(1)Don't forget where you belong

*נקודת מבטה של אמה*
היד שלי זזה במהירות כשאני כותבת מילה במילה את מה שהמורה מקריאה מספר ההיסטוריה שהיא מחזיקה. העיפרון שלי נשבר בדיוק כאשר נשמעת דפיקה בדלת והמורה עוצרת לרגע כדי לפתוח, אני מודה בליבי למי שזה לא יהיה שדפק על הדלת. המנהל שלי נכנס, גבר נמוך ושמן עם פנים חמות וחליפה אפורה מחויטת ובעיקר משעממת.
הוא מכחכח בגרונו ופותח בברכת שלום קצרה, לאחר מכן הוא מוסיף "אני מצטער על ההפרעה גברת ג'נסן, אבל יש לי הודעה לכמה חברה שלומדים פה כרגע" עיניו נחות עליי ולאחר מכן על כמה תלמידים נוספים. "כידוע לכם, בית הספר שלנו יצר קשרים עם אחד מבתי הספר המחוזיים בדרום אנגליה. התלמידים המצטיינים של השכבה שלכם נבחרו לתכנית חילופי תלמידים מיוחדת, שנועדה כדי לבדוק את התנאים של שני בתי הספר. האחד שלנו, והשני באנגליה-" הוא נקטע ע"י אחת מהתלמידות ששמה אוליביה, "אנגליה? מה לנו ולאנגליה?" היא מדברת בקול גבוה מעט צפצפני, לא כל כך נעים לאוזן. "גברת מייפילד, אני מבקשת ממך לא להתפרץ לדברי המנהל" המורה נוזפת מעט באוליביה. אליוט, שיושב שולחן אחד מלפני מרים את ידו, "כן, אדון ווטרס?" המנהל מחייך בנחמדות, "המנהל, אם אני לא טועה- מרחק הטיסה בין אוסטרליה לאנגליה הוא בערך 20 שעות" אליוט מלמל בקול נמוך. "הוא גם מצריך לפחות עצירה אחת" אני מוסיפה בשקט, לא בטוחה ששמעו אותי. "זה נכון" המנהל מהנהן אליי ואל אליוט.
"מכיוון שהשיחה הזו מפריעה לשיעור, אני אקרא לילדים שנבחרו לתכנית הזו" הוא מוציא דף מכיס החליפה שלו ומכחכח בגרונו שוב בעודו מיישר את הקפלים, "היילי גרין, ג'ודי אוונס, זאק ספנסר ואמה וויליאמס" אני מחייכת אל היילי, שמחזירה לי חיוך קטן. אני והיא מכירות כבר מכיתה ז', מה שאומר שאנחנו מכירות כבר כמעט ארבע שנים. את השאר אני לא מכירה חוץ מברכת שלום פה ושם. אני יוצאת מהכיתה בעקבות המנהל ושאר התלמידים, "היי" היילי לוחשת לי ואני קופצת מעט בבהלה. "היי!" אני מסיטה קצוות שיער חומה מאחורי האוזן שלי, המנהל מסתובב בפתאומיות "אליוט ווטרס! שכחתי את אדון ווטרס.." הוא מלמל בעודו מסתכל על הכיתה שלי. אני תוהה אם זה ככה אצלו טבעי, שהוא קורא לאנשים בשמות המשפחה שלהם. כלומר, אני יודעת שזה עניין של רשמיות אבל זה יוצא לו מהפה בכזו טבעיות שאני תוהה אם הוא מדבר ככה עם אישתו בבית או עם ילדיו. אני מצחקקת מעט מהמחשבה על זה, "אני אלך לקרוא לו" היילי מחייכת מעט לפני שהיא פונה אל הכיתה, הולכת לשם במהירות ודופקת על הדלת. היא מדברת עם המורה ולאחר כמה שניות אליוט יוצא בחיוך רחב על הפנים, הוא והיילי מתקרבים אליי ואנחנו פותחים בשיחה קצרה תוך כדי הליכה בעקבות המנהל. גם את אליוט אני מכירה מכיתה ז' אבל איתו דיברתי פחות מאשר עם היילי, ממש שהבנתי- הוא בנאדם ממש נחמד. "אני כל כך שמח שנבחרתי! מעולם לא הייתי באנגליה" הוא דיבר בהתרגשות, ניצוץ שמח ומוכר בעיניו. "אני הייתי שם, מדהים שם!" היילי תיארה לנו את הכפרים ואת הערים הגדולות, את הפארקים והאגמים, זה נשמע כמו גן עדן!
אנחנו עוצרים ליד עוד כיתה, שומעים את המנהל מדקלם את הנאום אותו שמענו דקות ספורות לפני כן, הוא קורא לעוד שישה תלמידים "אמילי וואייט, תהל ווקר, ליאן ברוק, קייטי ספאנס, בריטני וולש ודילן רובינסון" הם יוצאים אחריו מהכיתה, ואנחנו ממשיכים בשיירה בעקבותיו. אני תוהה אם המשלחת הזו מורכבת בעיקר מבנות, כי עד עכשיו אנחנו שבע בנות ושלושה בנים, בעקבות העובדה הזאת אני מניחה שהמצטיינים של השכבה הן בעיקר בנות, מה שהיה גורם למישהו אחר לחשוב שהבנות בבית הספר שלי חכמות. תאמינו לי- הן לא, לפחות רובן לא.
…
*נקודת מבטה של אליס*
ישבנו כולנו במשרד הסגנית, מקשיבים לנאום המייגע. היא מסבירה לנו על התלמידים שעומדים להגיע בשבוע הבא, ולהישאר פה בערך לשנה. אני לא יכולה לעצור את עצמי מלפנטז על התלמידים שעומדים להגיע, ועל מה הולך לעבר עלינו בשנה הקרובה.
כל מה שאני יודעת זה שהם יתארחו בפנימייה, ושאנחנו אחראיים על לגרום להרגיש בבית ובעיקר להראות להם עד כמה שבית הספר הזה 'נחמד'. אני נאנחת בקול רם, גורמת לחלק מהעיניים להינעץ בי, לא שזה גורם לסגנית להפסיק לדבר במהירות בלתי מוגדרת.
"גברת תומפסון, למה כל זה נועד?" אחד התלמידים, ליאם, שואל בביישנות מעטה.
"אתה לא מקשיב? זוהי מאין ביקורת לשני בתי הספר… לוקחים את התלמידים המצטיינים מבית ספר אחד, ומחליפים עם התלמידים המצטיינים מהבית ספר השני בכדי להשוות את רמת הלמידה. אתם נבחרתם לעזור להם להתאקלם פה כמו שצריך" היא עונה לו בקול סמכותי ולאחר מכן מעבירה את מבטה על כולנו, עיניה הכחולות עוצרות על שלי. "אליס? את רוצה שאני אוציא אותך מהתכנית הזו?" היא מדברת בקול חלש יותר, מעט תוקפני "לא גברת תומפסון. למה שארצה?" אני חוזרת על הנימה שלה ומוסיפה חיוך מאולץ. "את נראית מעט… משועממת" היא מושכת בכתפיה, מסופקת מכך שהצליחה להשתיק אותי. אני נותנת לה 'לנצח', עדיף לי לשמור על פרופיל נמוך אם אני באמת רוצה לקחת חלק בתכנית הזו, ואני רוצה. "בסדר חמודים, כאן תמה השיחה. הכינו את עצמכם לשבוע הבא!" היא מסיימת בנחמדות בעודנו קמים מהכורסאות ויוצאים החוצה. "וואו… תנו לי כרית ואני נרדם פה על המקום" הארי פולט כשאנחנו מספיק רחוקים ממשרדה, "אני לא יודעת מה איתכם… אני כבר לא יכולה לחכות לפגוש את התלמידים החדשים!" מיי קופצת בהתלהבות לידי. "בסדר, אבל למה לגרום לנו להירקב שם שעתיים? נראה לי שהיינו יכולים להסתדר טוב מאוד גם בלי הנאומים האלה" לואי ממלמל ולאחר מכן מתחיל לחכות את הבעות פניה של גברת תומספון. "זה היה יותר בכיוון הזה" קייט מצחקקת לפני שהיא מתחילה בחיקויים שלה.
"אני כבר מחכה לשבוע הבא!" זאין אומר את מה שעובר כנראה בראש של כל אחד מאיתנו באותו הרגע, סוף סוף אנשים חדשים.
…
*נקודת מבטו של דילן*
שבוע ארוך חלף, והנה אנחנו יורדים מהמטוס, שכרגע נחת בשדה התעופה בלונדון. "דילן!" אני שומע את קולה של אמילי מאחורי ואני מסתובב בחיוך. "אתה יכול לעזור לי למצוא את המזוודות שלי?" היא מסמיקה מעט ומחייכת אלי חיוך קטן, "ברור, בואי נלך אל המסוע" אני מהנהן לפני שאני מוביל את שנינו אל עבר המסוע שעליו המזוודות של הנוסעים. "איך הן נראות?" אני מלמל, מחפש גם את המזוודה שלי באותו הזמן. "כולן בצבע אדום כהה.. הן לא באותו גוד- הנה!" היא קוטעת את עצמה ורצה בהתלהבות אל עבר שלוש מזוודות יחסית גדולות. אני מהרהר ביני לבין עצמי אם היא סחבה איתה כל הבית או רק חצי ממנו, "והנה שלי" אני מגחך ומושך שני מזוודות שחורות די בינוניות, "רק זה?" היא מלמלת יותר לעצמה מאשר לי ואני מהנהן בתשובה. "אמילי! דילן! ההסעה פה!" אני שומע את ג'ודי צועקת לנו ואני ואמילי פונים ללכת בכיוונה, אני מסתכל סביב ורואה עוד כמה אנשים נסחבים עם המזוודות שלהם לכיוונינו. אנחנו עולים על אוטובוס תיירים לבן ואני מדליק את הפלאפון שלי, מחכה להתקשר לאמא שלי להגיד לה שהגעתי בשלום.
"הלו?" אני שומע את הקול המוכר של אימי, "היי אמא!" אני מחייך אפילו שהיא לא יכולה לראות את זה, "דילן!" היא מכריזה בהתלהבות ואני שומע את אבא שלי ברקע. "איך אתה? הגעתם? איך הייתה הטיסה?" היא מציפה אותי בשאלות "תרגיעי תני לילד להגיב" קולו של אבא שלי קוטע אותה, "אני בסדר גמור, הרגע הגענו והטיסה הייתה נהדרת" אני צוחק ומגלגל את עיניי בעודי מתיישב באחד המקומות הפנויים. "איך אתם?" אני שואל לפני שאמא שלי תציף אותי בעוד שאלות אימהיות שכאלה. "אצלנו הכל טוב! אנחנו כבר מתגעגעים" קולו של ג'ק ,אחי הקטן, נשמע גם הוא ברקע, "ג'ק! אני סומך עליך, תשגיח על אמא ואבא" אני פולט עוד גיחוך, "מה שתגיד" הוא צוחק, "טוב, חמודי. נדבר מאוחר יותר, אנחנו לא רוצים להפריע יותר מדי!" אבא שלי מדבר "אתם לא מפריעים, נדבר מאוחר יותר! ביי" ואני מסיים את השיחה בחיוך קטן. "כבר מתגעגע, הא?" אמילי מתיישבת במושב מאחורי, אני מסתובב אליה, "אפשר להגיד.. מה איתך? דיברת עם המשפחה שלך?" אני מחייך אליה אבל פניה מתקדרות, "אמילי..אני מצטער" אני נאנח בעודי נזכר ביחס שאביה נותן לה ולאמה. "זה… בסדר" היא נאנחת ומסתכלת החוצה מהחלון. "היי! תתעודדי! אנחנו באנגליה!" אני פורע את שיערה הבלונדיני בניסיון לעודד אותה, "כמה זמן חיכיתי לזה! מעניין איך יראו החדרים שלנו" פניה מוארות פתאום ואני יודע שהצלחתי.
…
*נקודת מבטו של נייל*
"הם פה!" אני צועק לכולם, בעודי רואה את האוטובוס הלבן נכנס לחנייה האחורית של בית הספר. אנחנו עומדים פה כבר כמעט חצי שעה, מחכים להוביל את התלמידים למסיבה שארגנו בחדר האוכל של בית הספר. "איפה?" קייט מסתובבת ואחריה כולם, הם רצים לעמוד לידי ואנחנו מחכים שהאוטובוס יחנה ושהתלמידים החדשים יצאו. כעבור כמה שניות נפתחות הדלתות וחבורה של נערים בני גילנו יורדת מהאוטובוס, "ברוכים הבאים!" אליס צועקת והיא, הארי ומיי מרימים שלט ענק שחלקנו הכנו קודם. חלק מהתלמידים מחייכים אלינו בחזרה וחלק מהם שקועים בפלאפונים, או בכל דבר אחר שכרגע נראה יותר מעניין מאיתנו מבחינתם. האוטובוס עוזב את התחנה ומשאיר ערימת מזוודות, "אתם.. יכולים לעזור לנו עם זה?" אחת התלמידות שואלת בנימוס ומצביעה על ערימת המזוודות. "כמובן!" זאין קופץ וכל אחד מאיתנו לוקח מזוודה או שתיים, "תודה על העזרה!" אחד התלמידים אומר כשאנחנו סוחבים את המזוודות ומובילים אותם אל חדר האוכל. "אין בעד מה חברה" אני מחייך אליהם ומניח מזוודה לבנה שסחבתי ותיק ירוק כהה, "אוקיי, מכאן ייקחו את המזוודות של כל אחד מכם אל החדרים שסודרו בשבילכם ואנחנו נמשיך למשהו אחר" קייט מסבירה להם והם מהנהנים, "משהו אחר?" אחת התלמידות מרימה את ראשה מהפלאפון ושואלת בהרמת גבה. "בלי יותר מדי שאלות אנשים חדשים!" לואי מכריז וכולנו נכנסים לחדר האוכל, "וואו.." המילה שנפלטת לרובם מהפה. אני מודה, שעשינו עבודה לא רעה עם חדר האוכל הזה, אנחנו צריכים להיות יותר מגאים בעצמינו. "טוב! קודם כל, משחק היכרות" הארי מחייך ומוחא כפיים כדי לקבל את תשומת לבם. "שבו במעגל" אני חצי מצווה חצי ממלמל, "ושכל אחד יגיד את השם שלו ומשהו אחד עליו" זאין אומר בעודו מתיישב על הכיסא לידי, אחת התלמידות החדשות מתיישבת מהצד השני. "אני אתחיל. אני לואי טומלינסון ואני ממש אוהב להצחיק!" לואי מחייך ומסתכל על התלמידה שלצדו, "היי, אני אמילי וואייט ו..אממ.. אוהבת לנגן בגיטרה" היא מלמלת ולאחר מכן מסתכלת על הידיים שלה במבוכה. "אני לא מצטערת שאני קוטעת אתכם, אבל אף אחד לא עומד לזכור חצי ממה שאנחנו עומדים להגיד פה" אחת התלמידות בעלת שיער שחור אומרת בנימה קצת מלגלגת. "כן… אבל זה מעולה להתחלה!" ליאם עונה לה באופטימיות והסבב ממשיך, "אני דילן רובינסון והתחביב הכי גדול שלי הוא לגלוש" הוא אומר ומוסיף חצי חיוך "אדיר!" הארי מוסיף בתגובה "אה ואני הארי סטיילס, אוהב לצלם סרטונים מצחיקים" הוא צוחק. "אני אליס בראון ואני ממש אוהבת לצייר!" אליס אומרת ומחייכת חיוך גדול, "גם אני!" אחת התלמידות החדשות קפצה "סליחה תמשיכו" היא התנצלה ואליס צחקה. "אני זאק ספנסר ואני אוהד מושבע של כדורגל!" לואי קפץ למשמע המילה כדורגל, "קייטי ספאנס. אני לא מתלהבת מהמקום" התלמידה בעלת השיער השחור הוסיפה בנימה משועממת וממש לא נחמדה. "קייטי!" אחת התלמידות נזפה בה "אוי תסתמי" קייטי גלגלה את עיניה בתגובה. "אוווקיי, זה ייקח זמן" זאין ממלמל, אני מהנהן אליו "אני אמה וויליאמס ואני מכורה לשחייה" התלמידה שקפצה קודם לדבריה של אליס מדברת בביישנות. "אני קייט קארטר ואני די מגושמת" קייט מצחקקת ואנחנו עוברים אל התלמיד הבא "היי, אליוט ווטרס. ואפשר להגיד שריצה זה התחביב שלי" הוא מחייך ומזיז את השיער שנפל על עיניו. "אני בריטני ואני אוהבת לרקוד" התלמידה שיושבת לידי מדברת בשקט וכולם מסתכלים עליי, אני מחייך "היי! נייל הורן ואני אוהב לכתוב שירים" אני מעביר יד בשיער שלי, "ולנגן על גיטרה" זאין מוסיף במקומי וממשיך לפני שאני מספיק להגיב "זאין מאליק, אוהב לצייר קריקטורות בעיקר" זאין הוסיף בקריצה ואני גלגלתי עיניים בגיחוך.
"ליאן ברוק, כולם אומרים לי שאני ילדה טובה אז אני מניחה ש… כן" היא מושכת בכתפיה ומחייכת חיוך עדין, "טיילר אנדרסון, אוהבת לשיר" היא מגחכת בעודה משחקת עם האצבעות. "אז… כן… אני ליאם פיין, אני אוהב לעסוק בספורט" ליאם גירד את עורפו בביישנות וחייך חצי חיוך, "אני תהל ווקר ואפשר להגיד.. שיש לי חולשה לגומות" תהל מלמלה בפנים אדומות כמעט לגמרי ואליס צחקקה ונתנה אגרוף קטן לכתף של הארי. "היי, גו'די אוונס. אני די תמימה כמו שאומרים" היא מחייכת חיוך כנה ומביטה על מיי שיושבת לידה. "אני מיי סמית'! אחרונה חביבה.. נראה לי. בקיצור, אני ממש אוהבת אנימה וסרטי דיסני.. מי לא אוהב דיסני?" היא מצחקקת וחלקנו בעקבותיה.
"אוקיי, סוף לחפירות! בואו נאכל אני גווע" לואי קם והכיסא חורק מעט, הוא ניגש לשולחנות העמוסים בכיבוד שהבאנו, חלק מהתלמידים ניגשים בעקבותיו וחלקם נשארים לשבת על הכיסאות. "קדימה, בואו" אני מנסה לגרום להם להשתלב, רובם קמים באי רצון וקייטי נשארת לשבת, "פשוט לך" היא מניפה את ידה לכיוון השאר. אני תוהה אם להישאר אבל מחליט לוותר על זה לפחות לעכשיו. אליס ו…אמה? אני לא זוכר ממש את השמות אבל נדמה לי שקוראים לה אמה. אליס ואמה עומדות בצד ומצחקקות, מיי מצטרפת אליהן. מישהי בעלת שיער בלונדיני, אמילי אני חושב, מדברת עם דילן. לואי, הארי ואליוט מדברים מדברים על משהו וזאק מתקרב אליהם. "היי!" ליאם מקפיץ אותי, "ליאם, עוד פעם אחת אתה מבהיל אותי ואתה תהיה הטרמפ שלי לבית החולים!" אני מצחקק וניגש לחטוף משהו לאכול. "זה עומד להיות כיף! רובם ממש נחמדים!" ליאם מתעלם מההערה שלי והחיוך לא עוזב את פניו. אני מסתכל על כולם וזה נראה כאילו הם מסתדרים מצוין, אחת התלמידות החדשות מתקרבת אליי ואל ליאם. "היי" היא מחייכת אלינו "אני תהל.. אם אתם לא זוכרים.. מתי אנחנו הולכים לחדרים? אני פשוט ממש עייפה מהטיסה" היא נאנחת ומסדרת את שערה מעט. "אני יכול להוביל אותך" ליאם מציע לפני שאני מספיק לפתוח את פי אז אני פשוט מהנהן והולך משם בעודם יוצאים מחדר האוכל. נוזל כלשהו נשפך עליי ואני מסתובב במהירות, "אני כל כך מצטערת!" היא מכסה את פיה ואני קולט סוף סוף שהיא שפכה עליי מיץ. "זה בסדר.. את לא היית בהיכרות נכון?" אני לוקח מפית ומנסה לנגב את מה שאני יכול "לא, הלכתי לאיבוד.. אני היילי" היא ממלמלת, "אני ממש ממש מצטערת!" היא מסתכלת עליי ונושכת טיפה את שפתה התחתונה. "זה סתם מיץ… אם מישהו ישאל איפה נייל תגידי להם שאני עוד מעט חוזר" אני מחייך במבוכה לפני שאני יוצא מחדר האוכל, אני פוגש בליאם בדרך. "נייל! מה קרה?" הוא מסתכל עליי בדאגה מעטה, "קצת מיץ.. לא משהו מיוחד, נתראה מאוחר יותר" אני מניף את ידיי בביטול. אני הולך לכיוון הלוקר שלי, פותח אותו ומוציא חולצה נקייה. אני מסתכל לצדדים ומושך בכתפיי מוריד את החולצה המלוכלכת ומחליף בחדשה, אני מתלבט אם לזרוק את החולצה לפח ולבסוף ני מכניס אותה ללוקר בחזרה ורץ לכיוון חדר האוכל.
אני שומע מוזיקה מתנגנת כשאני נכנס ואני משער שהם כבר התחילו בריקודים, אני רואה כמה מהם רוקדים וכמה שסתם זזים עם המוזיקה. "נייל!" אליס מתקרבת אליי כשאחריה אמה ומיי, "איפה היית? גברת תומפסון חיפשה אותך" מיי אומרת ואני פוער את עיניי, "גברת תומפסון?" אמה לוחשת בבלבול מאחור "הסגנית.." אליס אומרת לה ופונה בחזרה אליי "אני לא יודעת למה, אבל היא אמרה שאתה צריך להגיע אליה מחר באחת עשרה" אליס מדברת במהירות, "אוקיי" אני מגיב בהרמת גבה ולאחר מכן נפרד מהן בחיוך.
מה היא רוצה ממני?