Dark Blood #פרק 39 – Replay.

~נקודת מבט נייל (ג'יימס) הורן~
השיחה שקיבלתי מליאן גרמה לי לעזוב הכל ולהגיע אליה.
הקול שלה היה שבור כל כך. כבר יכולתי לנחש את מקור הבעיה.
כבר הכנתי את עצמי למה היא עומדת להגיד.
אם כמה שאני רגיל כבר- אני חייב להיות שם בשבילה.
נעלתי את הרכב והלכתי במהירות אל פתח הבית שלה.
דפקתי על הדלת בחוזקה. לאחר כמה רגעים אמא שלה פתחה את הדלת.
"תודה שהגעת נייל. היא לא מוכנה לדבר איתנו. רק איתך." תיארתי לעצמי שהיא לא ספר להוריה על ערפד רצחני שמשחק לה עם הלב. "נייל?" היא אמרה תוך כדי שבאתי לעלות אל המדרגות לחדרה ועצרה אותי.
"כן?" הסתובבתי אליה. היא סימנה לי להתקרב אליה. הלכתי אחריה במבט מבולבל אל המטבח.
אמנם אמא של ליאן היא חברה מאוד טובה של אמא שלי, אבל מעולם לא היה לי קשר אדוק איתה. מעולם לא החלפתי איתה יותר מדיי מילים.
לעומת שאר המשפחה שלה, אמא של ליאן היא דיי קרירה ואדישה.
תמיד שהיינו עושים משהו אסור- תמיד פחדתי מהתגובה שלה, יותר מהתגובה של אמא שלי.
"אתה רוצה לאכול משהו?" היא שאלה וקרבה אליי צלחת עם עוגיות. סרבתי בבלבול. ליאן בוכה למעלה. זה מה שדחוף כרגע?
"ליאן מספרת לך הכל?" היא עברה להיות ישירה.
"כן.. כלומר, אני מאמין שכן." השבתי.
"היא עדיין נפגשת עם זאין הזה?" היא שאלה. "אני משערת שהיא בוכה ככה בגללו. לא?" לא טיפשה בכלל אמא שלה. אני מוכן להתערב על חיי שהוא באמת הסיבה שבגללה היא בוכה.
"אני לא חושב. אני יודע שהיא ניתקה ממנו קשר מאז הפעם האחרונה שפגע בה." שיקרתי. היא בחנה את פניי וניצלה את השקט כדי לדחוק אותי לפינה וכדי שאשפוך עוד אור על הפרשה.
אחרי כמה רגעים של שקט שראתה שאני לא מוסיף מילה
"אני לא מבינה מה היא מצאה בו. למה היא לא יכולה להתחבר אלייך יותר?" היא אמרה ודפקה את אגרופה המעוצבן על השולחן.
שאלה שאני שואל את עצמי בכל יום. למה היא מחפשת את הבחור הזה שתמיד פוגע בה?
"גם אני לא פחות." מלמלתי אך היא לא שמעה את זה.
"דבר איתה. שכנע אותה לרדת לגמרי מהקשר הזה. בסדר?" היא אמרה, כאילו קצת לא משוכנעת מכך שאמרתי שניתקה איתו את הקשר.
"אני חושב שכן.. זאת אומרת אני מוכן לנסות." אמרתי. היא שחררה אותי בעיניה ועליתי במהירות לחדר של ליאן.
נקשתי קלות על הדלת ופתחתי אותה.
היא שכבה על הגב ובהתה בתקרה. עיניה היו אדומות ונפוחות מבכי.
"לי, מה קרה לך?" שאלתי המום מהמצב שראיתי אותה בו.
התיישבתי על המיטה לידה. היא התרוממה תחילה באיטיות ונשפכה על כתפי. היא ניסתה להחזיק את הדמעות אבל לא יכלה. "הכל בסדר..אל תבכי." חזרתי על המנטרה הקבועה הזו כמה וכמה פעמים עד שהיא הפסיקה לבכות לחלוטין.
"בואי נצא קצת החוצה, ננשום אויר ותספרי לי על כל מה שקרה?" שאלתי וליטפתי את שיערה.
"בסדר." היא אמרה, ניגבה את הדמעות שלה, חיזקה את הקוקו הרופף והמרושל שלה, נעלה את נעליה ושילבה את ידה בידי- מחפשת לתלות את גופה עליי ושאסחוב אותה ואת כל הכאב שלה.
ירדנו במדרגות ואמליה הביטה בי, כמעין מתזכרת את ה'עסקה' שעשינו עכשיו.
"אנחנו הולכים לסיבוב קצר."
***
"בוא נשב שם. שם יש צל." אמרתי ומשכתי בידה. היא נגררה אחריי ורגליה נחרקו בדשא. "ספרי לי מה קרה לך." אמרתי, נשכבתי על הדשא ומשכתי אותה אליי. היא נשכבה על ידי.
"זה זאין.." היא מלמלה.
"מפתיע." מלמלתי והיא שמעה. היא נעצה בי מבט חמור פנים."את רוצה להגיד לי שאת לא שמה לב שכל פעם שאת בוכה זה בגללו?" התרוממתי מעט.
"ברור שאני שמה לב." היא התרוממה גם היא. הרגשתי שהיא נאטמה מעט בעקבות התגובה שלי.
"מה היה הפעם?" שאלתי בטון טיפה רך יותר. בתוך תוכי רתחתי. מתחיל להימאס עליי הקונספט החוזר ונשנה הזה.
"אני והוא הגענו סוף סוף למצב שאנחנו לא רבים, מדברים אחד עם השני בפתיחות, אפילו הגעתי למצב שאני חושבת שהקשר בינינו הוא אפשרי. שעתיים לאחר מכן מצאתי אותו מתנשק עם בריג'ט לעיני כל." באתי להגיב אך היא קטעה אותי. היא ידעה בדיוק מה אני עומד להגיד לה. "אני יודעת מה אתה הולך להגיד. 'הזהרתי אותך, אמרתי לך.' אבל אני כל פעם נשאבת לזה מחדש. הוא צריך רק להביט בי בעיניים האלו שלו ואני שוכחת הכל. אני שונאת את זה! אני כל כך שונאת את זה!" היא אמרה ותפסה בשתי ידיה את ראשה. הבנתי שזה משהו שמתסכל אותה מאוד.
"ליאן, אני יודע מה שאני אומר. אני לא סתם אמרתי לך להתרחק ממנו. אני מכיר אותו. אני יודע איך הוא פועל. דבר לא יגרום לו להשתנות. יום אחד הוא איתך ולמחרת הוא עם אחרת. הוא לא יציב ואת יודעת את זה." כבר בראשי דמיינתי את עצמי מחטיף מכות לזאין עד דם.
לפתע, בצורה שמצד אחד הדהימה אותי ומצד שני לא הפתיעה אותי כלל- ראיתי אותו. זהיתי אותו ממרחקים. הוא עמד בפארק, אל מול האגם הגדול. עמד ובהה במים העומדים.
הוא תמיד יודע להופיע ברגעים הכי לא מתאימים.
"מדברים על החמור." אמרתי וקמתי ממקומי.
אני הולך לשם לזה סוף.
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"מדברים על החמור." נייל קם לפתע ממקומו. הבטתי בו מבולבלת.
הוא התחיל לרדת מהגבעה. ידיו התקבצו לאגרופיו והוא היה נראה כולו דרוך. ניסיתי להבין לאן הוא הולך ומה הוא מתכוון לעשות.
"לאן אתה הולך?" שאלתי ורצתי אחריו.
"תישארי כאן." הוא אפילו לא הביט בי. הוא המשיך לרדת.
ניסיתי לראות לאן הוא הולך. כשהתקרבנו כבר זהיתי לגמרי.
הוא התכוון ללכת לזאין. כבר תיארתי לעצמי מה עומד לקרות כאן.
"נייל, כבר היינו בסיטואציה הזו, בבקשה!" התחננתי בפניו שיעצור. ניסיתי לעצור אותו בכך שתפסתי את זרועו וניסיתי למנוע ממנו להמשיך ללכת.
הוא הסתובב אליי, הביט בי בעיניו הכחולות והרציניות.
"תישארי כאן." הוא ציווה עליי. הוא כבר התקרב ממש אל זאין שעמד עם הגב אליו.
"זה עומד להיות ככה כל פעם?!" נייל אמר לזאין וסובב אותו אליו. כל איברי הגוף של נייל היו מוכנים להילחם עד דם בזאין.
"מה?" זאין הסתובב מבולבל כששמע את קולו של נייל. נייל לא היסס לשנייה והעיף לזאין אגרוף אל פניו. מאפקט ההפתעה זאין נפל על הרצפה.
נייל ניצל שוב את ההלם של זאין ואגרף את פניו פעם אחר פעם ולא נתן לו להתאושש. פניו של זאין נחבלו והחל לרדת לו דם.
"נייל, בבקשה דיי!" צעקתי בכל כוחי. זאין הצליח להתאושש מהמכה של נייל והרחיק את נייל ממנו.
"נייל, אל תתחיל משהו שאתה לא יכול לסיים." הוא אמר בקול מאיים. הוא ידע בדיוק למה התכוון.
נייל לא הקשיב והכניס את ברכו בבטנו של זאין. זאין התקפל בגלל המכה, זה נתן יתרון זמני לנייל. הוא לקח מקל ודקר את זאין בכתפו.
נייל נעמד מתנשף. גם הוא וגם זאין היו בהלם מהאומץ שלו.
זאין החל להיחלש. הוא הביט בנייל ואז הביט במקל שהיה נעוץ בכתפו. דם החל לזלוג מכתפו של זאין ללא הרף.
זאין החל להתנשף בכבדות. גבותיו התכווצו. כשהרים את פניו ראינו את עיניו הכהות. עיניו צמאות לדם. צמאות להרג.
עיניו רוצות את נייל מת.
תוך שניות זאין שלף את המקל מהכתף שלו, העיף אותו הצידה. הוא תפס את נייל מחולצתו, חנק אותו ודחק אותו אל העץ הקרוב.
זאין נתן לו אגרוף אל פניו. פניו של נייל נהפכו אדומות תוך שניות ודם החל לזלוג לו מהפה.
הוא לא חיכה לרגע ואגרף את פניו של נייל. אחרי כל אגרוף של זאין נייל נחלש יותר ויותר.
לא האמנתי שאני מכניסה עוד פעם מישהו לסיטואציה כזו. זה התחיל עם אשטון וראיתי איך זה נגמר.
אני אחטוף מכות בעצמי ולא אתן לזה להימשך. הפעם לא יהיה מי שיציל את נייל.
הוא חנק את נייל עם זרועו השמאלית כשנייל מוצמד לעץ.
"לא היית צריך להתחיל את זה." הוא סינן בין שיניו והתנשף. הוא היה נראה זועם.
ניביו החדות כבר יצאו. הוא שחרר את המפלצת שבו ללא כל רסן.
הוא יכל להרוג את נייל רק באמצעות המבט.
ידו נשלחה לאחור על מנת לקחת תנופה לאגרוף נוסף.
זה האגרוף האחרון שאמור לגרום לנייל לאבד את ההכרה.
"זאין, בבקשה תפסיק." כפות ידיי עטפו את ידו סביב שריריו המתוחים. עיניי הדומעות מביטות בעיניו הקשוחות.
הוא מביט בי בעיניים ולא מפסיק לשנייה.
עיניי מתחננות- אם יש לך רגש קטן ככל שיהיה אליי- תעזוב אותו.
תוך כדי שעיניו לא עוזבות אותי לשנייה אני מרגישה את שריריו מרפים.
כשהוא שחרר את אחיזתו מנייל לגמרי הרגשתי שאני יכולה לעזוב אותו.
"תחסוך את זה מעצמך לפעם הבאה." הוא אמר והלך.
נייל כבר כמעט ולא הצליח להחזיק את עצמו.
תפסתי אותו במהירות לפני שאיבד כוחות.
"למה עשית את זה נייל? תראה אותך." העברתי יד על פניו החבולות.
התיישבתי איתו על יד העץ כשהוא נשען עליו. אני יושבת מולו מנקה בעדינות מעל פניו את הדם.
"אני לא יכול לשבת מנגד כשאני יודע שאת נפגעת כל פעם מחדש בגלל הבן זונה הזה." הוא מלמל בשקט, מסתכל בי בעיניו הכחולות הפגועות. כל כך כאב לי לראות אותו במצב הזה- וכל זה בגללי.
"לא היית צריך להגיע למצב כזה בגלל שאני עושה כל פעם את אותה הטעות."
"ליאן, את צריכה מישהו שיאהב אותך באמת. מישהו שיעשה הכל בשביל שתהיי מאושרת. שיהיה מוכן להרוג את כל העולם רק בשבילך." הוא התרומם מעט.
"אני יודע-" התחלתי לומר אך הוא קטע אותי. היינו קרובים כל כך. יותר מתמיד.
השפלתי את ראשי. הוא הרים את ראשי והעביר את השיער שגלש מעט על פניי אל מאחורי האוזן שלי.
עיניו שהיו כבויות קודם החלו לנצנץ. אך פעם לא ראיתי את הברק הזה בעיניים של נייל. הוא היה כל כך קרוב שהרגשתי את נשימותיו על פניי. נשימות קצרות ונעימות. נשימות שגרמו לי תחושת ביטחון נפלאה.
"אני אוהב אותך ליאן. מתי תקלטי כבר את זה?" הוא לחש כשהוא מביט בשפתיי בתשוקה.
הוא לא נתו לי להגיב. אפילו לא לשנייה.
היינו כל כך קרובים שזה כבר היה בלתי נמנע.
שפתיו התרסקו על שפתיי בשניות ספורות. לאט ובעדינות.
שפתיו אוהבות. הוא מנשק אותי עם רגש. זו הייתה נשיקה שלא הרגשתי מעולם.
זה הרגיש כמו נשיקה שהייתה נצורה בתוכו כבר המון זמן.
באותו הרגע רציתי ללחוץ על כפתור ה'REPLAY' ושהנשיקה תהיה לנצח.