Dark Angle – פרק 5.

הארי החנה את מכוניתי על גבי צדדי הכביש שממול לביתי, הוא היה שקט ומכונס בעצמו לכל אורך הנסיעה, דבר שגרם ללחץ ולמתח האדירים לטרוף ולקורע אותי מבפנים לאלפי חלקים מנופצים ושבורים.. אולי הוא חושב משהו רע עליי? שאני חייבת טיפול רפואי או דבר מה דומה? כפות ידיי הזיעו וראשי קדח בכאב מייסר.. הדבר לא אמר לשנות לי, איני ציפיתי שהוא יגיע משום מקום ויחלץ אותי מהטראומות האפלות והארורות הללו שכל פעם מחדש מצליחות לפרוק אותי ולגרום לי ליפול בחוסר כוחות.. בחוסר תקווה, אין לי נקודת אור בכל החושך הנצחי הזה שאני החיים שלי, אני רק דועכת, קטנה, נאבדת, אני נהיית שקופה כרוח רפאים..
הארי ליטף את הלחי הימנית שלי בעדינות כה טהורה ונעימה, מרטיטה ומתוקה והזיז קצוות שיער סוררת למדי לאחורי אוזני, הצצתי בו מבטף חטוף.. בפרופיל שלו, שפתיים שמנמנות ומלאות, בצורת לב שאינו מסוגל להישבר ולהימחק, אפו מחוטב ובמעט סולד, ריסיו הארוכים מטלטלים, שערו הפרוע שנוחת בכל זאת בשלמות על גבי עורו השזוף והחם.. קרביי להטו וזה הכה בי בחוזקה, אין כל סיכוי שהגבר הזה חפץ בי ולו במקצת, ויותר מכך, אין כל סיכוי שאני באמת בוהה בו.. מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה, דמי להט בעורקיי ולבי הלם בחוזקה, כל שריריי התכווצו בכאב מורט וכל כולי נדרכתי לדבר שמעולם לא אתרגל אליו, לנשיקה המייסרת והמטריפת חושים שלו בשקע אשר מושלם בשבילו..
נסתי לדחוק בו במקצת אך הוא אחז בידיי ומסמר אותן לאחורי גבי, עצמתי את עיניי, הקרקע קרסה מתחתיי והכול נהיה שחור.. הכול נראה לא ברור, ראשי הסתחרר ודמי נזל מפניי, כל סערותיי סמרו וככוויה התכווצתי, היה לי כה קר.. מכת כוח הצליפה בי ללא כל טיפת רחמים, אך להטתי ונסמתי בתוך עמקי נשמתי המעונה.. הוא נטש את צווארי ואפו במעט רכן לכיוון האוזן שלי. "ללוות אותך?" לחש.
מצמצתי בעיניי. "לא, אני אהיה מוכנה בתשע וחצי". אמרתי בקרירות.
"את רעה אליי עדיין.." הוא הרים את ידיו באנחה אך עדיין האש צרבה את עיניו בדרך מהפנטת, הוא לא היה מוכל לוותר פשוט!
"אני לא.." לחשתי. "אני פשוט לא רוצה שום קשר אליך ואתה כופה זאת עליי בכוח ללא כל טיפת הסבר!". צעקתי עליו, מאס לי מהמשחק הארור והמחורבן שלו, הדרך שבה הצליח לכבוש את אבי ולהפילו בפח, כל השקרים, ההודעות.. הריקודים והנשיקות.. למה? רק סיבה אחת למה.. זה כל מה שאני רוצה.
"את מגזימה". הוא זקף את גבתו, נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, כנראה שבימנו הקיר הוא חברו הטוב ביותר של האדם.. ובמקרה שלי קיר הפלדה הקשה והבלתי נתן לפיצוח והבנה היה לא אחר מהגבר שנעמד שהתיישב ממולי, אך גם אני קשה, גם לי יש בעיות.. אבל איני מעולם כפיתי על גבר להיות עמי, הוא נואש. המחשבה הזו העלתה לי חיוך קטן ומגחך על גבי הפנים, יצאתי מהרכב השחור והגדול, טורקת את הדלת הכבדה מאחוריי ורצתי לבית כי שמעתי אותו יוצא אחריי.. נעלתי את הדלת ורצתי בגרם המדרגות התלול לחדר המקלחת, מפעילה את המוזיקה באייפוד ולא מוכנה לשמוע את הדפיקות הרועמות שנבעו מהכניסה לביתי. לא רוצה לדעת או לשמוע את מה שיש לו להגיד..

לבשתי מכנס ג'ינס שחור וכהה, אשר היה הדוק לגופי והבליט במקצת את הקימורים השנואים מכל שבירכי, לבשתי חולצת טורקיז משוחררת ועליונית לבנה, מדובר כאן סך הכול במועדון.. איני צריכה להשקיע כלל..
התבסמתי במהירות וסרקתי את שערי הארוך והגלי, קשרתי צעיף קטן סביב צווארי על מנת להחביא את סימנו שתבוע בי ורק מתחזק בכל יום ויום שעובר.. בלעתי את רוקי וזה שרף, מדליק את כל מערכותיי ואני בוערת בקרביי.. האם אוכל להסתיר זאת לנצח?
נעלתי את נעלי היציאה השטוחות שלי בצבע אפור, לא מתבוננת כלל במראה וירדתי למטה בעת שטמנתי את הפלאפון בעמקי תיק הצד החדש שלי. חייכתי כשראיתי שאבי היום הגיע.. גם אם וזה אומר לכמה שעות. "היי אבא". חייכתי אליו.
"את נראית נהדר!". השתנק. "ההארי הזה צריך להיזהר.. שאף אחד לא יגע בך".
החלטתי להיות אמיצה. "ואם הוא יגע בי?".
אבי מצמץ בעיניו. "הארי ילד טוב מתוקה, אני מסתכל לו בעיניים ויודע זאת, חדלי לשנוא אותו ונסי לפחות במקצת להכירו, זה באמת יכול להיות כל כך נורא?"
קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה.. איני אשקר לעצמי, אבי צודק. בכל הימים האחרונים היו לי אלפי הזדמנויות לקיים עם הארי שיחה מלב אל לב על מנת להבין את הכוונות והרצונות החבויים שלו, יכולתי לענות לו להודעות או במכונית ברגעי השתיקה להתמקד לרגע אחד באישיות שלו מאשר במעטפת שלו.. שזה לא יותר מאפלה חסרת כל טיפת אור. אך לא יכולתי, פחדתי, תמיד כשאני מתכוונת לדבר עמו על דבר מה רציני באמת או להסביר לו את הדעות שלי הוא מתנגד ואני שותקת.. המצב הזה חייב להגיע לקיצו.
דפיקה אחת נשמעה, היא הייתה חזקה ומספקת על מנת להדליק את כל מערכותיי ולגרום לכפות ידיי להזיע מרוב הלחץ האדיר, אילו ומישהו היה יודע לאן אני הולכת.. שלפחות יעזור ויגבה אותי, אך לא יכולתי לספר לאיש על הארי בלי שישפטו אותי כחסרת עמוד שדרה, קרקרפתי עקצצה, וזו מה שאני הסתבר. אבי דחק בי ואני מיהרתי לפתוח לו את הדלת לרווחה, לבי הלם בחוזקה וצמרמורת משכרת חושים גלשה בכל מורד גופי, כה השתוקקתי להוריד ממנו את המבט על מנת לעצור זאת אך חשתי מכושפת ממראהו האלוהי והכובש וידעתי בתת ההוקרה שלי שרק הקרבה שלו מספיקה על מנת ללחוץ על הכפתור ולפוצץ אותי, כשדה מוקשים שאני כל פעם צולחת אך עדיין לא לא גומרת.. לפעמים, עדיף פשוט לומר את מה שבאמת חושבים מאשר להמתין לרגע האחרון ולגמור זאת בדרך מכוערת, אך עם הארי זה היה שונה.. יכולתי לגמור זאת בדרך מחליאה שכלל לא מאפיינת אותי.. הרי כלל לא אכפת לי מרגשותיו אם לו לא אכפת מרגשותיי, אבל לא עשיתי זאת.
נזכרתי במה שאבי אמר לי.. נאנחתי, אולי באמת מגיעה לו הזדמנות?
"שלום, יפהפייה". הוא קרץ אליי וגומותיו רקדו לפניי וגרמו לי לחייך, כנראה שאבי הלך למטבח על מנת לא להיראות על ידי הארי כי הוא טמן את כף ידו הגדולה והקשוחה בכף ידי הקטנה והשברירית, מקרב אותי אליו, מוחק כל פער קטן שנוצר בינינו והתקדם לכיוון המכונית, פותח לי את הדלת לרווחה ומכווה לי להיכנס. נשכתי את שפתי התחתונה, מה לגבי הנשיקות שעל גבי הצוואר? או כל המחמאות המעוותות הללו שלו? המצב נראה לי מחשיד ומוזר אך לא הערתי על מנת ליהנות מהרגע.. שלא יחשוב שזה חסר לי.
הוא נכנס במהירות למושב הנהג, מתניע את הרכב ולוחץ לחיצה קלילה על גבי דוושת הגז ואנו ממריאים בחשכת הלילה, הארי מיקד את פניו בכביש שממולו על מנת לראות את כל כלי הרכב והרמזורים שלפניו למרות שהדבר נראה לי בלתי אפשרי, אין כל סיכוי שהוא מקשיב להוראות הבטיחות שהקנו לו.
"בן כמה אתה?". צייצתי, מקווה שזה במעט יעורר את תשומת לבו אליי.. מדוע מפריע לי כשהוא מתעלם ממני בקרירות כזו?
הוא התבונן בי בפרצוף אדיש במעט. "עשרים". שמט זאת והעביר יד בשערו. "את בת שמונה עשרה נכון?" מהר לשאול.
הנהנתי בראשי. "אתה יודע עליי כמעט הכול ואני לא יודעת עליך כלום.."
"לדעת גיל ומקום מגורים לא אומר דבר". חלק על דבריי וחזר להתמקד בתנועה העמוסה ובפקקים המטריפים שניצבו לפניו, קרביי להטו וקפצתי במושבי מרוב המתח האדיר, איפה ההערה החוצפנית הארי? "הארי זה קיצור..?"
"הארולד.." מלמל. "אבל לעולם אל תקראי לי כך".
כיווצתי את גבותיי בבלבול. "אבל זה השם שלך". רקעתי ברגליי בשקט וקשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה, בטני נקשרה באלפי קשרים והייתי חסרת נשימה, על מה לדבר? מה לעשות?
"זה כמו שאיני קורא לך רוז שהוא שמך השני.." העביר יד בשערו, כף ידי עקצצה ואיני יודעת מה נכנס בי אבל הייתי נואשת וכמעט לא עומדת בפיתוי על מנת להעביר יד בשערו, קפאתי במקומי וכמכה צורבת ומייסרת מתחת לחגורה בלעתי את רוקי וזה גרם לרעותיי לבעור ולראשי להסתחרר, כל סערותיי סמרו ודמי געש בעמקי עורקיי.. אלוהים אדירים, מה קורה לי אתו במכונית? כשהאורות של לונדון מנצנצים בעינינו ואיש לא רואה אותנו, זה מרגש.. מלהיט, משתק. "איך אתה יודע?!".
"אבא שלך סיפר לי". הוא משך בכתפיו. "מה קרה בדיוק שהחלטת במעט לשאול אותי שאלות?"
השפלתי את ראשי, לעזאזל, למה אתה קר אתי? ולפתע התגעגעתי להארי האפל. "הרי אתה כופה עליי לצאת אתך אז אני רק רוצה לוודא שאינך רוצח או חוטף בסתר".
הוא גחך. "לא מתוקה, אני לא אחד משני הדברים האלו".
אז מה אתה?! "טוב לדעת.." מלמלתי, וכבר לא התאפקתי עוד, היו לי כל כך המון שאלות. "למה אתה כך נוהג אליי?"
הארי נעצר ברמזור האדום ונחל המכוניות נסע באטיות מרגיזה. "למה את מתכוונת?". הוא שאל בבלבול והתבונן בי במבט רך פעם ראשונה.. אלוהים אדירים, הוא מבונן בי במבט כלל לא מאיים או מפחיד.. זה חלחל לי כה עמוק והדליק את כל כולי והצליח לרכך אותי גם. "אתה סתם טיפוס של סטוצים, אני לא רוצה אותך, ואתה בכל זאת מטריף אותי".
"אני שמח שאני מטריף אותך.." קרץ לי בחיוך מרוצה, גלגלתי את עיניי, והנה אדון מעוות ואפל חזר אלינו, נשכתי את שפתי התחתונה, האם רק זה הארי לא משנה כמה אנסה להבין? הוא ראה שהדבר מרגיז ונשם עמוק. "את מאתגרת, אני אוהב זאת". הודה.
"ולמה דווקא אני? אל תעז לומר לי שמספיק רק מבט אחד.. כי זה לא נכון!".
הוא לחץ בכף ידו על גבי הירך שלי וליטף אותה.. גורם למכת קור ורעד להצליף בי בחוזקה ללא כל טיפת רחמים, כל סערותיי סמרו וצווחתי צווה נואשת ואבודה שטלטלה את כל עולמי, מגעו גרם לצמרמורת לעקצץ בגופי ולקרביי ללהוט, ראשי הסתחרר והדבר היחידי שחשתי היא כף ידו החזקה והמקובעת, מקובעת אליי.. לעומת לבי ההולם בפראות. "אני לא יודע.." לחש.
"מה?"
הוא התבונן בי והתכוון לנשוק לצווארי שוב וכבר הייתי מוכנה לכך אך הרמזור התחלף והארי דהר לכיוון המועדון. "הארי, לכל דבר יש סיבה".
"אילו והיית מכירה אותי אז היית יודעת שלא". אמר בחריפות.
קרקרפתי עקצצה, אבל אינך נותן לי את ההזדמנות הזו! "אז תכיר לי אותך!".
"איני אחד שנוהג לדבר עם אנשים על עצמי.. אולי את תכירי לי את עצמך?"
זקפתי גבה ופלטתי גיחוך. "מה כבר יש לומר עליי שאינך יודע?"
"מה הטעם שלך בבנים..?" מלמל.
דמי נזל מפניי, בדיוק מה שאתה.. אך אין כל סיכוי שהוא אי פעם ידע זאת, החלטתי לשקר ולהקניט אותו כמו שהוא עושה לי. "עיניים חומות ושיער זהוב.. כן, הם הכי טובים". עשיתי עצמי כמהרהרת ומפנטזת.
הוא פלט גיחוך. "כן, ממש.."
"לא מוכן לקבל זאת שאינך עומד בקריטריונים?". שאלתי בטון מתנשא. "מה הטעם שלך בבנות?". ואת זאת רציתי עד מאוד לדעת.. אבל פחדתי לשמוע שאיני אהיה דומה להן.
"הרוב אצלי היו בלונדיניות עם עיניים ירוקות..". הוא מלמל וזרק לכיווני את האייפון שלו. "את יכולה אפילו לראות בתמונות, אני לעומתך לא משקר".
זרקתי לעברו את האייפון בחזרה ותחבתי אל תוך כיסו, הוא לפתע בהפתעה לחץ על גבי ידי והעלה אותה לכיוון פיו, נושק על גבי אצבעותיי. "אז אתה מעדיף זהובות שיער..?" לחשתי.
"איני מעדיף דבר, מה מגיע מתקבל בברכה.." הוא צחקק. "ואצלך זו באמת ברכה יקרה מפז". הוא לפתע עצר והבנתי שהגענו, ידו עדיין לא נטשה את ידי שלי והוא משך אותי כך שהתיישבתי עליו.
"הארי, עזוב אותי!". זעקתי.
הוא ליטף את שערי. "למה את רוצה להכיר אותי?". לחש ועיניו נעשו כהות כי התנגדתי כחיה כלואה בכלוב למרות שהוא כלל לא הכאיב לי.. אפילו לא קצת.
השפלתי את ראשי. "אני לא יודעת.." הודיתי.
"אני מפחיד אותך?". הוא לפתע שאל זאת בקולו הצרוד והגברי, הכה מושך ומורט עצבים.
חשתי כיצד כל איבר, תא ומערכת בגופי מתפוגגים והתשובה נפלטה מבעד לפי ללא כל חשיבה. "לא".
"יופי.." הוא חייך בהקלה.
נאנחתי. "יש לי סיבה?"
"את זאת תקבעי בהמשך.." מלמל.
נענתי באי נוחות. "אכפת לך שנכנס כבר למועדון?"
"את אוהבת מועדוני לילה?". זקף את גבתו בתמיהה.
פלטתי אנקת ייאוש, אני רק רוצה שתניח לי! "לא, כמובן שלא.. אבל אני אשמח לרקוד במקצת".
"את אוהבת לרקוד?". עיניו אורו.
נשכתי את שפתי התחתונה. "תמיד רקדתי, עוד מגיל שלוש.. אבל הפסקתי כי איני יכולה".
"למה?" שאל בבלבול.
התנשמתי בכבדות. "ככה! עכשיו תוריד אותי!". חבטתי בחזו הכה מוצק וקשוח, הוא צחקק והוציא את לשונו כבדיחה. "את לא מבינה שאינך חזקה?".
"לעומת דווקא כן.." ואיני יודעת מאיפה הדבר צץ לי אך העברתי ידיים בשערו, הוא במהירות התקשח, אחז בידיי והסיט אותן משערו במהירות. "למה נגעת לי בשער?"
החלטתי להתחמק מכך מרוב המבוכה. "למה היית קר אליי בתחילת הנסיעה?"
"בשביל להוכיח לך שאת זקוקה לי".
נחרתי נחירת בוז. "לא הצלחת.. כי אני עדיין לא זקוקה לך".
הוא קרב אותי אליו. "תפסיקי לשקר לעצמך מותק".
ואז הוא הוריד אותי ממנו בעת שפתח את הדלת, הוא במהירות יצא מבעדה ולחץ בחוזקה בידי, התקדמנו יד ביד לכיוון המועדון שהוא כיבה מאחור את הרכב המאיים שלו, יכולתי להישבע שמבעד חולצתו הקצרה והשחורה ראיתי מספר קעקועים. "אתה אוהב קעקועים?" שאלתי.
"יש להם משמעות". הוא נאנח, הקפנו את התור הארוך, מתבוננים בכל האנשים הזועמים בתבוסה. הארי חייך לאיש היבטחון שבכניסה. "מה קורה בוב?"
"הכול טוב הארי, מי זו היפהפייה הקטנה הזו?"
הארי קרב אותי אליו. "אתה חבר טוב, אבל רק אני קורא לה כך, והיא אתי".
הוא הרים את ידיו. "כמובן, היא כולה שלך, כנסו ותיהנו חברים".
"כולך שלי..". לחש הארי ומשך אותי אחריו לכיוון המועדון.