Dont cry darling- liam one shot

היא כרעה בוכה וערומה על הרצפה, פניה בין שני ידיה, הרטובות מדמעות.
היא הרימה את ראשה והעבירה את את אצבעה על השריטה העמוקה והמדממת על לחיה, רגליה היו שרוטות, וידיה חתוכות, על בטנה היו סימנים כחולים-סגולים.
היא לא האמינה, שזה קרה, שהיא באמת הייתה טיפשה כלכך.
היא קמה מן הרצפה, מחפשת אחרי משהו ללבוש.
"קחי." היא שמעה קול חמים אומר לה, היא הסתובבה במהירות, מופתעת לראות בחור, מושיט לה את המעיל שלו, היא ניסתה להסתיר את עצמה, אך התייאשה ולקחה במהירות את המעיל מידו של האיש הזר.
היא סגרה את כל הכפתורים, שמה לב כמה היה לה קר לפני כן, והיא לא הרגישה, הכאב גבר על תחושת הקור בגוף שלה.
"מי אתה?" היא שאלה, נועצת מבט בעיניים חומות ולא מוכרות.
"אני מי שאת הולכת לספר לו למה לעזאזל את יושבת ערומה ומוכה באמצע שום מקום." הוא אמר, מוציא מן כיס הג'ינס שלו חטיף שוקולד.
"ולמה אתה חושב ככה?" היא אמרה, מופתעת מעט מן הביטחון העצמי של הילד, שכלכך בטוח שיוציא ממנה משהו, ויגרום לה לספר על עצמה.
"מפני, שאני הולך לארח אותך בבית שלי, ולתת לך לאכול, ובגדים נקיים, ואת- תרגישי חייבת, ובגלל שאני כלכך אתעקש, תספרי לי." הוא אמר, כאילו הוא כתב את העתיד בשני ידיו.
"ואם אני לא אהיה מוכנה לבוא אליך?" היא שאלה, סוגרת את הכפתור העליון ביותר במעיל, מגנה על עצמה מן הקור.
"את טיפשה." הוא פסק, מושיט לה את חטיף השוקולד, כמציע לה חתיכה ממנו, היא נענה בראשה לשלילה.
"אתה לא מכיר אותי וכבר פוגע בי, נחמד." היא אמרה, מגלגלת את עיניה.
"אני גר ממש קרוב לכאן, עם השותף שלי לדירה, זאין. אני מוכן לארח אותך בשמחה, ואם לא, רק אמרי לי איפה את גרה ואני אלווה אותך הביתה." הוא חייך חיוך מחמם.
"אני יכולה לומר לך איפה אני גרה."
"וזה כי?"
"כי אי אפשר לקרוא למקום כזה בית." היא השפילה את ראשה.
"יש לך הורים מתעללים אני מנחש." הוא ניסה להבין מה גרם לנערה המסתורית לשנוא כלכך את המקום בו היא חייה.
"הלוואי." היא צחקה צחוק מריר.
"אז?" הוא שאל, אינו מצפה לתשובה מפי הבחורה העקשנית.
"אני גרה בבית זונות, אני נערת ליווי." היא לחשה, כאילו מתביישת.
"אז אני מנחש שבגלל זה את חותכת את עצמך."
"אני לא." היא נעצה בו מבט, הוא סקרן אותה, כאילו ברגע אחד, הוא יודע עליה הכל, ומצד שני, לא יוד כלום.
"כן את כן, החתכים, על הידיים שלך, הם לא היחידים, יש לך צלקות." הוא אמר תופס בידה מוכיח לה.
"זה לא עניינך."
"את צודקת, זה לא, זה ענייני אם את מעוניינת ללון אצלי." הוא שינה את הנושא.
"כן." היא לחשה, חושבת על מיטה אמיתית, שלא שכבו עליה מאוד גברים, שבאו אליה לספק את עצמם.
"אני שמח." הוא אמר, והם המשיכו לצעוד בשקט.
לאחר צעידה של 10 דקות, שניהם הגיעו לבית של הזר, הוא לא היה גדול, אבל גם לא קטן, הוא היה מאוד מזמין, בחדר הסלון הייתה ספה גדולה וחומה וכמה כורסאות בצבע אדום ככה, טלוויזיה קטנה נעמדה על המזנון, שעליו היו בערך 15 מסגרות שבהן תמונות שלו ושל בחור אחד, יפה תואר.
"זה זאין, השותף שלי." הוא אמר לה שהוא שם לב שהיא ועצת מבט בתמונות.
"ניחשתי." היא אמרה.
"הוא בחור נחמד, בואי נבדוק אם הוא בבית." הוא אמר והלך לקצה המסדרון, פותח את הדלת האחרונה.
"היי." היא שמעה אותו, היא התיישבה על הספה משלבת את ידיה, היה לה קר.
"בוא תפגוש אותה." היא שמעה אותו אומר, הוא חזר לסלון שמאחוריו עמד בחור בעל שיער שחור ומכנס טרנינג אפור, לבוש בקפוצ'ון עבה.
"היי אני זאין." הוא אמר מושיט לה את ידו, היא לחצה אותה ברכות.
"אני יודעת." היא חייכה.
"אז אני מניח שאת צריכה משהו ללבוש." הוא חייך אליה. היא נזכרה שהיא לובשת את המעיל של הבחור, והסמיקה.
"בואי אני אביא לך משהו, הבגדים של ליאם יהיו גדולים עלייך." הוא הושיט לה את ידו, היא לא לקחה אותה והסתכלה על ליאם, "אז ככה קוראים לך, ליאם." היא חייכה.
"אני מניח." הוא גיחך.
היא קמה מן הספה והלכה אחרי זאין לחדרו.
"אז איך קוראים לך?" הוא שאל מחטט בארון.
"לולה." היא אמרה, תופסת בידה את המכנס שהושיט לה.
"לולה מה?"
"אני לא יודעת, אני זונה למען השם, לאף אחד לא אכפת משם המשפחה שלי." היא אמרה צוחקת צחוק מריר.
"את זונה?" הוא שאל, מפסיק את מה שהוא ובוהה בעיניים הכחולות שלה.
"כן, אם אתה לא רוצה לדבר איתי זה בסדר, אני יודעת שמה שאני עושה זה נוראי, אבל אני לא יכולה לברוח מהשפחה היחידה שלי." היא אמרה, נגעלת מעצמה.
"משפחה?"
"כן, אח שלי, מנהל, את הבית זונות." הוא הושיט לה גופייה לבנה.
"אני מרחם עלייך." הוא אמר.
"אז אל." היא יצאה מהחדר.
"איפה המקלחת?" היא שאלה את ליאם שצפה בטלוויזיה.
"הדלת הראשונה מימין, יש לך שם מגבת." הוא חייך.
היא נכנסה למקלחת, חושבת כמה זמן היא לא התקלחה בלי לשמוע בכי, וצעקות, כמה זמן היא לא הרגישה מים חמים על עורה.
היא ניגבה את עצמה ולבשה את הבגדים שזאין הביא לה.
"היי." ליאם אמר לה כשהיא ירדה לסלון.
"היי." היא חייכה.
"טוב, אנחנו צריכים לחטא את השריטה על הפנים שלך, זה יכול להזדהם." הוא אמר וחייך אליה.
"לא, לא אין צורך, אני בסדר." היא אמרה.
"יש צורך, בואי." הוא תפס בידה ומשך אותה למטבח.
"אז מה קרה לך?" הוא שאל בזמן שהניח לה חומר מחטא על השריטה.
"אני עמדתי ברחוב, במקום הקבוע שלי."
"מקום קבוע?"
"כן, אני עומדת שם כל ערב, ככה לקוחות יכולים לזהות אותי, בקיצור אז עמדתי שם, וכמה לקוחות לא מוכרים באו ואמרו לי שאני מומלצת, אני אמרתי להם שישלמו, הם לא הסכימו, הם רצו רק אחרי, אתה יודע… בקיצור, אני לא הסכמתי לתת להם עד שישלמו והם אנסו אותי."
"וואו, אני מצטער." ליאם אמר מלטף את פניה.
"על מה?"
"שזה קרה לך." הוא חייך.
"אז אל, זו לא אשמתך." היא קמה מן הכיסא שישבה עליו, והלכה לסלון. ליאם הלך אחריה.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא שאל, מתיישב לידה על הספה.
"ברור." היא אמרה בהסיח דעת, עיניה נעוצות במסך הטלוויזיה.
"את רוצה לצאת איתי?"
"לא."
"למה?"
"אני לא מכירה אותך."
"אז נכיר."
"לא תודה." .
בלי לחשוב הוא הצמיד את שפתיהם יחד, אומנם הוא לא הכיר אותה, והיא לא אותו, אבל זה הרגיש כלכך נכון, לשניהם.