Dark Blood #פרק 48 – הפרי האסור

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"ליאן את איתי?" נייל העביר את ידו אל מול פניי.
"כן, כן אני איתך." ניערתי את ראשי ומיקדתי את מבטי בנייל.
האמת שהעימות שהיה לי עם זאין אתמול השפיע עליי יותר ממה שחשבתי שישפיע.
לקבל כמות כזו של אמת לפרצוף לא קלה לאף אחד.
כשהוצאתי את המילים האלו מתוכי החוצה זה גרם לי פתאום לבלבול רציני.
אין לי מושג מה אני רוצה כבר מעצמי.
ההתלבטות על הסיטואציה זה בעצם ויכוח בין המוח ללב.
המוח אומר לי שנייל הוא הדבר הכי טוב עבורי- והוא גם צודק.
בסוף- נייל אוהב אותי באמת, דואג לי, מכיר אותי ואת מי שאני ואני באמת אוהבת אותו.
הלב אומר לי לקחת את הריגוש, להעז, לפרוץ את הגבולות העצורים שלי ולעשות את הצעד אל עבר זאין. לחיות את הרגע, לא להיות כל כך תבניתית באופן שאני חיה את החיים שלי.
אני יודעת שהדרך שבה אני אוהבת את נייל היא לא אותה הדרך שאני אוהבת את זאין. משהו בזאין מערער לי את העולם הפנימי.
אני לא יכולה לעמוד מולו מבלי לרצות שיניח את ידיו עליי.
ונייל כל כך מרגיע אותי, נותן לי להרגיש שלמה.
הבלבול הזה מתסכל אותי כל כך.
"אז איזה חוג תעשי אם לא עידוד?" הוא שאל במבט חושד מעט, מנסה להבין מה עובר עליי.
אפילו לא שמתי לב שדיברנו על זה קודם. צמצמתי את עיניי, מנסה לגשש בתת מודע שלי מה אמרתי שהגענו לדבר על זה.
"אממ..אני..האמת שלא חשבתי על זה." אמרתי. "זה שלא מוצאים את בריג'ט זה מפחיד אותי בצורה קיצונית." העברתי נושא.
"בדיוק בגלל זה אני שואל. זה ברור לך שאת צריכה לצמצם איתה מגע כמה שיותר." הוא שאל, אבל יותר אמר. "דיברתי עם זאין-"
"דיברת עם זאין? למה? מה הוא אמר לך?" קטעתי אותו במהירות ויריתי את השאלות במהירות לאוויר. הדופק שלי החל להאיץ.
אם זאין אמר לו את מה שאמרתי לו- אני הולכת להרוג אותו במו ידיי.
"ניסיתי לברר אם הם מתכננים משהו, אבל הוא לא מוכן להגיד לי." הוא הביט בי, מבולבל מהתגובה שלי. האמת שלא הייתי יכולה להיות שקופה יותר מהתגובה הזו שלי.
"ואם הם לא מתכננים כלום?" שאלתי וכססתי את ציפורניי, מודאגת." בריג'ט יכולה לפגוע בי בכל רגע נתון."
"מה שאני עומד להגיד יישמע מופרך כל כך לאור המציאות אבל.. ז..זאין לא ייתן לזה לקרות." יכולתי לראות שהוא נאבק עם עצמו כדי להוציא את המילים האלו מהפה שלו.
הבטתי בנייל. לא במבט הרגיל והשטחי. הבטתי לתוכו. הסתכלתי דרך עיניי האוקיינוס שלו.
ראיתי בהן כמה המקום שהוא נמצא בו היום כל כך מאוים מזאין- למרות שאני שלו. ואז שוב המצפון חורט לי בתוך הלב.
אני כבר לא יודעת מה ירסק אותו יותר- לדעת את האמת ממני או להבין אותה לבד. הקונפליקט הפנימי הזה שלי יכול להרוס את החברות הארוכה והשלמה כל כך שלנו.
הוא מנסה להבין את פשר המבט הממוקד שלי בו.
"טוב, לפחות השרשרת שלי עליי ולא נשקפת לי כל סכנה." גדעתי את האווירה המוזרה בינינו.
"את מאוד מוזרה היום." הוא אמר, כיווץ את גבותיו והביט בי במבט בוחן. "לא הייתי צריך להשאיר אותך לבד בסוף שבוע הזה."
אין לך מושג כמה זה נכון.
הוא צחקק וקירב אותי אליו כשהוא מחבק אותי ביד אחת, כשראשי מוצמד אל חזהו.
יכולתי להרגיש את דפיקות ליבו התמים. אני יודעת מה אני עושה לו. אני יודעת שאני לא סתם עבורו.
הוא קם ממקומו, כמעין מסכם את השיחה.
"נדבר אחרי השיעור." מלמלתי ועקבתי אחרי צעדיו המתרחקים ממני.
"משהו קרה אצל זאין." ליאם לפתע צץ מאחוריי. נשמתי נעתקה והנחתי יד על ליבי כדי להרגיע את דפיקות הלב. הוא העביר את רגלי מעל הכיסא והתיישב על ידי.
"א-איך?" שאלתי.
"הוא סיפר לי מה קרה." הוא הסביר איך הוא יודע.
"מה הוא סיפר לך?" שוב נלחצתי מהמילים האלו.
"לא משהו מעניין. את זה את והמבט המבוהל שלך הולכים לספר לי." הוא אמר בחיוך מעושה, כאילו עלה עליי שההשערה שלו נכונה. "המקרה הזה ערער אותך. למה?" הוא שאל.
"הוא מערער אותי. הוא תמיד מערער אותי." נאנחתי בייאוש.
"הוא ערער את הקשר שלך עם נייל?" הוא שאל. לליאם יש עין כל כך חדה. הוא פשוט יודע לזהות כל סיטואציה. השקט הזה שלו מעניק לו כל כך הרבה יתרונות בחיים.
"הוא פשוט אמר לי את האמת." הסברתי. "אני אוהבת את נייל. באמת. אבל אין מה להשוות אותו אל מול זאין. זאין זה.. הוא.. הוא מאתגר אותי. זאין הוא תשוקה, הוא הפרי האסור לעומת זאת נייל ש.." גירדתי במצחי, מנסה להבין מה אני מרגישה.
"נשמע כמו בחירה קשה." הוא אמר. "יהיה קיטשי מדיי להגיד- לכי עם הלב?" הוא זורק חצי חיוך, מנסה לעודד אותי.
"הלב שלי לא יודע מה הוא רוצה." גיחכתי.
"דווקא נשמע שהוא יודע טוב מאוד. את פשוט לא רוצה להקשיב לו."
"זה קטע כזה של ערפדים להגיד את האמת המרגיזה כל כך?" השענתי את ראשי על כתפו בעייפות נפשית.
אף אחד לא יוכל לסדר לי את המחשבות מלבדי.
***
~נקודת מבט בריג'ט בראון~
"בריג'ט!" שמעתי את קולו של זאין מאחוריי. הסתובבתי אליו.
פניו נראו אחרת. אני רגילה לשמוע אותו קורא לי בטון מתעב בתוספת גלגולי עיניים, מבט נגעל.
היום זאין היה נראה אחרת. הוא נראה קורן.
אני כבר כמה ימים בתוך התהליך של ההסתגלות.
הימים הראשונים היו סיוט מתמשך. הכאב הבלתי נסבל של העור שלי שנצרב מקרני השמש, כאב ראש ושיניים נוראי שלא הצלחתי להכיל, הרעב והצמא התמידי הזה שאכל לי את הבטן מבפנים.
אחרי שהבנתי מה אני, הבירורים באינטרנט לא עשו לי טוב אבל בסוף הצלחתי להבין מה אני צריכה.
הנשיכה הראשונה שלי הייתה מוזרה.
פעם ראשונה שאיבדתי שליטה מוחלטת על עצמי והשיקול דעת שלי. התאווה הזו לדם מהפנטת אותי ומשתקת אותי לגמרי.
רגע אחד הייתי קרובה לנאטי וברגע השני אני מוצאת את עצמי מחוררת את הצוואר שלה.
הדבר היחידי שגרם לי לנתק את עצמי ממנה זה הצרחות שלה שפתאום חדרו למוחי ונטרלו את הפעולה שלי.
הארי לימד אותי איך אני יכולה לכפות על אנשים, אז מצאתי את עצמי גורמת לנאטי לשכוח את כל מה שקרה.
אני פשוט לא יכולה לחכות להשתמש ביכולות שלי על ליאן.
אם שנאתי אותה קודם- עכשיו אני לא יכולה לחכות לרגע שאני אניח את הידיים שלי עליה- או את השיניים.
כל הרגשות שהיו לי קודם מתערבבים לי בצורה הכי חזקה שרק אפשר.
כשאני כועסת אני רותחת
כשאני עצובה אני שבורה
התחושות האלו מוזרות אבל יש בי דחף ותאווה לממש את הכל.
"במה זכיתי שאתה פונה אליי?" שאלתי במבט בוחן, סוקרת את כולו כדי להבין מה האינטרס שלו לגשת אליי כשהוא לא עצבני עליי.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל מגחך, לא מבין למה אני מגיבה ככה.
"אנחנו עומדים כבר יותר מדקה אחד מול השני ועדיין לא איימת שתהרוג אותי. קורה כאן משהו שאני לא מודעת אליו?" שאלתי והרמתי גבה. אני מנסה להבין מה קורה לו ומה הוא מנסה להשיג מזה.
"פשוט פתאום אני מתחיל לראות דברים שאני לא מבין איך לא שמתי לב אליהן קודם." הוא אמר והתקדם אליי בצעדים קטנים כשהוא מביט בי ישירות בעיניים. "כמו כמה שאת נראית טוב." הוא אמר ונשך את שפתו התחתונה תוך כדי שהוא סוקר את גופי מלמעלה עד למה.
"הכל בסדר איתך?" שאלתי תוך כדי שאני נדחקת אל הקיר. הסיטואציה הזו הזויה לחלוטין עבורי.
"לא." הוא אמר. עכשיו המצב היה שאני מוצמדת אל הקיר וזאין שולט במרחב תזוזה שלי. הוא הניח יד מעל ראשי, מונע ממני לזוז. "רק עכשיו אני מבין שאני בזבזתי את כל הזמן שלי בילדה מטופשת, כשתמיד עמדה מולי אישה כל כך.." הוא אמר וקירב את ראשו אל צווארי, מסניף את ריח גופי בנשימה ארוכה.
דקרתי את כף ידי בעזרת ציפורניי כדי להבין האם אני מדמיינת.
אני לא.
הוא לאט לאט עלה אל עבר אוזני וגלש אל שפתיי.
בלי שהצלחתי לעכל שנייה את המתרחש נשאבתי לזה גם אני.
הוא נישק אותי במהירות ובפראות- לא מותיר לי שנייה לנשום ולהבין מה קורה סביבי.
משהו בי לא מצליח לקלוט את מה שקורה כאן עכשיו.

~נקודת מבט כללית~
"תאמין לי, הלוואי והייתי יכולה כמוכם לכבות את הרגשות שלי מתי שאני רק רוצה." ליאן אמרה לליאם כשהלכו לאורך המסדרון.
"יש כמה יתרונות בלהיות ערפד אבל לא חושב שזה אחד מהם." הוא אמר. "חוץ מזה ליאן, על מי את עובדת? את כולך לב אחד גדול. גם אם היית יכולה- את לא היית מאפשרת לעצמך לכבות את הרגשות." הוא אמר.
"אולי זו הבעיה הכי גדולה שלי." היא אמרה ונאנחה.
"זה היתרון הכי גדול שלך על כולנו." הוא אמר, מנסה לנחם אותה.
הוא כל כך הבין את המקום שהיא נמצאת בו. התסכול הזה בין הבחירות, בין הרגש למוח. הוא מצליח להבין כי הוא חווה את זה בכל יום. "את תהיי בסדר." הוא חייך אליה.
"אתה פשוט אדם טוב מדיי בשביל להיות ערפד." היא חיבקה אותו בחיוך. "תודה." היא אמרה ונעצרה בפתח הכניסה לשירותים.
"אני צריך לחזור לשיעור. נדבר?" הוא אמר והיא הנהנה.
היא נכנסה פנימה, נעמדה אל מול המראה והביטה בעצמה.
היא לא מרוצה ממה שראתה. היא ראתה מישהי שקרנית.
מישהי שמשקרת להורים שלה, לחבר שלה, לאנשים סביבה והכי גרוע- לעצמה.
היא פתחה את הברז, נתנה לטיפות המים לזרום.
טבלה את שתי כפות ידיה במים והעבירה על פניה, מנסה לשטוף את ההרגשות הרעות האלו מעליה.
"זאין!" היא שמעה לפתע צווחה בכניסה לשירותים. זה היה הקול של בריג'ט. בהחלטה לא ברורה, היא החליטה להיכנס במהירות לאחד התאים ולסגור את עצמה בפנים.
היא הציצה מעט מבעד לדלת וראתה את זאין ובריג'ט מתמזמזים.
זאין מחבק את בריג'ט בשתי ידיו ומוליך אותה לכיוון הכיור הארוך תוך כדי שהוא מנשק אותה.
הלב של ליאן נצבט קשות. שוב חשבה על זה שנפלה שוב לפח של המילים שלו, כמה הן לא שוות לכלום.
אולי האכזבה כבר לא הייתה מפתיעה וזה מה שגרם לה לשמור על איפוק נפשי ולא לבכות.
זאין הרים אותה על השיש כשידיו מונחות על ירכיה ונישק אותה.
הוא לאט לאט ירד משפתיה אל לחיה ואז אל צווארה.
שפתיו נושקות לאט לאט על צווארה כששיניו מתנגשות בעורה.
לפתע צמרמורת עברה בעורה של בריג'ט. תמונות שלא הכירה חדרו למוחה.
פתאום ראתה את זאין, כשהוא נראה קצת אחרת, שיער קצת שונה ממה שיש לו עכשיו, מבט אחר ממה שיש לו עכשיו מתקרבת אליה ומנשק אותה. בדיוק כמו עכשיו. שפתיו יורדות אל גופה החשוף למולו.
היא לא זכרה סיטואציה כזו מעולם. זאין לא היה מוכן לגעת בה עד לפני כמה דקות.
כל התמונות האלו חוזרות לה לאט לאט. האיברים של בריג'ט מתקשים והמבט שלה נעשה אטום. זאין בכלל לא מבחין למה שקורה לה.
היא מנסה להסיט את המחשבות האלו והתמונות אבל הן חוזרות לה שוב.
שוב היא רואה את ראשו של זאין עולה באיטיות במעלה הבטן שלה, מנשק כל פיסת עור חשופה של הגוף שלה, עובר אל בית החזה כשהוא מחייך תוך כדי.
הוא מנתק את שפתיו מגופה, מביט בה במבט חטוף וערמומי.
משהו כבוי בעיניו. העיניים שלו הפחידו אותה.
הוא חייך אליה ואחרי החיוך הוא שולף את ניביו ונועץ אותן במהירות בצווארה.
המחשבות פתאום התנערו מראשה של בריג'ט והיא קפצה בבהלה. כאילו זה קורה עכשיו.
זאין הרים את ראשו מצווארה, מביט בה מבולבל, מנסה להבין מה קרה לה.
היא מסתכלת דרך מראת הגוף שמאחורי זאין והיא רואה מקל מעץ בכיסו האחורי.
פתאום כל התמונות רצות לה בראש. רץ לה כל הפעמים שזאין שאב לה את הדם כמו מכונה, כל הפעמים שניצל אותה מינית, שפגע בה ובגוף שלה, שמחק אותה- פתאום הכל נכנס לה שוב למוח וכל החלקים השחורים שהיו בזיכרון שלה קיבלו תמונה ברורה.
פתאום היא הבינה מה זאין מנסה לעשות. הוא מנסה להרוג אותה.
רגש השנאה התעצם בה. היא לא תתן לזה לקרות.
"הכל בסדר?" הוא שאל, מביט בה בלחץ.
"כן, הכל מצוין." היא אמרה ונישקה אותו הפעם ביוזמתה. היא עומדת לנקום.
תוך כדי שהיא מנשקת אותו, וביד אחת שורטת את בשרו- ביד השנייה היא שלפה בעדינות ובזהירות את המקל מכיסו.
ליאן עדיין צופה בכל המתרחש. היא ראתה את לואי יוצא מהתא הסמוך לשלה כשמקל עץ מוסתר בכיסו האחורי. היא הבינה שהם מתכננים כאן איזה משהו.
"לא ידעתי שהבאת אורחים זאין,"בריג'ט אמרה במבט אטום וקמה מהשיש במהירות. "אתה כל כך נמושה שאתה לא יכול לחסל אותי לבדך?" היא הוציאה מאחורי גבה את המקל של זאין וסובבה אותו בין אצבעותיה.
זאין נראה המון ולא מוכן לסיטואציה.
"אני לא באתי לחסל אותך. אני כאן כדי ללמד אותך שיעור חשוב לחיים." לואי אמר וחייך חיוך מעושה כשהוא מתקרב אליה. "לעולם, אבל לעולם אל תסחטי ערפד." הוא בא להוציא את המקל מכיסו אך בריג'ט הייתה יותר חדה ממנו. היא דקרה אותו בעזרת המקל של זאין בכתפו וחנק אותו כשבידה השניה היא מכוונת מקל אל צווארו.
לואי נחלש בכוחו בגלל הדקירה בכתפו. דם החל לזלוג ממנו בקצב מהיר.
"תתקרב ואני הורגת אותו." כשהמקל עדיין מופנה אל צווארו והיא חונקת אותו היא מביטה בזאין במבט אזהרה. "חשבת שזה כזה קל להרוג אותי? אני זוכרת. אני זוכרת הכל. אני זוכרת מה עשית לי ואיך מחקת את הזיכרון שלי כאילו זה דף מקושקש. איך ניצלת אותי למען ההנאות שלך." השיניים שלה חשקו וקולה רעד למרות האחיזה המאוד יציבה שלה בלואי.
המבט של זאין התרכך. הוא נזכר בדברים הרעים האלו שעשה והחרטה עלתה בו. הוא נזכר למה לא היה מוכן להרוג אותה מלכתחילה.
לואי בזמן הזה נחלש יותר ויותר כשמקל תקוע לו בכתפו והוא חנוק על ידי בריג'ט.
"אני השתנתי." זה הדבר היחידי שזאין יכל להוציא אחרי זמן ממושך.
"זה לא אכפת לי שהשתנת!" היא צעקה. זאין קפא ברגע הזה ומשהו בליאן לא נתן לה את האפשרות להמשיך להביט בדברים מהצד.
היא ידעה שזאין לא יצליח לעשות דבר ואם היא לא תעשה משהו לואי ידמם למוות.
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
יצאתי במהירות מהתא הצפוף לתוך המאורע ללא כל תוכנית בראשי. לא הצעד הכי חכם ואסטרטגי שלי, אבל הגו שלי דחף אותי לפעול עם מה שיש ובעיקר עם מה שאין.
"בריג'ט תניחי לו." גבותיי התכווצו בבקשת רחמים. זאין התנתק מההלם שהיה שרוי בו ועבר להלם אחר. לואי ניסה להשתחרר מידיה של בריג'ט באנקת כאב כי ידע שהאירוע עכשיו לא עומד להסתיים בצורה חיובית.
"ליאן, לכי מפה." זאין סינן ופניו התקשו בכעס. הוא כעס שהתערבתי במקרה.
"למה שתלך? העניינים רק הולכים משתפרים." בריג'ט אמרה ופניה השתנו במהירות לפנים נטולות רגש כעיניה חותכות את בשרי במבטם.
כל החולשות שהביעה לפני כמה רגעים הפכו לשיריון שלה וסיבה לנקמה.
הבטתי סביבי, מנסה לחשב בראשי תוכנית פעולה כל שהיא.
ראיתי מימני את תיק העור של בריג'ט מוטל על הרצפה ופתוח לרווחה.
בתוך התיק ישנה מראת הכיס של בריג'ט. המרחק שלי מהתיק לא רחוק בשביל תנועה מהירה ועל מנת להרוויח מעט זמן.
זאין בגופו מנסה לגונן גם עליי וגם על ללואי.
תוך דקה חישבתי לעצמי מה אני עומדת לעשות. זה סיכון- אבל אני מסוגלת לעשות את זה. שלחתי במהירות את רגלי אל עבר התיק, קירבתי אותו אליי, חטפתי במהירות את המראה מהתיק, ניפצתי אותה על הרצפה ולקחתי את אחד מהשברים אל ידי זרועי.
בריג'ט דרוכה לכל תרחיש וכך גם זאין.
"שלא תעזי ליאן." הוא מזהיר במבט חמור סבר כשהוא אוחז אותי בזרוע שמחזיקה את השבר.
אספתי אליי את כל הכוחות וחתכתי את זרועי כשידו אוחזת בידי.
הדם החל לזלוג ומטרתי הייתה שבריג'ט תראה את זה.
"חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה ואת פשוט עזרת לי." היא אמרה ושלפה את ניביה.
בתנועה מהירה שלא צפינו היא דחפה את המקל בכתפו של לואי עמוק יותר עד שהוא נפל מזרועותיה בחוסר כוחות.
זאין קפץ במהירות כדי לגונן עליי, אבל בריג'ט תקעה את המקל השני בבטנו.
זאין התקפל מהכאב וזה נתן לבריג'ט לתפוס אותי.
היא לא הותירה שנייה ונעצה את שיניה בצווארי. זאין שנאבק בכאבו ניסה לקום ולהתאושש מהמכה.
הגוף שלי נדם ולא הצליח להוציא הגה מהפה.
זאין לפתע התעשת. הוא הוציא מגופו את המקל ובא לנעוץ אותו בגופה של בריג'ט אך לפתע בריג'ט החלה להיחנק.
פניה התקשו ומבטה קפא. היא החלה לחרחר וגופה החל לרעוד. תוך שניות היא צנחה על הרצפה כשגופה התאבן.
התנשפתי במהירות והרגשתי את צווארי מתרפא לאט לאט והפצע נעלם.
"את בסדר?" הוא התקרב אליי במהירות, לא מפריעה לו כלל לדרוך על גופתה של בריג'ט ואני עומדת המומה מולו. הוא הזיז את שיערותיי מפניי בשביל לראות את הבעת פניי.
"זאין," הוא מלמל בכאב. זאין מיד עזב אותי והוציא את המקל מכתפו.
לואי נאנק מהכאב אך הצליח לעמוד על רגליו.
"השרשרת שלך הגנה עלייך." הוא אמר, מבין לפתע את הסיטואציה.
"תודה," לואי אמר בשקט. הוא עמד מולי ואז דחף את גופי אליו לחיבוק. "אני חייב לך את חיי."