Dark Blood #פרק 41 – סרט מטופש.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"אני בבית!" קראתי בקול כשנכנסתי הביתה והנחתי את התיק שלי בכניסה.
הופתעתי קצת מהמצב רוח הטוב ששרה עליי למרות ההתנגחות הקטנה שהייתה לי עם זאין. המחשבה שפרקתי הכל עזרה לי מאוד להתקדם הלאה.
בנוסף התנחמתי בעובדה שהולך להיות לי היום ערב מהנה עם נייל ואני לא אצטרך לשקוע אל הלילה במחשבות על כל מה שקרה.
"לא אכפת לנו!" אשטון השיב לקריאה שלי.
"באמת חיכיתי לעקיצה היומית שלך." אמרתי. "חשבתי שאני אקבל אותה בדרך חזור הביתה- אבל מישהו הבריז לי." אמרתי ונכנסתי למטבח.
"היו לי דברים לעשות." הוא אמר ולא ניתק את מבטו מהטלוויזיה.
"אין ספק שסרט זה חשוב מאוד." אמרתי. "מה אתה רואה?" שאלתי תוך כדי שמזגתי לעצמי מהקנקן מים לכוס.
"סתם סרט מטופש.. עזבי.." הוא אמר וכיבה את הטלוויזיה.
"איזה סרט?" שאלתי שוב והתיישבתי על ידו בספה.
"סרט על ערפדים." אשטון? סרט על ערפדים? יש לו חום? "את מאמינה בערפדים?" הוא שאל בישירות לאחר כמה שניות של שקט. הוא הרים את מבטו מהטלוויזיה הכבויה והביט בי ישר אל תוך העיניים.
"ערפדים אשטון? מי האכיל אותך בשטויות האלו?" שיקרתי בלי למצמץ. "אתה יודע שאני לא מאמינה בדברים האלו." גיחכתי בלחץ. התחלתי לחשוד מעט.
"אבל את יודעת, הם יכולים לחיות ממש מסביבנו.. מבלי שנשים לב." מה קורה לו?
"אשטון אתה שומע את עצמך? זה מגוחך. אין דבר כזה ערפדים. זה הכול מדע בדיוני ומיתולוגיה יוונית. אל תגיד לי שאתה מאמין בדברים האלו," שאלתי במטרה לקבל תשובה רצינית.
"ברור שלא. פשוט.. מישהי בכיתה שלי, אחת כמוך- כל הזמן מדברת על היצורים האלו אז הסתקרנתי קצת." הוא אמר והרמתי את גבתי- תוהה לעצמי על אמינות הסיפור. "מה נלחצת?" הוא שאל וסקר את מבטי.
"אתה נורא מוזר לאחרונה." אמרתי וכיווצתי את גבותיי במבט ממוקד באשטון.
"האמת, שזה נשמע דיי שווה להיות ערפד." הוא אמר בחיוך ממזרי.
"תפסיק לדבר שטויות." אמרתי ועליתי במהירות לחדרי.
סגרתי אחריי את הדלת וחיפשתי במהירות את קלסר הציורים שלי.
החדש הראשוני שלי זה שהוא חיטט לי בקלסר וראה את הציורים.
הקלסר היה מונח במקומו במגירה הנעולה שלי. אשטון לא יודע איפה המפתח.
אולי הוא שמע אותי ואת נייל מדברים?
***
"היי," אמרתי ונתתי לנייל נשיקה קצרה על השפתיים כשנפגשנו בכניסה לקולנוע.
אני חושבת שלאט לאט אני מתחילה להתרגל לעניין הזה.
"את נראית נהדר. כמו תמיד." הוא אמר וחייך חיוך רחב.
"קחי," הוא אמר ונתן לי פרח קטן בצבע אדום שהתאים לצבעה של החולצה שלי.
"לא ידעתי שאתה קישטי ככה," צחקקתי והחזקתי את הפרח בידי.
"אין לך מושג כמה." הוא אמר והמשיך להביט בי ארוכות. הוא סוקר בעיניו הטובות את כולי. מבטו כמעין אסיר תודה על הסיטואציה שהוא נמצא בה.
התחביב שלי ושל נייל זה לראות סרטים ביחד.
הגענו לקולנוע הזה כל כך הרבה פעמים בעבר, אבל אף פעם זה לא היה דומה כמו לפעם הזו.
"כדאי שנכנס. אנחנו מאחרים לסרט." אמרתי בביישנות והוא הנהן.
הוא תפס בידיי ונכנסנו פנימה. אולם הכניסה היה ריק לחלוטין מאדם.
כמובן בגלל נייל אנחנו כרגיל מאחרים. קנינו במהירות את פופקורן ושתייה.
נכנסנו אל האולם הקולנוע.
"כאן." נייל הצביע על הכיסאות שלנו והתיישבנו.
הוא העביר אליי את הכוס שתייה שלי והנחתי אותה במקום.
"תקשיב, אשטון מתחיל להלחיץ אותי. הוא לא מפסיק לדבר איתי על ערפדים." לחשתי לו. "אני מפחדת שהוא עלה על משהו."
"ליאן, בואי נעזוב לערב אחד את כל הדרמות של החיים שלנו. בואי נהיה פשוט.. פשוט אני ואת בלי כל השיט הזה." הוא העביר את מבטו אליי כשהוא מעביר את השיער אל מאחורי האוזן שלי.
"אתה יודע מה? אתה צודק לגמרי. סוף סוף מה שביקשתי קרה. זאין יצא לי מהחיים ויש לי הזדמנות להתחיל מחדש." אמרתי בהתרגשות. "ויש לי אותך איתי, אז בכלל." נשקתי לו בקצרה על שפתיו.
"אני אוהב את הגישה הזו."
"עוד כמה זמן הסרט אמור להתחיל?" שאלתי והכנסתי קצת פופקורן לפה שלי. הפרסומות האלו נמשכות בלי סוף.
"אני מניח שבעוד כמה רגעים." הוא אמר ולקח גם הוא קצת מהפופקורן. "זה החלק שאני הכי שונא בבתי קולנוע. מחכים שעתיים עד שהסרט יתחיל ובזמן הזה מסיימים את כל הפופקורן." הוא רטן בעצבים.
"אפשר לעבור?" מישהי אמרה מעליי. מיד זיהיתי את הקול- בריג'ט.
מאחוריה ראיתי את זאין.
לא הצלחתי למנוע את המבט המופתע שהיה על פניי. נייל הצטרף למבט הזה מיד אחריי.
זאין הביט בי במבט ממוקד למשך כמה שניות ספורות.
קמתי כדי לאפשר להם לעבור וגופו של זאין התחכך בגופי כשהוא עבר, כמעין התגרות.
מסיבה שלא ברורה לי בכלל בריג'ט בחרה לשבת בכיסא הרחוק ממני.
אני לא יודעת מה גרוע יותר- שבריג'ט תשב על ידי או זאין.
"לא היה לי שמץ של מושג." נייל אמר בשקט, כמנסה להסביר לי. ברור לי שהוא לא קשור בכלל לכל העניין הזה.
הרי בריג'ט תעשה הכל בשביל להציק לי.
"דרך מצוינת לעזוב את כל הדרמות. לא?" אמרתי בציניות ארסית.
הסרט התחיל.
"אולי נחליף מקומות?" שאלתי וזזתי במקומי בחוסר נוחות.
נייל בא לקום אך הזוג שמאחורינו התלוננו שהוא מסתיר להם ביקש ממנו לשבת. כאילו זאין ובריג'ט מריצים עליי פה איזה בדיחה לא מצחיקה והגורל נותן את חלקו בעניין. נייל הביט בי במבט מצטער.
החלטתי שאם הערב שלי נהרס קליל מעכשיו- לפחות לא אהרוס את של נייל. החלטתי שאני נשארת במקומי ושורדת את זה.
בצורה בלתי מופגנת ידו של נייל השתלבה בידי ברכות.
כשהסרט התחיל זה לא נהיה יותר ויותר קל.
התחלתי לזוז בחוסר נוחות במהלך הסרט כשהייתי צריכה לחלוק את הכונן של הכוס שלי צמוד לשל זאין או את המשענת ליד כשידי וידו מדי פעם נפגשו ונגעו אחת בשנייה כשבאתי לקחת את הכוס או סתם כדי להשעין את היד עליה.
ניסיתי כל כך אבל כבר לא יכולתי להתרכז בסרט.
זה היה איזה סרט טיפשי שנייל בחר באקראיות.
היה נדמה שגם נייל לא בדיוק מרוצה מהבחירה שלו.
"נייל אנחנו יכולים ללכת? אני לא מסוגלת להתרכז בסרט." לחשתי לו. כל כך התבאסתי שאני ככה לא מצליחה להתגבר והורסת לנו את האווירה.
"קיוויתי כל כך שתגידי את זה. בואי." הוא אמר וקם במהירות ממקומו וגם אני אחריו.
הזוג העצבני מאחורינו שוב התלונן, אבל כבר הספקנו לצאת.
יצאנו במהירות לרחוב הראשי לכיוון הטנדר של נייל.
"סליחה שזה לא הלך כמו שתכננת.."אמרתי בשקט ונכנסתי אל הרכב.
"במילא זה היה סרט קיטשי ומטופש." הוא אמר והניח את ידו על ירכי. "יש לנו את כל סוף השבוע לבלות יחד." הוא אמר בחיוך.
"מה אתה אומר? נלך אליי הביתה להמשיך את הדייט שלנו עם סרט אחר?"
"שאני אסרב?" הוא אמר וחייך חיוך מעושה.
"לא סרט כזה, אידיוט." צחקקתי וחבטתי בחזהו בעדינות.
***
התעוררתי באמצע הלילה כשראשי קדח מכאבים.
התרוממתי והבטתי הצידה. נייל שכב לידי כשגבו מופנה אליי.
כנראה נרדמנו תוך כדי צפייה בסרט.
כדי לא להעיר את נייל יצאתי אל השירותים שמחוץ לחדר שלי.
בעיניים חצי עצומות מיששתי את הדלת של השירותים, הדלקתי את האור הקטן
כדי להקל על הכאב ראש.
פתחתי את הארונית של התרופות ולקחתי משם משכך כאבים.
הרגשתי שאני רוצה לבלוע את כל הקופסה רק כדי לעצור את הכאב הנוראי הזה.
בעלתי את הכדור ויצאתי מהשירותים.
באתי לפנות לחדר שלי, אך לפתע הרגשתי יד שמכסה לי את הפה ומושכת אותי לאחד החדרים.
בעודי נגררת אני מנסה להעלות את הסיטואציה לראש.
הדלת נסגרה ומולי, באור חלוש ראיתי את זאין.
השלב הראשוני היה לחשוב שאני הוזה.
השלב השני הוא להבין שהסיטואציה משום מה מאוד הגיונית
והשלב השלישי היה לרתוח על החוצפה שלו.
"מה אתה עושה כאן?!" לחשתי בעצבים. מה שחסר לי עכשיו זה שמישהו יתעורר וישמע.
"תסכלי לי בעיניים." הוא תפס את זרועותיי בחוזקה והעמיד אותי למולו.
הוא קירב את פניי אל פניו והעיניים שלי שבו בתוך עיניו תוך שניות.
היה חושך כמעט גמור וצבע עורו הכהה לא תרם ליכולת שלי לראות אותו בברור אבל העיניים שלו, בצבע האגוז עם הריסים השחורים והארוכים בהקו בצורה לא רגילה.
יכול להיות שזה היה הנחישות שלו, החוצפה. כבר לא ידעתי.
מאז ומתמיד אהבתי את העיניים של זאין. העיניים שלו גרמו לי לשקוע בו מבלי שהוא כופה עליי ולשנות כל מחשבה רעה שעברה לי בראש.
אני חושבת שדרך העיניים שלו, יכולתי להסתכל אל הנשמה שלו ולעזוב את כל הלכלוך שבחוץ.
~נקודת מבט כללית~
"זה מרגיש לי מטופש מה שאני עומד לעשות עכשיו, כי עוד כמה דקות את תחזרי לחדר שלך, ואת תשכחי ממה שאני הולך לעשות עכשיו אבל אני חייב לעשות את זה. אני חייב להוריד מעליי את הכאב הזה בחזה." זאין אמר בקול עדין וכאוב. ליאן הביטה בו במבט אטום ולא הגיבה. הוא לא ציפה- הרי היא תחת כפייה. "אני רוצה שתדעי שאת הדבר היחידי שאהבתי כל חיי. את הכל בשבילי. את הטוב והרע שבחיים שלי. אני יודע שהייתי אידיוט ושאני הורס לעצמי כל פעם מחדש את הסיכוי להיות איתך. אני מבטיח לך שכשכל זה יגמר אנחנו נהיה שוב יחד. את חסרה לי כל כך." הוא אמר והביט בשפתיה ארוכות. הוא השתוקק כל כך לקרוע אותן בנשיקה אבל ידע שאין לה משמעות כשזה לא מגיע מתוכה.
הוא נישק אותה נשיקה ארוכה על מצחה כשהוא נושם אותה לעוד כמה רגעים ונעלם כלא היה.
ליאן שהשתחררה מהכפייה שלה הסתכלה סביבה וניסתה להבין איך הגיעה אל חדר האורחים. היא הניחה שמתוך העייפות חשבה שזה החדר שלה.
היא הלכה חזרה אל חדרה.
היא התיישבה על המיטה ועיסתה את רקותיה על מנת להקל על כאב הראש.
ליאן הרגישה תחושה מוזרה. צמרמורת קלה חלפה בה.
"הכל בסדר?" נייל מלמל בעייפות והסתובב אליה כשהוא פותח רק עין אחת.
"כן.. קצת כאב לי הראש." היא אמרה.
"מה השעה?" הוא שאל והסתכל בשעון שעל פרק כף ידו. "וואו. נדמה לי שאני אלך הביתה, מאוחר." הוא אמר, התרומם בעייפות והתיישב על המיטה.
"לא. בבקשה תישאר." ההרגשה המוזרה הזו של ליאן גרמה לה לרצות אותו קרוב אליה.
נייל נשכב על המיטה ופתח את ידיו על מנת שליאן תיכנס ביניהן.
"לילה טוב," היא אמרה כשהיא מכוסה בין שתי ידיו השריריות והחמימות.
"לילה טוב." הוא אמר ונשק לשקע צווארה.