(2)Don't forget where you belong

*נקודת מבטה של ג'ודי*
אני פוקחת את עיניי, מביטה על השעון באנחה ישנונית. השעה שש בערך והלימודים מתחילים רק בשבע וארבעים. אני ממצמצת כמה פעמים, תוהה אם כדאי לי לחזור לישון. חיוך מתפרש על פניי, חייב להיות פה מסלול ריצה בבית הספר. אני מתיישבת, מותחת את ידיי ואת רגליי לצדדים ולוקחת נשימה עמוקה. שניות לאחר מכן אני כבר בחדר המקלחת הקטן, מצחצחת את שיניי ושוטפת את פניי ביסודיות. אני לובשת מכנסי ריצה תכולים וגופייה פשוטה לבנה, אוספת את שיערי השחור בקוקו גבוה ונועלת את נעלי הספורט השחורות שלי. אני חולפת בשקט על פניי אמילי ותהל בצאתי מהחדר, הן שקועות בשינה עמוקה.
אני יורדת בשקט במדרגות הפנימייה ומבחינה בדמות בעלת שיער אדמוני מחוץ לבניין. "היי?" אני לוחשת, הוא מסתובב "ג'ודי! מה את עושה פה?" אליוט שואל. "תכננתי לרוץ קצת… מה אתה עושה פה בשעה כזו?" אני עונה בפרצוף מבולבל, "האמת, שתכננתי לעשות את אותו הדבר" הוא מחייך חיוך ילדותי ורק אז אני שמה לב לבגדי הספורט שהוא לובש. "או… אז אני מניחה שאני ארוץ מחר. תהנה!" אני מחייכת חצי חיוך ופונה בחזרה לחדרי. "למה את מתכוונת?" אני שומעת אותו רץ מאחורי "אני לא חושב שמסלול הריצה כזה קטן" הוא מגלגל את עיניו עדיין בחיוך. אני מושכת בכתפיי, "נניח… אתה יודע איפה מסלול הריצה?" אני משלבת את ידיי ומטה את ראשי מעט. "ברור, ראיתי אותו כשהגענו אתמול. הוא ממש מאחורי הפנימייה" הוא מציין בפשטות, "אוקיי, בוא נלך" אני מהנהנת ויורדת במדרגות במהירות. תמיד נהגתי לרוץ לבד, עם האוזניות והמוזיקה האהוב עליי. זה די מוזר, אף פעם לא ראיתי את אליוט במסלול הריצה בבית הספר באוסטרליה. לא ידעתי בכלל שהוא אוהב לרוץ. לא שהיינו קרובים אי פעם, בקושי שלום החלפנו במסדרונות. "הנה" אליוט הצביע על משטח דשא ענק, מוקף במסלולי ריצה אדומים מאספלט. הדשא נראה כל כך ירוק שהייתי מוכנה לוותר על הריצה להיום ופשוט לנמנם שם עד שהלימודים יתחילו. "מה את אומרת על.. תחרות?" אליוט קטע את מחשבותיי, "אני לא יודעת.." אני ממלמלת בחזרה, אני לא ממש אוהבת תחרויות. "מה קרה? פוחדת להפסיד?" הוא מקניט אותו ומשלב את ידיו בשחצנות "אני? להפסיד? לך?" אני מגחכת ומהדקת את הקוקו שלי. "אז בואי נתחרה!" הוא מתחנן, מחליף את הנימה השחצנית בעוד אחד מהחיוכים הילדותיים האלו. "מה שתגיד.." אני מסכימה ומחייכת בחזרה מיד לפני שאני פונה לאחד המסלולים, אליוט מתמקם בזה שלידי. "שלושה סיבובים, מתחילים בספירה של שלוש.." הוא ממלמל וסופר לאט, אני מכינה את עצמי. הרגליים שלי מזנקות קדימה ברגע שאני שומעת אותו אומר שלוש, אני לא מביטה אחורה וממשיכה לרוץ לאורך המסלול. הרוח פורעת מעט את השיער שלי אבל זה לא עוצר אותו מלקחת נשימה עמוקה ולהגביר את קצב הריצה שלי בהדרגה. אני מצמצת מעט את עיניי החומות ירוקות בכדי לעצור את הרוח מלפגוע בהן ישירות. הידיים שלי זזות בהתאמה לצידי גופי ואני מחייכת מעט. אני מסיימת את שלושת הסיבובים בנשימה כבדה ומאטה, אליוט מגיע כמה שניות אחריי. "וואו.." הוא מחייך אליי מעט מתנשף. אנחנו יוצאים לסיבוב הליכה איטית בכדי להסדיר את הנשימה, "את ממש טובה! אני מתכוון.. חשבתי שאני טוב אבל את מעולה!" הוא מדבר בהתלהבות ואני לא יכולה לעצור את החיוך מלהתפרש על פניי. "תודה, גם אתה לא רע" אני צוחקת מעט ומביטה בשעון שעל ידי השמאלית. "כבר שש וחצי" אני לוחשת, "בית הספר מתחיל בשבע וארבעים, נכון?" הוא שואל כשאנחנו מסיימים את סיבוב ההליכה. "אבל חדר האוכל נפתח ברבע לשבע ונסגר בשבע וחצי" אני מציינת, נתנו לנו את לוחות הזמנים של חדר האוכל ושל השיעורים אתמול לאחר המסיבה. "אוקיי, אז נחזור לחדרים?" הוא שואל ומזיז קצוות שיער אדמוניות מעיניו האפורות "כן, בוא" אני מהנהנת ופונה לכיוון בניין הפנימייה.
"איפה היית?" תהל שואלת ברגע שאני נכנסת לחדר, היא כבר לבושה ומאורגנת. אני שומעת את המים זורמים במקלחת ומנחשת שזו אמילי. "רצתי קצת.. קמתי מוקדם ולא הצלחתי להירדם שוב" אני מושכת בכתפיי וניגשת לבחור בגדים להיום. בית הספר הוא זה שאמור לחלק לנו את התלבושות האחידות אז להיום אני בוחרת בבגדים רגילים מאחר שעוד לא קיבלנו את התלבושות. חולצה לבנה פשוטה, ג'קט אפור וסקיני ג'ינס ירוקים. אני מחכה שאמילי תסיים ונכנסת למקלחת, המים החמים גורמים לצמרמורות נעימות לעבור בגופי ואני עוצמת את עיניי ברוגע. לאחר שאני מסיימת אני מתלבשת במהירות ומסרקת את שיער הרטוב מול המראה, אני נועלת נעלי אולסטאר לבנות. "שנצא לחדר האוכל?" תהל שואלת בחיוך קורן, "כן. וקייט אמרה שהיא תלווה אותנו אחר כך למשרד המנהלת, שתתן לנו את הספרים שנזדקק להם" אמילי עונה בביישנות.
אנחנו יוצאות מהחדר ופוגשות בליאן ואמה, "היי! אתן הולכות לחדר האוכל?" אני קוראת אחריהן והן מסתובבות ביחד. "ברור, אני גוועת!" ליאן עונה ומצביעה על הבטן שלה בצחקוק, "גם אני" אמה מהנהנת אחריה. "נהדר! נלך ביחד" תהל מכריזה ואנחנו פונות לחדר האוכל יחד עם כל תלמידי הפנימייה.
"היי! חדשה! זוזי לי מהדרך!" אחד הילדים צעק, פניתי לראות למי הוא התכוון. לקייטי, טעות גודלה מצידו. "לא נראה לי" היא החזירה בחיוך המוכר שלה, "לא שאלתי" הוא נהם לכיוונה והחיוך שלה התחלף בפנים חסרות הבעה. "שנזהיר אותו?" אמה שאלה בחשש, נושכת את שפתה התחתונה "לא, תני לקייטי לטפל בו כמו שצריך" טיילר גיחכה. "אני לא זוכרת שאכפת לי אם שאלת או לא" קייטי משכה בכתפיה והמשיכה לאכול את ארוחת הבוקר. "אני נשבע לך, אם את לא זזה מפה אנ-" הוא נקטע על ידי נער בעל שיער זהוב שנעמד מולו "ג'יי, פשוט תעזוב את זה" הוא מלמל. ג'יי, ככל הנראה, עזב בנחירת בוז כשהנער השני טופח על שכמו. "אוקיי, אני חייבת להגיד.. הנער ההוא נראה לא רע בכלל" טיילר חייכה בעודה נוגסת בחביתה. "ואני חייבת להסכים איתך" תהל הוסיפה ולגמה ממיץ התפוזים. גלגלתי עיניים בחיוך והמשכתי לאכול.
* * *
"אז, בוקר טוב תלמידים! ברצוני להציג לכם שלושה תלמידים חדשים שיצטרפו לכיתה שלנו. במסגרת חילופי התלמידים" המחנכת הציגה אותנו. היא נראתה באמצע שנות השלושים שלה, בעלת שיער חום קצר ועיניים חומות ודי גדולות, היא לבשה חולצה לבנה מתחת לווסט אפור כהה ועל רגליה נחו ברפיון מכנסי ג'ינס דהויים. "ג'ודי אוונס, זאק ספנסר ובריטני וולש" היא הצביעה על כל אחד מאיתנו בזמן שאמרה את שמנו, היא סימנה לי לשבת ליד נערה בעלת שיער ג'ינג'י ופרצוף ילדותי. "היי! אני ג'סי" היא לחשה כשהתיישבתי לידה, "ג'ודי" חייכתי אליה והשיעור התחיל.
. . .
*נקודת מבטה של קייט*
הצלצול האחרון נשמע ברקע ואני אוספת את דבריי במהירות, יוצאת מהכיתה בחיפוש אחרי אחד מהחבורה החדשה. תכננו להיפגש איתם בכדי לחזק את ההיכרות בין כולם.
"תהל!" קראתי ברגע שראיתי אותה פונה במסדרון, הגברתי את קצב צעדיי ופגשתי אותה בדיוק ברגע שהסתובבה. "כמו שאת יודעת, מחר יום שבת ככה שאין בית ספר… אז תהינו אם תרצו להיפגש היום כולכם" דיברתי במהירות, "מרשים לנו לצאת מבית הספר?" היא שאלה ושתינו פנינו לצאת מהבניין. "מיס תומפסון אמרה שיש לכם אישור כל עוד תחזרו עד שתיים עשרה בלילה" הנהנתי לחיוב, "מתי חשבתם לארגן את זה? אתם לא צריכים ללכת הביתה?" היא הרימה גבה ועצרה כדי לקשור את שרוכיה. "כן, אבל אנחנו הולכים הביתה ברגל ככה שלא יפריע אם נשאר עוד כמה דקות בבית הספר" משכתי בכתפיי והזזתי קצת את הפוני שנפל על פניי. "מעולה!" היא קפצה והבהילה אותי בהתלהבותה, "תאספי את מי שאת יכולה לאסוף ואני אעשה את אותו הדבר. ניפגש כאן בעוד עשרים דקות!" היא הוסיפה ורצה משם בלי לתת לי לענות. מזווית העין ראיתי את מיי, אליס וזאין הולכים ביחד. "היי! בואו רגע" אני קוראת להם ומתחילה להתקדם לכיוונם. "קייט!" מיי חיבקה אותי, צחקקתי "היי. תקשיבו, אנחנו צריכים לאסוף את כולם לפה. אני ותהל נסביר לכם מאוחר יותר" הסברתי בזריזות, "אוקיי, אני חושב שאלה נייל והארי שם" זאין מצביע על שתי דמויות שהתקדמו לכיוון היציאה מבית הספר. "הארי! נייל! חכו!" אני רצה לכיוונם ועוצרת בערך מטר לידם, "הכל טוב?" הארי שואל אותי ונייל מגחך, "הכל מעולה! בואו אני צריכה אותכם" אני הולכת מאחוריהם ודוחפת על אחד מהם לכיוון השאר. "מישהי פה לא לקחה את התרופות הבוקר.." נייל מלמל, "שקט! אליס תסביר לכם. אני, מיי וזאין הולכים לחפש את כולם" אני פוקדת ומסתובבת להביט באליס, "בואו" אני מהנהנת וכולנו הולכים לכיוון היציאה לחפש עוד אנשים. "הנה ליאם, כדאי לקרוא לו?" מיי מצביעה על ליאם ושואלת, "ברור, למה לא?" זאין עונה בבלבול "אני לא יודעת.. הוא לא טיפוס של חברה" מיי מחזירה בלחש. "הוא ממש נחמד כשמכירים אותו" אני עונה במהירות, זאין הולך לכיוונו ומוציא לו את האוזניות, הם מחליפים משפטים ושניהם מתקדמים לכיוונינו. "נפלא!" אני מוחאת כף ומוסיפה שנייה לאחר מכן, "עכשיו, איפה לואי?" אני מביטה לצדדים, "מי אמר לואי ולא קיבל?" הקול המוכר צוחק מאחוריי, "טוב, בואו" אני מחייכת.
* * *
"לאן אנחנו מתכוונים ללכת?" אמה שאלה, "מדורה" לואי ענה במהירות "בים אני חושב.." נייל הוסיף במשיכת כתפיים. "הו אני אוהבת את הים!" טיילר אמרה בהתלהבות. "עדיין חם אז המים יהיו נפלאים" ליאם ציין בחצי חיוך, "והנסיעה לוקחת רק חצי שעה באוטובוס!" אמרתי וראיתי שרובם מסכימים. "אנחנו נבוא לאסוף אתכם מהכניסה לבית הספר בשעה ארבע ומשם נלך לתחנת האוטובוס ביחד" הארי הסביר "עכשיו שתיים" זאין הוסיף.
נפרדנו כעבור כמה דקות, חלקנו הביתה וחלקנו לפנימייה. "זה עומד להיות אדיר!" נייל קפץ באוויר, איך לעזאזל הוא קופץ כל כך גבוה? בכל מקרה, מיותר להגיד שכולנו הסכמנו איתו.
. . .
*נקודת מבטו של זאק*
"דילן! אתה לקחת את משקפי השמש שלי?" צעקתי לכיוון חדר מהקלחת הסגור, בו דילן החליף בגדים. "למה אתה צריך משקפי שמש?" הוא שאל בבלבול ויצא, לבוש בחולצת טריקו פשוטה ומכנסי בגד ים כהים. "אתה לקחת אותם?" התעלמתי משאלתו, מגלגל את עיניי "כן, קח" הוא נאנח והוציא אותם מתיק בית הספר שלו. "תודה!" צחקתי ונכנסתי להחליף בגדים, מוריד מעליי את החולצה והמכנסיים ומחליף למכנסי בגד ים צהובים וחולצת טריקו לבנה מקושקשת. אני מעביר יד בשיערי החום ותולה את משקפי השמש על חולצתי. "יוצאים?" אליוט שואל, יושב על מיטתו ומסתכל בריכוז על הפלאפון שלו. "כן" דילן עונה במהירות וללא מילה נוספת אנחנו יוצאים לכיוון היציאה מבית הספר.
"אני אוהב מזג אוויר כזה… לא קר לא חם… פשוט נפלא" אני ממלמל בעודנו צועדים, "אני מסכים איתך אחי" דילן טופח על כתפי ואנחנו מגיעים ליציאה. "היי!" אליוט אומר, רק אמה, ליאן, טיילר, ג'ודי ותהל נמצאות כאן, "איפה אמילי?" דילן שואל, "איפה כולם?" אני מתקן אותו בגיחוך. "כן.. פשוט אמילי נמצאת בחדר עם תהל וג'ודי אז חשבתי שהן אמורות לבוא ביחד.." הוא מסביר ומגרד את עורפו בעצבנות. "מה שתגיד… אמילי עוד מעט באה. קייטי לא מגיעה וביקשה שאפילו לא ננסה לשכנע אותה. בריטני קצת לא מרגישה טוב אבל היא באה בכל זאת, היילי נשארת פה וזהו… אני חושבת" אמה מסבירה בקצרה. "הנה הם" ג'ודי מחייכת ומצביעה על קצה הרחוב, שם הולכים אליס, מיי, קייט, הארי, ליאם, לואי, זאין ונייל. "היי.." אמילי ממלמלת מאחורינו ודילן הוא הראשון להסתובב, בריטני עומדת לידה בחיוך ביישני.
אני מסתכל שוב לכיוון החבורה שהולכת לכיוונינו, כולם סוחבים תיקי ים. הם מסמנים לנו ללכת לכיוונם וכך אנחנו עושים, "מה השעה?" ליאן שואלת לפתע "עוד שלוש דקות ארבע.. למה?" אני עונה בפשטות, "הממ.. מה השעה באוסטרליה?" היא שואלת שוב "בערך שתיים בלילה.." אמילי עונה בשקט. "אוח! אני צריכה למצוא זמן להתקשר להורים שלי…" ליאן מנידה את ראשה באכזבה.
* * *
"הגענו!" לואי צועק בהתלהבות וזורק את התיק שלו על החול, רץ לתוך המים כמו משוגע וזורק את החולצה שלו על החוף. "היינו צריכים לקשור אותו" זאין מצחקק ומוריד את חולצתו השחורה, הוא עוקב אחרי לואי ונכנס למים. "כמה שאני אוהבת את הים" מיי נאנחת ופורשת מגבת על החול "לגמרי" אליס מהנהנת ופורשת מגבת לידה.
. . .
*נקודת מבטה של קייטי*
אני תוהה למה הם העלו על דעתם שאני אסכים לבוא איתם לים, כאילו שלא נמאס לי מהם כבר מההתחלה. וכשאני אומרת מהם אני מתכוונת לכולם, כולם! אין לי משהו אישי נגדם, זה פשוט העקשנות שלהם שאני אצטרף לחבורה המטופשת הזו. אני מכניסה את האוזניות לאוזניי, מגבירה את הווליום ויוצאת מבניין הפנימייה. אני רואה כמה נערים מעשנים בדרך וכמה שסתם יושבים על הדשא ומדברים או צוחקים. אני מגלגלת את עיניי ונזכרת במה שקרה הבוקר, גאה בעצמי על הרושם הראשוני שהצלחתי ליצור. מישהו נוגע בכתפי ואני מסתובבת באדישות, פוגשת בעיניו החומות של הנער ש"עזר" לי הבוקר, לא שהייתי צריכה עזרה. עוד צעד אחד מג'יי ההוא והוא זה שהיה צריך עזרה, טיפול נמרץ אם להיות ספציפית. "מה אתה רוצה?" אני מוציאה אוזניה אחת ומביטה בו בבוז מסוים, "אני סאם" הוא הושיט את ידו ואני בתגובה שילבתי את ידיי. "אוקיי, סאם. מה אתה רוצה?" חזרתי על שאלתי, מדגישה את שמו, הוא החזיר את ידו כשראה שאני לא עומדת ללחוץ אותה או משהו בסגנון. "לא משהו מסוים.. פשוט.. את חדשה ו-" קטעתי אותו בתנועת ביטול "אני לא צריכה עזרה מאף אחד" גיחכתי בלגלוג והוא כנראה לקח את זה בתור צחוק ידידותי. "לא הצעתי עזרה… פשוט חשבתי קצת להכיר… לא יודע" הוא מלמל והעביר יד בשיערו הבהיר. ריחמתי עליו מעט אבל הרגע הזה חלף במהירות, "כן… ברור.. עוד משהו?" אני שואלת ונאנחת בשיעמום, "תראי, אני די מכיר טיפוסים כמוך. לפעמים את צריכה פשוט להיפתח לדברים חדשים ולנסות.. להיות נחמדה?" הוא מדבר בישירות שדי מפתיעה אותי וגם די מוצאת חן בעיניי. לא שהוא מוצא חן בעיניי, בשום פנים ואופן לא! הוא פשוט נשמע… שפוי? כן, בערך- שפוי. "אני אחשוב על זה.." אני ממלמלת, "באמת? זה ממש נ-" אני קוטעת אותו שוב "לא" אני אומרת במהירות וממשיכה ללכת, בוחנת את בית הספר. "איך קוראים לך?" הוא לא מרפה ומדביק את קצב ההליכה שלי, "קייטי" אני מסננת וחורקת את שיניי בעצבנות. איזה נודניק! "אני אוהב את השם.." והוא ממשיך! "כמה נהדר!" אני עונה בציניות והוא מושך בכתפיו. אני הולכת יותר מהר ולרגע מסתכלת אחורה, "קייטי תיזהרי!" הוא צועק שנייה לפני שראשי פוגע בעמוד הברזל, אני נופלת לרצפה ומחזיקה בראשי בכאב. "מי לעזאזל החליט לשים עמוד באמצע בית הספר??" אני מרימה את קולי ומוסיפה עוד כמה קללות עסיסיות שעדיף שלא אחזור עליהן, "וואו.. את בסדר?" הוא ניגש אליי במהירות, עוזר לי לקום. "נראה לך שאני בסדר?? הרגע נתקעתי בעמוד ה.." אני ממלמלת מתחת לידו החוסמת את פי ואת הקללות שיוצאות ממנו. "בואי, צריך לפחות לשים לך קרח על זה" הוא מוביל אותי לחדר האחות ואני לא כל כך במצב של לסרב. "מה קרה?" האישה הנמוכה, כביכול האחות, שואלת בבהלה וסאם מושיב אותי על אחד הכיסאות. "היא.. נפלה וחטפה מכה בראש" הוא ממלמל, מנסה למנוע מבוכה "מסכנה שלי.. בואי נטפל בך" היא אומרת בקול אימהי, אני נושפת בבוז ומביטה בסאם- אחרי הכל זוהי אשמתו! 'סליחה' הוא מבטא בלי מילים ואני מצמצת את עיניי לכיוונו, אני צריכה להתרחק מבני אדם במקום הזה.