרקדה לפניי, חייכתי אליו בחזרה, "לא, זה בסדר".
הוא הנהן בהקלה והתיישב לצדי, אפילו בישיבה גובהו עלה על שלי ואני יכולה לומר שהוא שרירי ומחוטב למדי, גלגלתי את עיניי, וגם מתנשא. "איתן" לחץ את ידי.
הנחתי את ידי בשלו ויכולתי לחוש רק לשנייה אחת שנדמה כנצח רטט חשמלי עז שהעביר רעד בגופי וגרם לדמי לומר שירה בעורקיי, "לני..אממ.. אלנה.. אלנה.." מלמלתי במעט מבולבלת, שפתיי היו יבשות ומילותיי נשרפו ונצרבו ככוויה.
"נעים להכיר, לני" קרץ לעברי וזה גרם ללבי להתכווץ ולהלום בחוזקה, אהבתי את האופן שהכינוי שלי מתגלגל על לשונו, הוא באמת נראה טוב, אבל זה היה פשע להשוות אותו להארי, דבר לא משתווה לו, הוא הגבר היפהפייה ביותר בעולם, וכולו שלי.. נאנחתי, "היי" לחשתי.
"את לא צריכה להתרגש" מלמל, "ברוב המקרים הם לא מקשיבים".
זקפתי גבה בתימהון, "איני בטוחה בכך.." משכתי בכתפיי, "לא תמיד צריך לסמוך על המזל".
"מוזר לשמוע נערה כמוך אומרת זאת.." הבליע חיוך וגרם לי להסמיק במקצת, השפלתי את ראשי והעברתי קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני בעת שנשכתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "למה הכוונה.. נערה כמוני..?" מלמלתי בקול חנוק, באמת אלנה, תשתלטי על עצמך! נזפתי בעצמי.
הוא רכן לעברי, ברכינו נגעו במקצת האחת בשנייה וגרמו לקרביי ללהוט, שערותיו דגדגו את הלחי שלי וגרמו לי להיות קצרת נשימה בין רגע ולדמי לנזול מפניי, "נערה שמתחשק לנשוך לה את השפה התחתונה" הוא פלט.
עיניי נקרעו לרווחה בין רגע, זה בדיוק מה שהארי אמר לי, וזה עדיין נשמע הדבר החושני ביותר שאי פעם שמעתי, הוא מפלרטט אתי..?! זזתי באי נוחות, "איתן… יש לי חבר.." מלמלתי בלחש.
הוא גחך, "ולמה זה היה כה צפוי?" קרא בדרמתיות והחלטתי להתעלם ממנו, מה חשבתי לעצמי שנפלתי והתרגשתי ממנו? יש לי את הארי, הוא לא כאן כביכול אבל.. אני יודעת שהוא חושב עליי עכשיו בדיוק כפי שאני חושבת עליו.. והוא הגבר היחידי שנתתי לו כך לגעת בלבי ולראות את הצדדים שבי שלא כולם היו יפים, הוא היחיד שתקן אותי ועזר לי להתגבר על כאביי, הוא.. הוא לקח אותי לאמי! אני אהיה חייבת לו לנצח על כך, אבל זה מה שהוא תמיד אומר לי רק בהפוך.. אנחנו פשוט זקוקים אחד לשנייה, נואשים, אובססיביים, אוהבים.. הוא המקום השקט להדהים והמחריש להחריד שלי, הלב שלי הוא שלו.. מהרגע הראשון הוא הפנט אותי וכשף, אלוהים, לבי האיץ את פעימותיו, אני כה אוהבת את הנער המתולתל הזה עם העיניים הירוקות הגדולות הללו שמחזיקות אותי.. שהן התקווה והעוגן שלי כל פעם מחדש.. הבלעתי חיוך ולפתע, שמי הושמע, "שאנל אלנה, אנא גשי לבמה"
דום לב. שיט!
איתן נשק ללחי שלי, "בהצלחה מותק" קרץ, שונאת את הכינוי, הארי לא קרא לי כך.. הוא קרא לי מתוקה, חומד, יפהפייה או פשוט לני.. אבל לא מותק, וזה גרם לי לחוש מיוחדת.. הארי עצמו גרם לי לחוש לראשונה נאהבת ובמעט יותר טובה, יותר יפה, יותר חזקה.. הוא תמיד אומר שלמדתי אותו איך לאהוב שוב, אני תמיד אומרת שהוא הראה לי מה זה היותר שכה השתוקקתי למצוא. עזרנו אחד לשני ונלחמנו בכל הסיוטים והצווחות, המשברים והפחדים.. אוי לכל הרוחות, אני זקוקה לו עכשיו!
מחיאות הכפיים הסוערות חסרות כל טיפת התרבות מצד חבריי תרבן אותי להתקדם לעבר הבמה, ולפני ששמתי לב כשלתי במדרגות ונפלתי על ברכיי, כשהישבן שלי לפני הקהל, לעזאזל.. כחומצה רעילה שנכנסה לעורקיי מיהרתי להתרומם מחדש וכל מערכותיי דלקו, החברות חברים הכי טובה שלי כביכול לא הפסיקו לצחוק, התבוננתי לרגע באיתן, הוא שלב את ידיו על החזה שלו ונראה מרוצה, מה הבעיה שלו?! ולרגע שמחתי שהארי לא כאן.. רק לרגע, כי בשנייה שנעמדי מאחורי הדלפק הגבוה מהעץ שהגיע עד לבטני, הנחתי על גביו את הנאום והדמעות עמדו בעיניי.. קבלתי פיק ברכיים בין רגע.
"את מוזמנת להתחיל.." גערה בי הרכזת הראשית של הטקס.
נשפתי על גבי הפוני שלי והתבוננתי בכל האנשים שעמדו כך ממולי, עצמתי את עיניי וספרתי את עשר, עשי זאת בשביל מלאני, בשביל החברים שלך, בשביל אימא, בשביל אהובך הארי.. עשי זאת למען עצמך, פעם אחת, תעשי משהו טוב למען עצמך! נשמתי עמוק, אני מסוגלת.
"שלום לכולם, שמי הוא אלנה שאנל ואני בת 18 מלונדון" פתחתי, מבטי ננעץ בדלתות הכניסה החומות והעבות העשויות מעץ מלא.. מצמצתי בעיניי ורק לרגע ניצתה בי התקווה המנחמת שהוא יכנס דרכן, התכווצתי ופלטתי אנקת ייאוש, הלוואי.. חכתי רק רגע מורט עצבים וחשתי כיצד נפלתי בחרב, הוא לא נכנס, "לאחר שנה שבה השקעתי, רכשתי ידע ונלחמתי, הצלחתי לצלוח אותה בהישגים טובים, ואני חושבת שיש בי את התקווה ואת הרצון העז להמשיך ולבצע זאת עוד שנה על מנת להגשים את החלום, אני מאמינה שאני מסוגלת.." אך לפתע לא יכולתי לדבר, לא אני לא מסוגלת.. תמיד רציתי ללמוד כי זו הייתה הדרך שלי להתחמק מהעולם, להתנתק מהמציאות ולהיות קבורה ושקועה בספרי הלימוד ומחברות הסיכומים, אבל אני כבר לא רוצה זאת עוד.. יש לי את האומץ לאחוז בידו של הארי ולתת לו להראות לי את העולם, איני רוצה להתנתק בזכות לימודים, אלא רק בזכותו.. הוא שינה אותי ואת דרך החשיבה שלי, הוא נכנס לי כה עמוק ללב ולנשמה.. ללא כל דרך חזרה, אך הייתי חייבת להמשיך לדבר ורק לרגע לשכוח ממנו.. גלגלתי את עיניי, אם וזה אפשרי – וזה לא. "הכול טמון ברצון ובאופי, ואני בטוחה שאני פקחת מספיק על מנת הקדיש את עצמי ולהתמסר ללימודים, אין דבר שהוא הרבה יותר חשוב מההצלחה מבחינתי". יש דבר, די, למה אני לא מפסיקה לשקר?! הארי הוא.. הוא הכי חשוב לי יותר מכל דבר אחר, הוא הראשון שבאמת התמסרתי אליו.. הוא הכול מבחניתי, יכולתי לראות על החברים שלי שהם במעט מאוכזבים, הייתי שקופה שאני מתענה וסובלת.. התחלתי להתחמם ולהזיע מהמנורה הזהובה שהצליפה על ראשי ועיוורה את עיניי.. חרב חדה פלחה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. מיץ מרה עלה בגרוני.. לכל הרוחות, נשענתי על הדלפק ונסתי להבליע חיוך, אני מאבדת זאת, אני מאבדת את עצמי! "הכנתי קטע קצר, זהו מונולוג.. על מנת שאתם המרצים, תכירו בי וברמת כתיבה שלי יותר, אני יכולה?" שאלתי.
הם הנהנו, שיט, לא! רק אל תהנהו.. חלמתי שהארי ישב בקהל וישמע אותי פורקת את נשמתי עליו, אבל לא.. כל אחד ישמע ויקשיב ורק הוא לא.. כי הוא לא כאן.. הוא פשוט לא כאן.. דמעה בוגדנית זלגה מעיניי והגוש שבגרוני חתך כסכין.
"עיניו בוערות עם אש שמפלחת את לבי..-" אך פתאום רעש חבטה נשמע, כול האולם סובב את ראשו ורק אני מצמצתי בעיניי מנסה לראות מעט יותר טוב מה מקור הרעש, דלתות הכניסה נפתחו, ומבינהם.. הוא נעמד.. הארי, הארי שלי נעמד… לבי הלם בחוזקה וכמכה מענה מתחת לחגורה נפרקתי על נשקי וכל מערכותיי דלקו, הבלעתי חיוך והצבע חזר לפניי.. יש לו זר פרחים ביד! אלוהים, הוא..-
"גברת שאנל, אנא המשיכי" דחקה בי מרצה ממושקפת אחת, הארי התיישב במהירות לצד לואי, דורך על כל אחד בדרך.. בסדר, עכשיו אני מסוגלת.
"עיניו בוערות עם אש שמפלחת את לבי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, לוקחת את נשמתי הרחק עד קצה כוחותיי, המגע שלו מחלחל לי כה עמוק ומדליק את כל מערכותיי בין רגע, וגורם לקרביי ללהוט, לשריריי להתכווץ בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים ואני נכנעת לו בין רגע, האופן שבו הגומות שלו מרקדות אליי כשהוא צוחק.. או רק מחייך חיוך קטן, גורמות לדמי לומר שירה בעורקיי ולכל סערותיי לסמור, החיוך האהוב הזה.. שגורם לי לאבד את שיווי המשקל ולדעת שהכול יהיה בסדר, שמדבק אותי ומרפה… הגומה הקטנה הזו שחרוטה בחוזקה וברכות טהורה שאני כה אוהבת ללחוץ עליה בעת שאצבעותיו מלטפות את הלחי שלי ברכות ומעבירות רעד בכל גופי כרטט חשמלי עז.. ואז, כשהוא נושק לי, הקרקע פשוט נשמטת מתחתיי וזה רק אני והוא בעולם.. לבי הולם בחוזקה, הוא כה הולם עד שיש לי תחושה שהוא עוד רגע ייצא מהמקום, הצמרמורת כובשת אותי ואני מתמכרת אליו בין רגע, נותנת את כל כולי, נמכרת בנשיקה הזו וחשה את האהבה שלנו זורמת בעורקיי וגורמת לפרפרים לפרוע את בטני, אני רק רוצה לאחוז בו והקפיא את הרגע.. לשמור אותו קרוב אליי, למרות שאני יודעת שהוא לעולם לא יעזוב.. וכך גם אני, הוא חלק ממני, הוא חלק ממני שאני, מה הייתם עושים אילו והייתם מתאהבים במישהו ממבט ראשון? אהבה חסרת שליטה ותוקפנית, מלאה בחושניות ולהט.. אך מתחת לפני השטח הכול רק קרוע ושבור, האם הייתם מוכנים לקחת את הסיכון?" עצרתי לרגע.. נאנחתי, אני לא מסוגלת להמשיך..
"כל חיי חפשתי אחר היותר, אחר האהבה האמתית, והיא תפסה אותי כלל לא מוכנה, אבל לא יכולתי לעצור.. והיותר שלי, היה הגבר המסובך ביותר והשבור שפגשתי בחיי, אך גם הנפלא והיפהפייה ביותר, התבוננתי בעיניו ופשוט ידעתי שאתן הכול על מנת לתבוע בהן אך גם לצוף כל פעם מחדש.. והוא, הוא נגע בלבי ובנשמתי, כל מגע שלו היה כה נפשי ויקר… הוא ראה את הצדדים האפלים שבי ולמרות הכול, למרות כל הבעיות שלנו והשלדים בארון, נשארנו ביחד. אני מניחה שזה פשוט אהבה, האהבה החזה ביותר והמדהימה בעולם.. אהבה היא מילה קטנה ואני חושבת שלעולם איני אבין את העומק שלה, איני חושבת שאי פעם אדע.. אבל היא לקחה אותי והעמידה אותי במצבים הדרמתיים ביותר בחיי ואני לעד אודה לגבר האהוב שלי.. ולדברים שבהם פקח את עיניי.." בלעתי את רוקי, הלוואי שיכולתי לראות את הבעת פניו עכשיו, ואז הוא התקדם לעבר הבמה, לעבר השורה הראשונה.. יכולתי להישבע שראיתי דמעות בעיניו.
"אני חושבת כשאני יקום יום אחד,כל המחשבות או הרגשות יעלמו , פשוט כך.. כל החלומות או התקוות, ישתנו, כל הסיטואציות משתנות ומתהפכות מידי יום, אבל.. אני רק רוצה את הרגע הזה, עכשיו, ביום הזה, הרגשות שלי אליך, הרגשת שלך אליי, הדרך שבה אתה נראה עכשיו, הדרך שבה אני מתבוננת בך..שהרגע הזה יימשך לנצח". ידיי רעדו וכך גם הלסת שלי, ראשי היה ריק ממחשבות ורק אני והוא היינו באולם הגדול, הכול התפוגג ונעלם, יצרנו בועה משל עצמנו, "אני אוהבת אותך". אמרתי בקול יציב ובטוח והנהנתי הנהנון קטן על מנת להבהיר שגמרתי.
כולם היו משותקים, ולפתע הארי התרומם ומחה כפיים וגרר אחריו את כולם, כמעט כל האולם מחה כפיים.. בשבילי.
לי?! לי מוחאים כפיים ועוד בעמידה?! כלומר.. מי אני בכלל? מה אני שווה? אני סתם עוד נערה מאוהבת, אבל הארי רואה בי משהו אחר.. וזה מתחיל גם לחלחל אליי, הוא שלח לי נשיקה באוויר.
"אני אוהב אותך!" צעק ללא כל טיפת בושה.
והרגע הזה.. הוא נמשך לנצח.. וזה הרגיש לי נכון.


תגובות (8)

גם לי זה מרגיש נכון לשבת עם באוטו עם החבר שלי ולהתחיל לבכות בזמן שאני קוראת את זה והוא ביכלל מדבר על הסרט מהיר ועצבני ואני בוכה לו והוא לא מבין מה הולך איתי
חחחחחח מדהים מדהים מדהים כרגיל כמו כול הסיפורים שלך תמשיכיי

19/07/2013 15:13

זה וואו לא פחות מוואו
תמשיכייי

19/07/2013 18:57

ולי זה מרגיש נכון לקרוא את זה ב4 לפנות בוקר, כי פשוט לא יכולתי ללכת לישון בלי לקרוא את הפרק…
ואוו!! איזה קטע מדהים זה מה שהיא קראה! אין לי מילים!
את מדהימה אותי כל פעם מחדש עם הכתיבה שלך, התיאורים, הרגשות שאת כותבת שמצליחים כל פרק להזיז לי משהו בלב!
ואוו אני חסרת מילים פשוט…
והארי.. הוא בא!!! עם זר פרחים!!!!!!
הוא ב-א! יששששששששש טוב מאוד האאז שלי! טוב מאוד! חחח
יואו אני לא מאמינה שזה פרק אחרון! אבל מצד שני, אמרת שתהיה עונה שניה אז אני רגועה… :))

תמשייייייכייי :)))
אוהבת אותך המון המון המון המון (המון) :))

19/07/2013 19:02

פרק מושלם3> איזה חמוד הארי !!
מחכה לעונה הבאה חחח :)

19/07/2013 21:42

תמשיכי!!!!!
פליז…..

20/07/2013 11:29

ייייאאווו הלנהה את לא מבינה איך אני מתרגשת!
את כותבת מדהי פשוט מדהים ידעתי שהוא יבוא הוא היה חייב זה פרק מושלם!!!
לא מאמינה שפרק הבא זה האחרון אבל אני יודעת שתמשיכי ותתני את הכי טוב שלך!
אז תמשיכייי מהרר אוהבתת! ♥♥♥♥

20/07/2013 13:55

וואו מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםם אני מחכה לחלק ב' ולעונה שנייה שגם אותה תעשי מושלמת אני בטוחה!!

21/07/2013 11:24

יואו תודה רבה נסיכות שלי מתה עליכן!!♥♥
סורי שאתמול לא המשכתי פשוט הייתי עסוקה חחח ;)
תודה רבה על כל התגובות אתן מעלות לי חיוך כל פעם מחדש! אני אמשיך היום! 3>
מתה עליכן!!

23/07/2013 02:48
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך