Dark Blood #פרק 45 – ביער.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"אשטון אני יכולה לבקש משהו?" שאלתי בזמן שאשטון הרים את התיק שלי ושם על גבו על מנת לעזור לי.
"עדיף שלא." הוא אמר וגלגלתי את עיניי. "מה את צריכה?" הוא נאנח כשהבין שלא צחקתי כמוהו.
"תוכל להקפיץ אותי היום בערב לאן שהוא?" כבר שמעתי את ה'לא' הענקי שאני עומדת לקבל, אבל הייתי חייבת לנסות.
הצורך המעצבן הזה שלו כל הזמן לדאוג לי יותר מדיי לפעמים נעשה מעיק.
אני שומעת כבר את הנאום שלו של- 'לאן את רוצה ללכת עם הרגל שלך?' וכל מיני אמירות בסגנון.
וזה עוד לפני שהוא יודע את הסיבה האמיתית שלשמה אני נוסעת. אם היה יודע- הוא היה כולא אותי בבית ממזמן.
קיבלתי הודעה מלואי כשאשטון הלך להביא לי את התיק שבריג'ט נעלמה ושאדאג לשם עליי את השרשרת כל הזמן.
אני רוצה לברר מה הם מתכוונים לעשות עם הסיפור הזה.
עכשיו כשאני יודעת מה היא וכשהיא מסתובבת ככה חופשי זה מסוכן. בעיקר עבורי, שאני המטרה הראשית והעיקרית שלה.
כל כך מתסכל אותי שחזרתי לטירוף של קודם. לא ביקשתי דבר מלבד לחיות חיים נורמלים. רק היום שמחתי מעט שזה קורה לי ושוב- זה מתנפץ לי בפנים.
הלוואי ורק הייתי מרגישה בנוח להכניס את נייל לסיפור הזה.
"איפה זה לאן שהוא?" הוא אמר כשמבטו בוחן אותי. הבטתי בו במבט מרוגז. "אוקיי, אוקיי. אקח אותך. אל תהרגי אותי." הוא אמר והרים את ידיו.
"תודה." אמרתי. אשטון הביט בפלאפון שלו. נייל נכנס לפתע לחדר
"אני חייב ללכת. את באה?" אשטון אמר תוך כדי שהוא לא מסיר את עיניו מהמסך והוא מקליד משהו.
"אני אקח אותך," נייל הציע והנהנתי.
"יופי. אז אני שם את התיק שלך בבית." הוא אמר "אני הולכ לשחק עם דרק. תעדכני את אמא."
"אל תשכח." אמרתי. הוא הנהן ויצא מהחדר. נייל התיישב על המיטה על ידי כשידו מלטפת בעדינות את גבי ומקרבת אותי לחיבוק. לפתע אשטון שוב התפרץ לחדר.
הוא הביט בנייל במבט חודר שיכל לשרוף אותו.
"תיזהר ממני." הוא אמר, סימן לנייל עם העיניים, הביט בנו עוד כמה רגעים.
"לך כבר!" פלטתי צחוק ונייל צחק גם איתי.
"ועוד אחרי זה הוא אומר שאני מוזר." הוא צחקק.
"מה? הוא לא אמר את זה." צחקקתי.
"אני מכיר את אשטון. אני בטוח שזה נאמר." הוא אמר. "איך את? כואב?" הוא העביר את הנושא וביקש לראות את הברך שלי.
"האחות שמה לי קיבוע. אני צריכה להיות איתו כמה ימים עד שהרגל לא תכאב. הפצע קצת שורף. אבל אני אחיה." גיחכתי. כאב לי קצת יותר מהתיאור שלי, אבל לא רציתי סתם להלחיץ את נייל. "כל העניין הזה עם בריג'ט מטריד אותי מאוד." שיתפתי אותו בהרגשתי כדי לראות מה תגובתו.
"זה פשוט הזוי איך הם לא מניחים לנו בשקט." הוא גיחך בעצב ונאנח.
"בדיוק היום בבוקר שמחתי כל כך שסוף סוף החיים שלי שקטים, נטולי דרמות. הגורל שמע את זה וצחק עליי." גיחכתי גם אני בעצב.
"עזבי את זה. הכי חשוב שאת מנותקת לפחות ממקור הצרות. אני אומר לך, מזל שהבחור הזה יצא מהחיים שלך." הוא אמר.
"כן.." מלמלתי. הלוואי והבחור שהוא מדבר עליו היה יוצא לי מהמחשבות. אני כל היום רק נאבקת איתן.
לא פעם אני מזכירה לעצמי שאני סוף סוף עם אדם שאוהב אותי, מכבד אותי, נמצא איתי בזכות מי שאני ולא כי אני איזה אתגר עבורו שהוא רצה לסמן בו וי.
המלחמה הזאת בין הטוב שיש לי בידיים לבין הרע שהמחשבות שלי מושכות אותי מתסכלת במיוחד.
"נדמה לי שהבטחתי לך כמה נשיקות." הוא סילק בשניות את המחשבות האלו מראשי. שפתיו התעקלו לחיוך ממזרי רחב. "תמיד חלמתי להתנשק עם מישהי בחדר אחות." הוא אמר.
"סליחה? עם מישהי?" הרמתי גבה בפליאה.
"נדמה לי שאת מכירה אותה." הוא אמר בחיוך ונשק לשפתיי ברכות.
"מישהו עלול לראות נייל. אתה יודע מה זה אומר," אמרתי בחיוך כשהוא עבר לנשק את שקע צווארי. ניסיתי לדחוף אותו ברכות מעליי.
"אני מוכן לספוג ריתוק למען החלום." הוא מלמל ועלה מעליי על המיטה כשרגל אחת על המיטה והשנייה על הרצפה וידיו מצידי גופי, מחזיקות אותו באוויר.
"נייל," מלמלתי שוב. מצד אחד אני רוצה את זה, אבל מצד שני באמת לא התאים לי להסתבך. "נייל!" קראתי בקול בשנית ודחפתי אותו מעליי בכוח כשראיתי את האחות מולנו. היא סגרה את הדלת בחוזקה כדי להבהיר את נוכחותה בחדר. נייל נעמד בבהלה וכחכך בגרונו בחוסר נוחות ואני התחלתי להחליף צבעים מהמבוכה.
כבר דמיינתי את עצמי יושבת שוב בכיתת ריתוק כשהמנהל נותן לי ולנייל נאום אזהרה לפני שהוא מעיף אותנו מכותלי בית הספר.
"זה האישור יציאה שלך." היא אמרה והגישה לי פתק חתום על שמה. חיכינו כבר לגזר דיננו. "הפעם לא ראיתי כלום." היא אמרה בחיוך מזהיר ו'איימה' על נייל בעזרת עיניה החומות.
"תודה רבה וסליחה." גמגמתי במבוכה. לחיי בערו מבושה. עכשיו יכולתי לחזור לנשום באופן סדיר.
נייל עזר לי לקום והוביל אותי אל הדלת. היא המשיכה להתעסק בניירת שלה.
"זה לא קורה יותר!" אמרתי לנייל. הוא הנהן ונתן לי עוד נשיקה קצרה.

***
"אז מה את הולכת לעשות אצל לואי הזה?" אשטון שאל והביט בי בקצרה והחזיר את מבטו אל הכביש.
"יש לנו עבודה שאנחנו צריכים להגיש." שיקרתי. כמובן.
אני לא יודעת לעשות דבר אחר מאשר לשקר לו.
"הוא לא יכל לבוא אלייך?" הוא שאל. אני יודעת שהוא חושד.
"אשטון זה חייב להיפסק. אני רצינית." הרצנתי את מבטי והבטתי בו ארוכות.
"מה עשיתי?" הוא שאל במבט תמים. הוא יודע בדיוק מה הבעיה.
"אתה מנסה להגן עליי ואני מעריכה את זה מאוד. באמת. אבל אתה מנסה לשלוט לי על החיים וזה לא מוצא חן בעיניי." אמרתי.
"אני לא משתלט לך על החיים." הוא אמר.
"אתה לא שם לב אבל אתה כן. אתה כל הזמן מתחקר אותי, מלשין עליי לאמא ואבא. אני ילדה גדולה ואני יודעת להסתדר בחיים." אמרתי ועכשיו ניתקתי את מבטי ממנו ועברתי להסתכל על הדרך. ירד בחוץ גשם זלעפות.
הדבר היחידי שמאיר את הדרך זה פנסי הרכב של אשטון.
"אני סך הכל מנסה להגן עלייך. אני יודע מה הדיבור של בנים בבית הספר. במיוחד עלייך." הוא אמר.
"אני יודעת שאתה רק רוצה להגן עליי אבל זה מתחיל להעיק. אני עכשיו עם נייל, אני בסביבה טובה ואתה יודע שהוא בחור טוב-" אמרתי אך הוא קטע אותי.
"באמת מזל שסיימת את הקשר המטופש הזה שלך עם זאין. את צריכה להיזהר ממנו הכי הרבה." הוא אמר. אין לך מושג כמה.
באמת כשאני חושבת על זה, עומד להיות מורכב עכשיו. אני אגיע לבית של לואי- שדרך אגב זאין עומד גם להיות בו.
אני מניחה שהולכת להיות לי התמודדות מסוימת היום. מקווה שאהיה מוכנה לזה.
"תפנה כאן ימינה." ניסיתי לראות מבעד לווישרים שהזיזו במהירות את טיפות הגשם שנחתו בחוזקה על שמשת הרכב.
"איפה הוא גר לעזאזל? ביער?" הוא שאל וצמצם את עיניו על מנת לראות ברור יותר את הדרך.
"סוג של.."
"בטח הוא גר עם כל האנשי זאב." הוא גיחך והביט בי.
"כן, בטח." נחנקתי מהנשימה שלי וזייפתי צחוק. כל הדיבור המתמשך הזה שלו על יצורים על טבעיים מתחיל להטריד אותי מאוד.
"גם הוא וגם זאין הזה.. בחורים מוזרי-" הוא אמר אך קטעתי אותו.
"טוב, אפשר להפסיק לדבר על זאין? זה עושה לי רע." אמרתי והוא השתתק.
"תראי את האידיוט הזה! תראי איך הוא נוהג! הוא מסנוור אותי," הוא אמר וצמצם את עיניו.
מלבד זוג פנסים חזקים דוהרים לכיווננו לא הצלחתי לראות כלום. אשטון ניסה לראות אפשרות לסטות טיפה מהדרך כי לא נראה שהמכונית עומדת לעצור. "אשטון תיזהר!" קראתי בקול.
המכונית המשיכה לדהור לכיוונו. אשטון נכנס קצת למצב לחץ וניסה לראות לאן אפשר לנסוע אבל לא ראה דבר בגלל הערפל. "אשטון!" צעקתי.
לפתע המכונית נעצרה בפתאומיות בקול חריקה אדיר באמצע הכביש. אשטון סובב את ההגה בחוזקה וניסה להסיט אותו מהדרך על מנת לא להתנגש ברכב.
הכביש החלק גרם לרכב להתהפך ואנחנו בתוכו.
ראשי נחבט בחוזקה בחלון ולאחר מכן בתקרת הרכב.
הכאב זעזע את ראשי. הרגשתי שאני לא מצליחה לשלוט בגוף שלי יותר ועיניי נעצמו.