Dark Blood #פרק 35 – דרך חדשה ישנה.

~נקודת מבט כללית~
בנסיעה איטית למדיי זאין התקרב אל ביתה של ליאן.
זאין מעולם לא היה בסיטואציה כזו. מעולם הוא לא נאלץ להילחם על משהו שרצה כל כך. מעולם הוא לא רצה ככה מישהי.
תמיד כל העולם של זאין היה מונח על כף ידו- עד שפגש את ליאן. הילדה מאירלנד שהצליחה לסחרר את עולמו הפנימי.
זאין הוא לא איש דברים אבל כל הדרך תכנן מה להגיד לה. איך להסביר לה בפשטות את אהבתו אליה, את האור שהוא רואה אותה בו. תכנן כבר מה היא עומדת להגיד לו ומה הוא עומד להשיב לה.
זאין החנה במרחק קל מהבית את הרכב ויצא לקראתה בהליכה.
הוא ידע שאסור לו להסתכן בכך שהוריה יראו אותו בסביבת ביתה, לכן תכנן את דרכו למדרכה הסמוכה ויחכה לה שם מאחורי הרכב המסחרי שחנה שם.
כשהתקרב לביתה ראה בכניסה אור דולק. הניח שהיא מחכה לו שם.
הוא נעמד כמתוכנן אל מול ביתה.
זאין הביט אל עבר הבית וראה שתי דמויות. ליאן ועוד גבר.
הוא ניסה לברר מי זה הבחור שעומד שם עם ליאן.
לא לקח לו יותר מדיי זמן בשביל להבין שהם מתנשקים.
לערפדים אין לב. כולם יודעים את זה. הלב שלהם עצר את פעימתו ברגע שהם הפכו להיות כאלו.
זאין זיהה את ההרגשה הזו. הוא הרגיש אותה ממש מזמן. הוא בקושי הצליח להשכיח אותה פעם קודמת.
זו הפעם השנייה בחיים הארוכים מאוד של זאין שהוא הרגיש כאב באיזור הזה. הרגיש כאב כאילו מישהו תפס את הלב שלו והוא מנתק לאט לאט את כל החיבורים שלו. לאט כדי שיכאב.
זאין עמד שם בהלם. הוא ניסה לצוות על הרגליים שלו לזוז- אבל הוא לא יכל.
ואז נכנסה לתוכו המחשבה. הוא הבין שהוא איבד אותה. לתמיד.
הלב של זאין לא הצליח להכיל את סף הכאב.
הוא לא זכר עד אותה נקודה איך זה מרגיש לכאוב אובדן.
מאז הרצח האכזרי של הוריו למול עיניו הוא לא הרגיש את הסוג כאב הזה.
הנשיקה הזו הביאה אותו למקום השפל ביותר שהוא היה בו ובמשך שנים ניסה להדחיק.
בשנייה של התעשתות החליט שהוא עוזב. אין כל טעם שישאר להכאיב לעצמו. הוא חזר אחורה לרכבו ונסע לביתו.
הוא פתח את דלת הבית בסערה וגרם לה להתנתק ממקומה.
הדלת התרסקה על הרצפה ולקחה איתה כמה חפצים שהיו על השידה בכניסה וניפצה אותם.
זאין הלך חדור מטרה אל עבר התרופה המנחמת שלו. הוא
שלף מהארון משקה אלכוהולי אקראי ושתה את נפשו.
זאין זכר שכשחווים כאב אז השתייה מטשטשת, משתיקה את הכאב החזק.
בקבוק אחד הסתיים והוא שלף את השני.
עדיין התמונות רצות במוחו. לא מרפות. שום דבר לא הצליח להשתיק את הרגש הזה- שהוא שנים עבד על לדכא אותו.
זאין התעצבן כל כך על עצמו שלא יכל להרגיע את רגשותיו וניפץ את בקבוק האלכוהול בעצבים על המראה למולו.
הוא נעמד מול המראה השבורה. מביט בין שבריה בפניו הפגועות. פניו שידעו מהו כאב. מבלי שיכל לעצור את עצמו- הוא ראה שעיניו החומות הופכות לרטובות ללא שליטתו. דמעה שקופה ומלוחה זלגה על הלחי שלו מבלי שיכל להחזיר אותה בחזרה.
הוא היה כל כך במשבר עם עצמו. מצד אחד היה כל כך פגוע ומצד שני כעס על עצמו כל כך שהוא נותן לזה להשפיע עליו.
תוך שניות החליף את העצב הקשה הזה בכעס.
בתנועה אגרסיבית העיף את כל הבקבוקים שהיו מונחים על השידה.
כל חלל החדר התמלא בריח של משקאות אלכוהוליים. כל רצפת החדר הייתה מלאה בשברי זכוכית.
זאין הבין ששום אלכוהול לא ישתיק את המחשבות האלו ממנו.
הכאב היה בלתי פסיק וחזק ממנו.
כשאתה ערפד, כל הרגשות שאתה חווה- מתעצמים. זאין לא יכל לשאת את זה יותר.
הוא ניסה להיזכר לאט לאט מה עשה כדי להשכיח ממנו את הכאב הגדול כשהוריו נרצחו.
וברגע ניסי, כאילו המציאות קראה את מחשבותיו- עיניו של זאין נעצרו בשקית מנת הדם שהייתה זרוקה על הרצפה. מונחת בצורה כל כך מזמינה.
זאין, שנאבק עם עצמו כל כך הרבה זמן לא להיכנע לדברים האלו לא הצליח לחשוב על דבר אחר מלבד זה.
הוא היה בנקודה כל כך שבירה וזו הדרך היחידה לעלות למעלה. לשכוח מהכול.
הוא רצה כל כך לשכוח, אבל הוא פשוט זכר יותר מדיי.
באותו רגע הוא ניתק את הרגשות ושתה מהדם.
זאין מתחיל דרך חדשה- ישנה.
***
בשנייה שזאין עזב את המקום הארי התנתק מליאן. ליאן שהייתה נתונה תחת כפייתו- לא יכלה להפסיק את החשק הזה עד שלא יכפה עליה אחרת.
הוא גנב ממנה שוב, פעם אחר פעם עוד נשיקה קטנה.
"מספיק, מספיק." הוא אמר ודחף אותה מעליו, מתנשף.
ליאן תפסה שוב בחולצתו ומשכה אותו אליה בכוחניות שלא הייתה קיימת בה והוא נישק אותה בשנית. "דיי, זה מספיק." הוא אמר, הרחיק אותה ממנו וסידר את חולצתו שנמתחה מעט כשהיא משכה אותה.
"את לא הולכת לזכור שום דבר ממה שקרה כאן." הוא אמר.
"שום דבר לא קרה." היא חזרה על דבריו והוא התיר את הכפייה. "מה אתה עושה פה?" היא שאלה בקול ומבט נתעב.
הארי הביט בה במבט ציני. לחשוב שלפני כמה שניות היא לא יכלה לנתק את שפתיה מעליו.
"זאין לא יגיע בסוף." הוא אמר והסתלק משם.
היא הביטה ברחוב השומם והחשוך שננטש על ידי הארי.
היא הניחה יד על שפתיה הנפוחות, מנסה לחבר את הפרטים לאירוע אחד.
לפתע אשטון יצא מהבית.
"לא אמרת שאת הולכת?" הוא שאל בבלבול, מנסה להבין מה כל כך מהפנט ברחוב שמולם.
"אני חושבת שאני לא הולכת." היא אמרה בבלבול.
"הכל בסדר?" הוא גם נעשה מבולבל.
"בוא נכנס."
***
"עשיתי את זה. אני גאון." הארי אמר כשנכנס הביתה וצנח על הספה כשחיוך מאושר פרוס על פניו מאוזן לאוזן. "אני חושב שאני האסטרטג הכי גדול שהיה בתולדות האנושות." הוא שילב את ידיו מאחורי אוזנו.
"מה עשית?" לואי שאל קצת חושש, קצת לא מבין.
"השלמתי את המשימה שלנו." הוא אמר "יהיה לו קצת קשה בהתחלה, אבל אני מאמין שהוא יתגבר על זה."
"מה? מה עשית?" הוא שאל והתקרב אליו.
"כפיתי עליה להתנשק איתי מול זאין." הוא אמר "אני רואה שזה עבד יותר טוב ממש שחשבתי" הוא אמר במבט מסופק כשהביט סביבו על המראה המנופצת והבקבוקים המרוסקים.
"אני לא מאמין שעשית את זה!" לואי אמר והניח יד מודאגת על מצחו.
"מה אתה חושב שהתפקיד שלנו כאן?!" הארי התרומם מופתע מהתגובה של לואי.
"אתה לא חושב בהיגיון! אתה אף פעם לא חושב בהגיון!" הוא אמר. "אנחנו סיכמנו שאנחנו נעשה את זה בטיימינג הנכון! שאנחנו נהיה הרשת הצלה שלו-" לואי אמר אך הארי קטע אותו.
"זו הייתה ההזדמנות הכי טובה שלנו!" הארי ניסה להצדיק את פעולותיו.
"זה לא! לא אתה היית אמור להיות זה שיגרום ללב שלו להישבר! אתה היית אמור להיות זה שתומך בו ברגע שהוא כאוב! רק ככה הוא היה הולך איתנו! כמו מה שהיה אז, כשההורים שלו נרצחו!" לואי תמיד מתעצבן על הפזיזות של הארי.
"טוב בקיצור תראה," להארי נמאס היה לשמוע את הביקורת של לואי. הוא האמין שמה שעשה היה הדבר הנכון ביותר כרגע. הוא הוציא מכיסו את השרשרת של ליאן והתעלם ממה שלואי אמר. "זה היה תלוי על הצוואר של ליאן." הוא אמר, מחכה שלואי יקלוט מה שיש לו ביד.
לואי חטף את השרשרת מידו כלא מאמין. הוא הביט בה מקרוב, בחן אותה.
לא יכול להיות שזה היה אצלה.
"איך זה הגיע אליה?" הוא שאל. הארי עשה את דרכו אל הקומה העליונה ולואי מיד אחריו.
"זה מה שאני ואתה הולכים לברר." הוא אמר. בעודם עולים במדרגות הם ראו את זאין, שמוט על הרצפה. על ידו מספר בקבוקי משקאות חריפים. חלקם שבורים וחלקם רק ריקים. ליד הבקבוקים האלו שכבו להן בנחת כמה שקיות ריקות מבנק הדם.
כל הפה והצוואר של זאין מלא בדם. הם הבינו מתוך הדברים שהשקיות האלו נגמרו על ידו.
זאין הרגיש שהם שם. הוא פתח את עיניו באטיות. האור החלש של המנורה שרף לזאין בעיניים. כל החושים שלו כאבו כל כך בעקבות הנפש.
הם עמדו מולו במשך כמה רגעים בשקט. שניהם מנסים לקרוא את הסיטואציה ולראות לאן האירועים יתפתחו.
"סוף סוף התחרטת!" לואי קרא בהתרגשות והביט בהארי. הוא ראה שעברו כמה רגעים וזאין עדיין לא רצח את הארי.
הוא התחיל לחשוב שאולי הוא מתחרט קצת על מה שאמר לו שזה לא היה נכון. הארי לא הצליח להשתלט על יצר ההתגרות שלו. הוא היה חייב להגיב איכשהו. הוא היה מופתע מזה שזאין לא זינק עליו עדיין.
מה שהוא לא ידע זה שזאין לא ידע שהוא הבחור שנישק את ליאן.
הוא התקדם אליו, התכופף מעט והרים שקית דם ריקה לחלוטין. הוא בחן אותה בחיוך והביט אחר כך בזאין במבט גאה.
ספק אם גאה בעצמו על התוכנית המדהימה שלו ספק גאה בזאין שסוף סוף נשבר.
"אם זה מנחם אותך- תמיד צדקת." הארי אמר. "היא באמת מנשקת מעולה." כשזאין שמע את המילים האלו הוא התמלא בזעם.
הוא החל להתנשף בכבדות, ניביו נשלפו במהירות. הוא לא ידע איך להכיל בתוכו את כל הזעם הזה. לגלות שהבחור שנישק את ליאן היה הארי זה היה הלם עבורו. הוא לא ציפה לזה בשום צורה.
והכי גרוע- שהוא מעז להתגרות בו ולהראות את פניו למולו.
בהבזק של שנייה, מבלי שהארי או לואי צפו את זה מגיע- זאין התרומם במהירות ודחף את הארי בחוזקה מגרם המדרגות הארוך.
זאין החל להרביץ לו ללא הרף. חבטה אחר חבטה. ידיו של זאין כבר נחבלו בעצמן אבל לא היה לו אכפת. הוא יהרוג אותו. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה.
הוא הטיח את הפרצוף המדמם של הארי על הרצפה.
אמנם הארי חזק ומבוגר מזאין בהרבה- אבל לא היה לו כל סיכוי אל מול הזעם העצור שהיה בזאין.
"מספיק!" לואי ניסה בכוחות קלושים להציל את הארי והפריד ביניהם.
הוא העיף את זאין לאחור, משאיר אותו זועף ומתנשף מאחורה.
הארי נשאר שוכב, אפוס כוחות במקום. פניו המדממות הושחתו ללא היכר.
מסתבר שהדבר היחידי שמחזיק את הארי ומחזק אותו- זה האגו שלו.
האגו שלו בחיים לא ייתן לזאין לראות אותו מחוסר כוחות.
"אתה לא מבין שזה רק לטובתך?!" הארי אמר תוך כדי שירק מפיו דם. "תאר לך. רק תתאר את הדם של ליאן זולג לך במורד הגרון. רק ככה תוכל להפסיק את כל הדרמות שהיא עושה לך בחיים! תכבה את הרגשות שלך! תחזור להיות איתנו! אתה בחיים לא תרגיש כאב כזה שוב." הוא אמר כשזאין עדיין מורחק פיזית מהארי על ידי לואי. "רק תדמיין את זה. כל מה שאתה צריך זה- " הארי מנסה להרגיע את זאין.
"מספיק!!" זאין צרח את נשמתו.