Dark Blood #פרק 47 – הנכון והטוב.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"תפסיק לעשות את זה. פשוט תפסיק." זה השלב שהתפרצתי. תפסתי את ראשי בשתי ידיי, מנסה למנוע ממני להשתגע סופית. פלטתי נשיפה ארוכה וכבדה. העניין הזה מעיק עליי כל כך.
"מ..מה קרה?" הוא שאל וחזר על עקבותיו, לא מבין מה עשה לא בסדר.
המשחק הזה שלו- שהוא מנסה להוציא את עצמו כל הזמן באור חיובי מרגיז אותי כל כך.
"תפסיק להתנהג אליי כאילו אכפת לך ממני כשאתה יודע ששום דבר לא מעניין אותך מלבד עצמך!" הקול שלי רעד.
"זה לא-" הוא אמר אך קטעתי אותו. אל תנסה לתרץ את עצמך.
"אל תשקר לי! איך יש לך את האומץ לעמוד כאן מולי, לחבק אותי, ללטף אותי כאילו אתה אדם קרוב אליי שאכפת לו ממני? למה אתה עושה לי את זה? אתה נהנה מזה?" הקול שלי מתקשה ומתרכך עם כל מילה.
"א..אני..זה.." הוא החל לגמגם. להתקיף את זאין בשאלות שהוא לא יודע איך לענות עליהן זו המומחיות שלי.
"אני מתחננת אליך. אם יש בך טיפת חמלה כלפיי ואתה אוהב את בריג'ט- פשוט תהיה איתה ותתעלם ממני לחלוטין. אל תגיד לי שאתה כאן אם אני אצטרך אותך, אל תביט בי במבט הדואג הזה. אני באמת כבר לא מסוגלת לשאת בזה יותר." הלב שלי נדקר פעם אחרי פעם בגללו. נמאס לי לשבת על שולחן הניתוחים שלו ולנהל את הלב שלי על פי הפעולות שלו.
שוב השקט תפס את מקומו. הדממה משתלטת על כל קירות הבית. היה נדמה שכל דפיקת לב שלי וכל נשימה שלי או של זאין, נשמעת בחוזקה.
"אתה אוהב את בריג’ט. לא?" שאלתי אחרי שקט ארוך. לא הצלחתי לפרש דבר אחר מלבד צער בפניו ועוד יותר לא הצלחתי להבין למה הוא לא מגיב לדברים שאמרתי. שום הנהון, סירוב. כלום.
"את אוהבת את נייל?" הוא החזיר לי שאלה בשאלה. איך השאלה הזו קשורה עכשיו?
"בכל ליבי." פניו של זאין החווירו הוא לא הביט בי. אפילו לא לשנייה. הורדתי את מבטי אל הרצפה הלבנה, על יד רגליו בהשפלה. "אבל אני יודעת שהוא אף פעם לא יגרום ללב שלי להתהפך כמו שאתה גורם.” אמרתי בשקט. הדברים פשוט ברחו מפי, ללא היכולת לשלוט בהן.
הוא השיב שוב את מבטו אליי. העיניים שלו זרחו.
הוא הסתובב לפתע והוציא את הפלאפון שלו וחייג למישהו.
"מה אתה עושה? למי אתה מחייג?" שאלתי במבט מבולבל וקמתי מהכיסא, מתקדמת לכיוונו.
"לנייל, להגיד לו את האמת." הוא אמר ופי נפער בהלם. פתאום האמת והצדק כל כך חשובים לך?
"זאין! תנתק! מיד!" אמרתי וניסיתי לחטוף לו את הפלאפון. הוא הרים את ידו לגובה וניסיתי לחטוף לו את הפלאפון בקפיצה. הוא חייך אליי חיוך מעושה ורק התעצבנתי יותר. "זאין!" אמרתי בשיניים חשוקות. הוא קירב את הפלאפון אל אוזנו וזז במהירות לעברו השני של השולחן.
הגעתי גם אני אל הצד השני, מנסה לחטוף את הפלאפון מידו הארוכה. כשקפצתי נתקלתי בזאין, מה שגרם לו ליפול על השולחן כשגופי מוצמד לגופו ואני מנסה לטפס עליו כדי לקחת את הפלאפון שבינתיים מחייג ללא כל הפרעה.
מהניסיונות שלי, הפלאפון נפל מידיו ונחת על יד צווארו של זאין.
במהירות תפסתי את הפלאפון אך הצלצול הפסיק. הוא ענה. הפלתי במהירות את הפלאפון מהיד שלי כשאני מכסה את הפה שלי עם ידי.
באופן לא ברור, גופי עדיין על גופו השרירי של זאין.
"הלו?" נשמע קולו של נייל מהצד השני. סתמתי את פיו של זאין ולא נתתי לו להוציא מילה מהפה. "הלו? זאין?" קולו של נייל נשמע בשנית. הסתכלתי עליו במבט של אזהרה ושחררתי את ידי לאט מפיו.
אני נשבעת שאהרוג אותו אם הוא יספר לו.
"נייל! מה איתך אחי?" הוא שאל, משתדל לא לצחוק.
"מה אתה רוצה?" נייל אמר בקרירות.
"לא.. פשוט.. אממ.. רציתי לשאול אותך-" הוא אמר. עכשיו אתה לא יודע לשקר?
"תגיע לעניין." שוב נייל חתך אותו.
"רציתי לשאול אם אתה יודע אם היו שיעורי בית בהיסטוריה למחר?" הוא אמר.
זה התירוץ הכי טוב שלך? אידיוט!
הבטתי בו במבט רותח, הוא משך בכתפיו בתמימות.
בעוד גופי מוצמד לגופו של זאין כשאני מנסה לשמוע מה נייל מגיב- הרגשתי בליטה מפלג גופו התחתון. הסתכלתי למטה, פערתי את עיניי בהלם ממנו וממה שראיתי והחזרתי את מבטי ההמום אליו.
"אני לא יכול..לשלוט בזה." הוא אמר בלי קול, הביט בי בחיוך מובך וכיסה אותה עם כף ידו. התרוממתי ממנו במהירות. כבר לא יכולתי לשמוע את מה שנייל אמר אבל לפי פניו של זאין הבנתי שהוא בטח התעצבן עליו.
"זה פשוט לא היה מצחיק." שילבתי את ידיי. אני לא יודעת איזה חלק מהמקרה הרתיח אותי יותר.
"קצת צחקתי. לא קרה כלום." הוא אמר.
"זה נראה לך מצחיק?" אמרתי בכעס.
"זה לא נראה לך מצחיק להיות עם נייל כשאת יודעת שאת לא אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותך?" הוא הרצין לפתע. מה שקרה כאן עכשיו זה היה מכה מתחת לחגורה.
"איך זה קשור עכשיו?" לא הבנתי בכלל איך הגענו לזה שהוא מעביר עליי ביקורת.
"מתי התכוונת להגיד לו את זה? כשהוא יבין את זה לבד ולא ירצה שום קשר איתך?" הוא המשיך לתת לי את המכות הלא הוגנות האלו.
"זה לא כזה פשוט. זה יהרוס אותו." אני מוצאת את עצמי עונה לו.
"זה יהרוס אותו גם לגלות את זה בעצמו. לא אכפת לך ממנו?" הוא צודק. אין ספק. תמיד זה היה הקטע של זאין- להגיד לי את הדברים שאני מנסה להשתיק בתוך המוח שלי, אבל לא יהיה לי אף פעם אומץ להעלות אותם במחשבה שלי.
"אני צריכה עוד להבין מה אני מרגישה." אמרתי.
"אני חושב שאת יודעת טוב מאוד מה את מרגישה." השתדלתי לא לצחוק לו בפרצוף. ברצינות?
"אתה רציני? אתה באמת מעביר לי עכשיו ביקורת על שקרים?" הצחוק עבר לכעס.
"אני לא מעביר עלייך ביקורת. לפעמים את פשוט.." הוא החל להגיד אבל מנע מעצמו להמשיך לדבר כשהוא נושף ביאוש.
"אני מה? פתאום כל כך אכפת לך מנייל שאתה לא יכול לעמוד מנגד?" אמרתי והוא גלגל את עיניו. הזלזול שלו מרתיח אותי. "אתה מבין? את זה בדיוק אתה צריך להפסיק. אני חושבת שזה פשוט לא עניינך בשום צורה. תפסיק להתערב לי בחיים ותניח לי בשקט." קולי חד משמעי ויציב. שלא יחשוב שיש כאן מעט חרטה כל שהיא.
"להפסיק? את פאקינג צוחקת עליי נכון?" קולו קוטע אותי. מסיבה לא ברורה הוא כועס עליי. איך הדברים התהפכו כאן ואתה הוא זה שכועס עליי? "ועוד איך שזה ענייני! את לא מבינה שנייל לא מעניין אותי? הוא לא העניין כאן אלא את."
"איך אני קשורה לעניין אני לא מבינה?" זה שאני לא מבינה למה הוא מתכוון מוסיף לי לעצבים.
"את לפעמים כזאת טיפשה." הוא נאנח, מביט בי מאוכזב. הייתי המומה.
"אז כנראה שאני טיפשה. מסתבר שמי שלא מצליח להבין את התסביכים שיש לך בינך לבין עצמך נחשב טיפש." אני לא מצליחה להבין בשום צורה את השתלשלות השיחה הזו.
"את באמת לא רואה את זה?! את באמת לא מצליחה להבין שאני אוהב אותך?!" הוא אמר. הרגשתי כאילו הוא מטיח בלחי שלי את ידו. "אוהב כל כך עד שזה מכאיב ושורף בפנים."
"אוהב אותי? לא ראיתי את כל ה'אהבה' שלך אליי כשנישקת את בריג'ט מול העיניים שלי וגם לא כשהסברת לי למה אתה לא מסוגל להיות מחויב למישהי אחת." לא האמנתי שהוא אומר את זה ככה, בכזו פשטות. אתה לא תקנה אותי במילים יפות.
"ליאן, הבחורה הזאת מכריחה אותי להיות איתה ובתמורה לזה היא לא תגרום לי לפגוע בך." הוא אמר.
"לא ייאמן. אתה פשוט נוראי." אמרתי בזלזול והנחתי את ידיי על מותניי. "כמה זמן לקח לך לחשוב על התירוץ הזה?" גלגלתי את עיניי.
"ליאן, אני נשבע לך. בריג'ט גילתה מה אני והיא מאיימת עלייך עם זה. זאת הדרך היחידה שהייתה לי לשמור אותך הכי בטוחה שאפשר ולא להרוג את בריג'ט." הוא אמר. מבטו רציני והוא חודר את עיניי."אני כבר מחקתי אותה בעבר. אני הרסתי לה את החיים. הרגשות אשמה שלי לא נותנים לי להסיר את האיום שלה ממני בדרך אחרת. זה או שהיא תמות או שהיא תאבד את הזיכרון שלה." הוא אמר.
המבט הקשוח שלי מתרכך טיפה. הסיפור הזה פתאום לא נשמע לי מופרך כלכך. אני יודעת שערפדים יכולים לגרום לאדם לשכוח רק שלוש פעמים. בפעם השלישית האדם מאבד את הזיכרון שלו לתמיד.
"מה זה אומר בעצם?" כבר הייתי מבולבלת.
"למה כל דבר צריך להסביר לך כל כך הרבה פעמים?" הקול שלו רך אפילו יותר ממקודם. הוא התקרב אליי בצעדים איטיים ומהוססים. "הבטחתי לך שאני אגן עלייך תמיד, וזה בדיוק מה שאני עושה." הוא העביר יד עדינה על פניי.
"א.. אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עלייך שוב." אמרתי והורדתי את ידו מפניי.
"אני יודע לי," הוא אמר. זו הפעם הראשונה שהוא קורא לי בשמי השני. זה העביר בי רטט בלתי מוסבר. "אני אוכל את עצמי עד עכשיו על הדברים שאמרתי לך, על מה שהרגשת באותם הרגעים, אבל לפחות אני יודע שאת מוגנת." הוא אמר ונאנח.
שתקתי. לא היה לי מה להוסיף. אני לא רוצה ליפול שוב בפח הזה. "אבל אני גם יודע שאני לא מסוגל בלעדייך. אני אלחם בשבילך. אני אתקן את המצב." הוא אמר בקול נחוש והביט בעיניי בעיניו הבורקות.
"אני חושבת שלא כדאי שתעשה את זה." אמרתי. אני לא מסוגלת להישיר אליו את המבט. "את המילים והנעשה אין איך להשיב. אני עם נייל עכשיו וטוב לי." אמרתי בשקט.
"ליאן, את יודעת שזה לא מה שנכון לך באמת. את משקרת לעצמך! את יודעת שהלב שלך במקום אחר ואת לא מוכנה להודות בזה." הוא אמר.
"התקופה האחרונה הייתה התקופה היחידה שהרגשתי שאני שלווה שאני חיה את החיים הרגילים שתמיד רציתי. להיות איתך זה כמו רכבת הרים של רגשות. אולי זה לא מה שנכון לי, אבל זה מה שטוב לי." אמרתי.
"ליאן צאי מאזור הנוחות שלך! תעזי. תסתכני. לא כל דבר יגיע אלייך בקלות." הוא אמר. "אנחנו יכולים להפוך את הנכון הזה לטוב. אל תוותרי עכשיו." קולו חד וחזק אבל עיניו שבירות ופגיעות כל כך.
"זאין אני הסתכנתי! כבר עשיתי את הצעד קדימה הזה. יצאתי מכל איזור נוחות שרק היה לי ותראה איפה אני היום- כמה דברים חוויתי, אלו צלקות יש לי. אתה לא יכול לבקש ממני לחיות את החיים האלו שלך!" כבר כעסתי. איך אתה מצפה ממני שוב לסכן הכל למענך?
"תפסיקי עם השקרים שאת מאכילה את עצמך בהם! את לא שמה לב שאת כבר חיה אותם." עם כל משפט שלו הוא מתקדם אליי יותר ודוחק אותי אל עבר הקיר. הוא מנסה להיאבק כל עוד הוא יכול. זה מייאש.
"אלו החיים שלי. אם תרצה ואם לא. אתה לא יכול להופיע יום בהיר אחד בחיים שלי ולהתחיל לזעזע כל דבר שאתה רואה. לך יש את הנצח! אתה יכול לחיות את עצמך כל פעם מחדש! אני לא יכולה ליפול בטעויות האלו!" קולי החל לרעוד.
זאין שתק ללא כל תגובה מצידו. הוא יודע שאני צודקת. "צריך להמשיך הלאה. זה לא נכון לאף אחד מאיתנו."
"האהבה שלי אלייך היא לא מתג שאני יכול לכבות." הוא מלמל בשקט. הרגשתי שהוא באמת מדבר מהלב.
"כרגע זה המצב." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי.
זאין כבר נמנע בשלב הזה להביט בי. הוא ידע שאם רק ירים את עיניו אליי הוא לא יצליח לעצור את סכר הדמעות.
"חבל שאנחנו זה הדבר היחידי שבאמת מונע מאיתנו להיות ביחד." הוא אמר ויצא מהמטבח.