He Took Me – פרק 14

התבוננתי בהארי שנשכב לצדי, פלג גופו העליון ערום לרווחה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וחשתי כיצד הקרקע מתפוגגת מתחתיי, אלוהים אדירים, לכל הרוחות.. דמי התחמם והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה וגרם ללבי להלום בחוזקה, לחיי להטו במקצת ואש להבה בערבה בקרביי, מתפוצצת וצורבת כל תא, מערכת ואיבר בגופי, צורבת כוויה מענה חסרת חרמים, מחרבת אותי עד עפר והופכת אותי לכלי שבר.. הוא יפה מידי. הוא נראה כאל יווני, אין לו כל טיפת שומן מיותרות, גופו מפוסל כאילו וביד אומן וגם זאת לא.. הוא מיוחד, והוא שלי, הוא נתן לי את עצמו כפי שאני נתתי את עצמי לו.. התכרבלתי בסמיכה, גופי מכוסה, כפות ידיי הזיעו במקצת מהמתח והלחץ האדיר, אצבעותיו הארוכות טיילו הלוך ושוב במעלה עמוד שדרתי.. נוגעות בעורי, בבשרי.. ובכל מגע אני חשה כיצד רטט חשמלי עז מכה במקום בחוזקה, כאלפי הצלפות מענות ומורטות עצבים, השתנקתי ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים.. למה, למה יש לו השפעה כה אדירה עליי? הוא נראה נינוח ושלו, בעל מבט חתום, ניטראלי וקפוא.. – הוא נראה בדיוק כמו עצמו!
לפתע סחרורת תקפה אותי וגרמה לי לנחות על גבי הכרית הגדולה והאדומה באפיסת כוחות.
"את בסדר?" הוא הזקף לפתע ונראה קצר נשימה. "זה בגלל הנשיכה, אני כל כך מצטער מתוקה שלי.." הוא נשק לזווית פי, פניו מתקרבות אליי ומצחנו נוגעים האחד בשנייה.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, מנסה להתמכר ולהתענג מהרגע שנחרט בלבי ובראשי לעד, לוגמת, שואפת, חשה אותו בכל גופי.. רוטט לי, מחמם ומקרר אותי כאחת.. העולם עצמו קפא ונדם מלכת, אבדתי את עצמי ואת העשתונות.. רק הוא היה קיים בעולמי, הדבר היחידי בעל משמעות מסוימת.. הכול החשיך ונעלם, נגזל ממני, אני חסרת דבר אבל חשה שיש לי הכול – יש לי אותו.
הנהנתי בלחש. "כן, זה רק כאב ראש קטן הארי, זה לא נורא.." מלמלתי בקול מנומנם.
הוא נראה עדיין רדוף ונשלט בידי השדים הפנימיים שלו, "אני לא התכוונתי..-"
"הארי, אתה בעצמך אמרת שזה סמל של חיבה, נכון? אז.. אין לי דבר לומר לך מלבד תודה" כרככתי את זרועותיי סביב צווארו והוא כרך את זרועותיו סביב אגני, מושך אותי ומעלה אותי עליו בכזו קלות, קפאתי במקומי.. עור אל עור. "ואני פריק?" צחק.
נאנחתי. "אז ספר לי, כיצד נהפכת לערפד?" שאלתי בסקרנות ופלטתי פיהוק קל, זה כבר הרבה מעבר משעות השינה האנושיות שלי.
הוא חייך חצי חיוך רך, גומת חן קטנה שחרוטה בחוזקה אך גם בעדינות טהורה רקדה וקרצה אליי, גורמת לי לחייך גם בין רגע. "בפעם אחרת אהובה, עכשיו תשני, יש לך עבודה עוד מספר שעות קלושות.." הוא נשק לראשי והחל לזמזמם לי שורה אחת משיר מסוים שלעולם לא שמעתי, אך אני יודעת שזה הקול המלאכי והיפהפייה ביותר שאי פעם שמעתי, וכשאני מחובקת בזרועות הגבר של חיי, לאחר אובדן הביתולים שלי, טעונה ברגשות עזים ואפופת שירים.. שקעתי בשינה עמוקה.. ורק זוג עיניים ירוקות גדולות ופסנתר כנף שחור רדפו והכו בי.. הארי.

-מנקודת מבטו של הארי-

הצצתי בנערה היפהפייה שלצדי, שיערה החום והארוך, הרך והריחני כיסה כמעט את כל הכרית, היא שקעה בשינה שהלוואי ורק הייתי יכול לדעת על מה היא חולמת, נשכתי את שפתי התחתונה בין שיניי והבלעתי חיוך, היא נראית כמו מלאך. פגיעה, תמימה, טהורה.. מפוחדת, היא רק מנסה להראות חזות קשוחה אבל אני יודע שדרך זוג העיניים הכחולות והקרות כקרח אך גם המהפנטות הללו שגורמות לי ליפול כאפר לרגליה ככלי שבר חסר ערך, העיינים הללו שפורטות על גבי מיתרי נשמתי שעוד איכשהו נותרה לי.. מסוגלות לגרום לדבר מה, שלא חשתי זה 200 שנים מלאות, להלום בחוזקה ובפראות, היא עצמה מצליחה לגרום לדמי להתחמם בעורקיי ולבטני להתהפך, לראשי להתקף סחרורות ולמתחים ללפות אותי בתחושה מורטת כל קצה עצבים, היא היחידה שמצליחה לגרום לי להאמין בעצמי, שמחזירה לי את התקווה… אני רק רוצה לחבק אותה, לנשק אותה, להיות הכול למענה. להגן עליה ולשמור אותה בטוחה ובריאה מפני כל צרה שקיימת, וידעתי שכשאני בוחר לעשות את הצעד ולהכניס אותה לחיי, אני מסכן אותה. אבל מזמן כבר נהפכתי לאנוכי מידי, לחסר חשיבה והיגיון.. תמיד הייתי אדם מחושב בעל שיקול דעת, אבל מאז שפגשתי בה, אני יכול ממש לחוש כיצד החרב החדה שבחדות, כלהב חד ומושלם של תשוקה סוערת טעונה בכה המון רגשות שאיני מכיר או יודע מפלחת את בית החזה שלי ומתגלגלת בעמקי קרביי, בעמקי נשמתי המעונה והאפלה, גורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, לכל מערכותיי להידלק ולרטוט… ורק עצם המחשבה שהיא חושבת שהיא צרה, שהיא לא טובה, שהיא אינה יפה למען השם – שוברת את לבי לאלפי חלקים וקורעת אותי לגזרים, היא ההפך הגמור.. אילו ורק יכלה, לשנייה אחת ויחידה, לראות ולהבין זאת..
נשקתי למצחה נשיקת חיבה קטנה, מביט בזוג החורים שבצווארה, סמנתי אותה. היא באופן רשמי שלי, היא שלי ורק שלי ואני לא מתכוון לתת לאיש או לערפד או לכל דבר שקיים לעצור אותי מלהתקרב אליה יותר ולשמור אותה לצדי, אני לא יכול לראות את חיי בלעדיה.. אני זקוק לה, עכשיו ובכל רגע שקיים, המחשבה שכאבתי לה גרמה לי לפלוט אנקת ייאוש, ועצם העובדה שהיא אוהבת זאת, אוהבת את הניבים שלי, את אורך החיים שלי – את מי שאני בכל כולי, מדהימה אותי ונוגעת לי בלב ובנשמה, נחרטת בי. מה יש בה..? ויותר מכך – מה יש בי שמושך אותה לא למראה שלי, אלא לפנימיות שלי? אני מפלצת, אני חיית טרף, אני מכונת הרג שמסתובבת חופשי, אין לי לב, אין לי נשמה, אני אפל.. אני מסוכן, אני מסוגל לצאת משליטה ולקרוע אותה לגזרים בקלות כואבת לתיאור, והיא בכל זאת נשארת כאן ועוד ישנה בנינוחות ובשלווה.. היא באמת בוטחת בי.
התרוממתי מהמיטה וירדתי במדרגות בעת שלבשתי את מכנסי הפיג'מה הנופלים שלי, התבוננתי לרגע בפסנתר הכנף, והפיטוי לשבת ולפרוט את אשר על לבי על גבי הקלידים כמעט והיה בלתי נסבל, אך ידעתי שזה יעיר אותה והיא תהיה חייבת להתעקש לשמוע עוד ועוד, גלגלתי את עיניי וצחקקתי, היא משפיעה על חיי בכזו מהירות.. משכתי בכתפיי בתבוסה, יודע שהיא תמיד תנצח אז ירדתי ללמטה, למחסן שלי, הדלקתי את המנורה הקטנה והזהובה והמוקש של חיי הופיע ממולי – שק אגרוף שחור וגדול למדי.
נשמתי עמוק אל תוך קרביי ונערתי את ידיי מצד אל צד מנסה להפיג את הנימול, אחזתי בזוג הכפפות השחורות והלבשתי על גבי ידיי במהירות, התקדמתי לכיוון השק בצעדים מדודים, לא רציתי להתבונן בו, לא רציתי להשתמש בו, לא רציתי לדעת לקיומו.. אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב להתפרק, הייתי חייב להוציא את הכעס ואת הקרעים שאני חש, את הקרעים הנפשיים והפיזיים, את המשברים, את הכאב והאימה שרודפים ודבוקים בי.. כעש שנמשך לעמקי האש ונצרב, אני הקורבן של עצמי, אני מכשיל את עצמי.. אני הצרה והאימה של עצמי. עצמתי את עיניי, חש כיצד הקרקע מתמוטטת מתחתיי, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, נשמתי אוויר אל תוך קרביי הלוהטים, נשימת אוויר גדולה וחותכת, צורבת.. המחנק בגרון והכאב בבית החזה הלם וקדח בי, ראשי הסתחרר וכאב בחוזקה, חשתי כיצד אני מאבד חמצן למרות הכול.. כאילו וכל כוחותיי נגזלים מרעותיי.. ולפתע עיניי נקרעו לרווחה והצבע השחור תקף אותן – תפסיק עם השטויות! קול צווח בראשי והדהד בכל איבר, מערכת ותא בגופי… לא ראיתי לרגע שק, ראיתי את אבי מול עיניי.. ראיתי אותו, אוחז בחגורה בידו, ראיתי את המבט הרשע על גבי טווי פניו המחליאים, עיניו הירוקות והכהות יותר מידי פרקו אותי על נשקי וככדור אקדח הלמו בי והפכו אותי לכלי שבר.. ראיתי כיצד שפתיו שולפות חצי חיוך ממזרי, לא! לא, לא, לא! אני לא אתן לך להחטיף לי שוב, אני לא אתן לך לשבור אותי שוב, אני לא אתן לך את הסיפוק הארור והמחורבן הזה!
ופשוט החלתי לחבוט בשק, מדמיין שזה אבי, ואני רק מכה אותו, פורק את כל הכאב, את כל הצלקות שלעולם לא יעברו, פורק את הבכי המר ואת הסיוטים, את הדם ואת הקללות, את הצווחות, את הפחד והאימה שלי מהאיש שהרס את חיי לעד יותר מהיוצר שלי.. חובט בו על מנת להחזיר לו, שירגיש רק לרגע ולו במקצת את מה שחשתי רוב חיי, את כל האיומים וההשפלות.. נהניתי מהמחשבה שאני פוגע בו, שאני מצליח להכאיב לו, שאני שובר אותו, שאני מוחק אותו.. תמיד כשאני נלחם בפני משהו בזירה, אני מדמיין שהוא אבא, אותו אבא אמיתי ולא מזויף, עם חגורה שחורה מעור חדש ביד.. ואני רק אוחז בחגורה וזורק אותה רחוק ככול שרק אפשר.. אני נלחם ונלחם, כולי מזיע ורועד, טעון אנדרלין ואנרגיות שלא ידעתי שקיימות בי.. "אתה לא תיהנה מכך שוב!" צווחתי לעבר החלל הריק שמסיבי, השק עף והשתחרר.. צנח, יופי, נצטרך עוד דבר לתקן.
תחבתי את ידיי בשערי בכעס ופלטתי אנקת ייאוש, צנחתי על גבי הרצפה ונסתי להשתלט על עצמי, דמעות של דם נקבו בעיניי אך מחיתי אותם, אני ילד גדול, אני חזק, אני לא אבכה..לא בגללו, לא שוב וכמובן שלא בידיעה שליסה נמצאת שתי קומות מעליי.
"אני רואה ששוב שברת את הצעצוע שלך" לפתע קול נשי וצונן שבר את דממת הלילה.
זקפתי את ראשי בפעם אחת בדום, לעזאזל, רק לא היא, בבקשה, רק לא היא.. מה היא עושה כאן לכל הרוחות?! "מה את עושה כאן לעזאזל?" יריתי לעברה.
היא החלה לצחוק. "חשבתי לקפוץ לבקר, אינך מתגעגע אליי?" קרצה לעברי.
נאנחתי, עצמתי את עיניי וספרתי עד עשר. "נחמד לראות אותך, עכשיו לכי מבעד ביתי!" קראתי בכעס.
"לא יפה לא לחלוק באוכל.. ואני מבינה שזה עומד להיות ממתק מאוד מתוק, לא כך?" אמרה בניבים שלופים ורעבים.
עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד כל העולם קופא ונודם מלכת, לא, ליסה! "את לא תגעי בה פאם, היא שלי"
"ממתי אתה בעל בעלות על אדם מסוים? אינך אדם רכושני, לא כך?" היא עשתה את עצמה מתעניינת בציפורניים שלה, גלגלתי את עיניי ונאנחתי, פולט אנקת ייאוש. "מה את באמת רוצה?" לחשתי.
היא זקפה את ראשה ולפני שהבנתי היא כבר חבטה את ראשי בקיר, גורמת לו להתנדנד במקצת ולמנורה שניצבת על גבי המדף הקרוב לצנוח ולהישבר לאלפי רסיסים, אילו ורק יכולתי להחזיר לה.. אך איני יכול ולא רק בגלל שהיא אישה, היא אינה עוד סתם אישה, היא היוצרת שלי.
"אני מי שיצרה אותך למי שאתה עכשיו חתיכת אידיוט עקוב מדם! אני דואגת לך! שמעתי שאתה מתכוון לבצע קרב חוזר עם זאין.." היא פתחה בטון ארסי.
צנחתי על גבי אחד מהכיסאות. "אני לא מבין מדוע כולם לוקחים זאת כה קשה, נצחתי אותו פעם אחת אני אנצח שוב, וגם יש לי את הנשק הטוב ביותר – היכולת שבה אני רואה את הקרב" חייכתי חצי חיוך מצפין סוד.
היא נראתה כעומדת למרוט את שערות ראשה, היא נשמה עמוק ונאנחה בייאוש ובתסכול. "אתה באמת חסר לב הארי… אינך חושב שאני אשבר כשתמות?" לחשה, "אתה חזק, מהיר וקשוח, אבל זאין רוצה את הניצחון יותר מכל דבר שקיים.. הוא חייב להחזיר לעצמו את הכבוד ואני בטוחה שהפעם גם יש לו קלף מיקוח די טוב" היא הצביעה כלפי הקומות שמעלינו.
הבלעתי חיוך והסומק להט על גבי לחיי רק מהמחשבה עליה. "היא אינה קשורה לכך, היא רק אתי"
"היא שלך ומן הסתם ברשות כולם להתעסק עמה על מנת לדבר או לשאול שאלות.." משכה פאם בכתפיה. "איני בטוחה בדבר הארי אבל אני בטוחה בדבר אחד ויחיד והוא הדאגה האדירה שלי אליך!" היא השתנקה ודמעות עמדו בעיניה.. נאנחתי וזה שפד את לבי כסכין מסתובבת, נפלתי לצדה ומשכתי אותה לחיבוק, הקשר של ערפד ליוצר שלו הוא הקשר העמוק והחזק ביותר, או לפחות הקשר העמוק ביותר שאני מכיר.. היא המשפחה שלי, היא האימא שלי, היא החברה הכי טובה שלי, היא חלק ממני, היא דם מדמי.. ורק עצם המראה שלה בוכה ונשברת מדאגה אליי פורקת אותי על נשקי ואני נהפך לכלי שבר חסר ערך בין רגע.. לא, שרק לא תבכה, זה בין רגע משפיע עליי וזה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו!
"אני מבטיח לך, אני ישרוד זאת, אני חזק, עברתי המון, ומי אם לא את יודעת" קרצתי לעברה מעביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזנה. "אני באמת אוהב אותך פאם, אבל את חייבת לסמוך עליי בדיוק כפי שאני עלייך" נסתי להסביר כנואש.
היא נאנחה וידיה נכרככו סביב צווארי. "יש לי בכלל ברירה..?" לחשה.
ולפתע קפאתי במקומי ונשמתי נגזלה, סובבתי את ראשי והתנתקתי מפאם במהירות, דמותה הקטנה והשברירית של ליסה, לבושה בחולצה שלי ובמכנסי הג'ינס הקצרים שלה הכו בי בחוזקה, לגמתי, שאפתי את מראיה היפהפייה והסקסי בטירוף.. כל דבר בה משך אותי, מכפות רגליה עד קצה שערתה האחרונה, הייתי מכור ושיכור ממנה.. נטען בכה המון רגשות שגורמות לנקודה מסוימת באמצע גופי לרטוט ולהלום בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, הקרקע נשמטת מתחתיי וכמכה מענה מתחת לחגורה אני מסוגל לאבד את שיווי המשקל, לא יכולתי להוריד את עיניי מזוג עיניה הכחולות ומהפנטות ששבו אותי בקסמן עוד מהרגע הראשון.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, קרביי להטו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, דמי התחמם והתפרע בעורקיי, החור והייאוש העמוקים שבבית החזה שלי הלכו והצטמצמו רק בזכותה… הכול בזכותה, הבלעתי חצי חיוך אך הבעת פניה השבורה גרמה לו להימחק בין רגע, דמעות נקבו בעיניה וכפות ידיי רעדו. "לפני שעתיים שכבת עמי, ועכשיו אתה.. חתיכת.. חתיכת מפלצת! אין לך לב?!" היא צווחה עליי והמילים שלה כדורבנות הכו בי כדלי מלא מי קרח קפואים, כמעט ונפלתי במקומי, אבדתי את העשתונות והדמעות ללא כל שליטה כמעט והתפרצו מעיניי.. ידעתי, ידעתי כל הזמן הזה שהכול טוב מידי בשביל להיות אמתי, היא חושבת שאני מפלצת, היא מאמינה בכך שלערפד לא מסוגל להיות לב… והנה היא מודה בכך! "ליסה, זה.. זה לא מה שאת..-"
"הו, בבקשה, חסוך זאת ממני. מבין כל הגברים שבעולם, אתה האחרון שחשבתי שאהיה מסוגל לעשות זאת.. אני.. הארי, איך אתה מסוגל?!" היא צווחה עליי והדמעות החלו לנזול על גבי לחייה, לא, רק אל תבכי.. רק רציתי למחות ולספוג את דמעותיה, ולפני שהיא הספיקה למצמץ כבר נעמדתי מולה מוחה את דמעותיה, אך היא דחתה אותי בכאב. "אל. תגע. בי" ירקה וירתה זאת ללא כל טיפת רחמים.
התכווצתי בכאב. "ליס', מותק, אין לי כלום עם פאם!"
"כן החיבוק האוהב שלכם כלל לא הראה זאת, למען השם, אותי אינך מחבק כך!!" היא התכוונה לסתור ללחי שלי אך עצרה את עצמה, היא התבוננה בפאם שקפאה במקומה. "הוא כולו שלך חתיכת חרא מסריחה שכמוך" ירתה לעברה ורצה למעלה.
כול מערכותיי דלקו ודמי נזל מפניי, לא היה לי זמן להתמהמה ובלי לחשוב מהרתי בעקבותיי, רץ ונלחם על דבר ששווה זאת, שווה הכול.. אני לא יכול לראות את עצמי בלעדיה ולא אכפת לי מה היא חושבת עליי, אני זקוק לה, אני נואש אליה, אני חייב אותה.. היא חלק ממני, נשכתי אותה, סמנתי אותה, היא אינה יכולה כך סתם לברוח.. ועוד בגלל שהיא חושבת שאני.. לא, לעזאזל – זו פאם! למה היא שופטת? למה היא אינה בוטחת בי?! ציפיתי שהפעם שהיא תעזוב תהיה בעת צרחות אימה ובכי של פחד וכאב, לא בגלל.. איני לעולם בגדתי באישה, והיא האחרונה שאני בכלל אשקול זאת, לא בבקשה.. היא אינה יכולה לעשות לי זאת.
"ליסה, חכי!" צעקתי ואחזתי בפרק ידה מסובב אותה אליי. "היה לנו רגע מיוחד וקסום ביחד, את באמת חושבת שהייתי נותן לו להתחמק ממני בכזו מהירות? את חשובה לי, מתי תביני זאת? פאם היא רק..-"
"סליחה באמת ששעממתי אותך כי אני אנושית ויש לי שעות שינה משלי, יודע מה? אולי.. אולי הכול טעות, אולי אנחנו ומה שקרה בינינו הוא טעות" היא קפאה במקומה וקולה היה שבור.
לסתי נשמטה וזה הכה בי כמכת ברק.. האמנתי.. האמנתי בדבר בלתי אפשרי? "למה.. למה את מתכוונת..?" לחשתי.
"לעולם לא נהיה מסוגלים להתעורר ביחד בבוקר, או לאכול ביחד במסעדה, או לבלות לילה או יום שלם ביחד, לעולם לא נזכה למה שכל זוג זוכה.. עדיף לך משהי לרמה שלך הארי.. אני מבינה.. אני מבינה את זה שאתה..-"
"לא, את לא יכולה לומר לי זאת, את בכלל שומעת את עצמך?! אני לעולם לא הייתי בוגד בך, לעולם לא! את האישה היחידה בחיי, את שאיפת נפשי, את שלי.. ואני.. אני..-"
היא עצמה את עיניה וסמנה לי לעצור. "אני עכשיו יוצאת מבעד לדלת, ובגלל שאתה.. שאתה חשוב לי.. בבקשה אל תצא אחריי, השמש עולה עוד מעט, וזה מסוכן לך.. אבל לא נורא, לא תהיה משועמם, הבלונדינית הזו תארח לך חברה.." היא לחשה ופשוט לקחה את עצמה והלכה, מותירה את לבי שבור ומפורק לאלפי רסיסים.. יודע שבלתי אפשרי לרדוף אחריה ולנסות להחזיר אותה אליי, לכל הרוחות, כיצד יכולתי להיות כה טיפש?!
"באמת כואב לך עליה, אני יכולה לחוש זאת.. הארי, אינך אשם. תן לה זמן להבין זאת ואני בטוחה ש..-" פאם אמרה מאחוריי ולחצה בידה על גבי שכמי על מנת לרסן אותי, אך באותה השנייה העפתי את ידה ממני והתבוננתי במבט ישיר לעיניה החומות. "לכי מכאן, בבקשה, לכי" סיננתי בארסיות.
לסתה נפערה לרווחה. "אתה לא רציני.." השתנקה.
אני רק רוצה להיות לבד למען השם! "אני מצטער פי', אבל באמת מסוכן בשביל שנינו להישאר עדיין ערים.. לכי, אני חייב רגע לעצמי" פלטתי ונסתי לחפש אחר אוויר לנשימה אך הכול נלקח ממני בין רגע, כיצד אבדתי אותה בכזו מהירות?! איך?!

-מנקודת מבטה של ליסה-

נפלא, יש לי יום חופשי היום. דרך טובה להתמכר לכאב ולאובדן.. דרך טובה לתת לעצם אור העובדה שהגבר שנתתי את כל כולי לו, בגד בי ושבר את לבי לאלפי רסיסים שלעולם לא יחוברו.. סרקתי את הקירות שמסיבי, הקירות הקרים והריקניים, חבקתי את עצמי וכל סערותיי סמרו, אני לבד. הקירות, החלל הקריר חונק אותי והולם בחוזקה במוחי, ראשי הסתחרר כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, חשתי משקל מסוים שגדול מעליי.. כאילו ומוחץ אותי, מפרק ושובר, קורע לגזרים עד הסף, עד זוב דם.. חור שחור וארור נפער בבית החזה שלי, חור של כאב, של דיכאון, של בדידות.. של שברון לב, לחשוב שלעולם לא חשבתי שאתן למישהו כך לפגוע.. כך לגעת בי, נפשית ופיזית, בלב ובנשמה, כפי שהארי נגע.. תפסתי את ראשי בין ידיי.. גרוני היה חנוק וצרב כחתך, רעותיי הלמו ושרפו כאש, חשתי חרב חדה מפלחת את גופי ומורטת את עצביי ואת עשתונותיי, גורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. כפות ידיי היו מזיעות במקצת ודמי התפרע בעורקיי, הדמעות חזרו.. נפלתי על גבי מיטתי, רק רציתי לצווח אלפי קללות לרקיע השמיים הכחולים והאפורים כאחד.. רעותיי שרפו ובערו כאש להבה שהתפוצצה בתוכי.. כל סערותיי סמרו.. נסתי לתפוס דבר מה על מנת להיאחז בו אך לא היה לי דבר, רציתי לברוח מהעיר הזו, מהאכסניה, מהמציאות שלה נחשפתי, מעצמי.. אך מהארי לא יכולתי, לבי עדיין נותר שם, לא פועם, קפוא, משותק, מנופץ ושבור.. על גבי רצפת ביתו..
פלטתי אנקת ייאוש והצמרמורת חלחלה לכל אורך גופי, אני רוצה את הארי.. אני רוצה אתו עכשיו אתי בשביל לדעת שהכול בסדר אתנו, כה השתוקקתי למגע שפתיו על שלי, לתחושה שבה אני חשה את זרועותיו החזקות כרוכות סביבי ומגנות עליי מפני העולם, לחיוך הכובש והמדבק שלו, לעיניו הירוקות יותרר מדשא טרי ורענן, עיניים שנדמות כקרן אור ליופי ולביטחון העצמי.. עיניים שהפנטו וכבשו, פרקו אותי על נשקי וחרבו עד עפר עוד מהרגע הראשון.. אני לא מסוגלת לוותר עליו, חייב להיות לזה הסבר.. אבל הפגיעה קשה מידי ופשוט מונעת זאת ממני!
לפתע נשמעה נקישה זריזה על גבי דלת ביתי, קפאתי… מי זה כבר יכול לקרות?! כרככתי צעיף סביב הצוואר על מנת להסתיר את סימני ניביו מליל חלומותיי, משוש חיי, שאיפת נפשי, שנגזלה ונגמרה.. אבדתי את עצמי, נפלתי לערפד. מה חשבתי?! זה היה פסול מראש, אבל רק עצם העובדה שאמרתי לו את הדברים הארורים והמגעילים, המחליאים הללו שהוא בעצמו חושב על עצמו.. גרמו לי להפוך לכלי שבר יותר ממה שאני.
פתחתי את הדלת לרווחה, לסתי נשמטה והקרקע התרסקה מתחתיי, "תומס..?" לחשתי, תומס, הידיד שכמעט אנס אותי ערב לפני שעזבתי, הידיד המאוהב בי יותר מידי.. לעזאזל, מה הוא עושה כאן?!
"היי יפהפייה" חייך אליי ונכנס. "אז, מה שלומך?" שאל יותר מידי בשחרור.
זקפתי גבה בתימהון. "מה אתה עושה כאן?"
"רואה אותך" אמר את המובן מאליו.
נשפתי על גבי הפוני שלי. "אל תשקר לי.. מספיק שקרו לי, לא היית מגיע סתם בלי התראה, מה אתה עושה כאן?!" צווחתי עליו, לא יכולתי עוד.
הוא בלע את רוקו וזה גרם לכל מערכותיי לדלוק, מה הוא עושה כאן באמת? "אני.. אני.. קבלת מכתב, מאימא שלך.. אז חשבתי לנצל את ההזדמנות, גם לראות אותך, גם לגרום לך להתאהב בי וגם להביא לך את המכתב, שלוש ציפורים במכה אחת, זה מרשים.." קרץ לקראת הסוף.
קפאתי במקומי וחשתי כיצד אני מאבדת את עצמי ואת האנושיות שבי, מכתב מ.. מאימא, למה? איך? מאיפה?!
חטפתי את המכתב בלי המון מחשבות, בהתחלה ידי הייתה חזקה ותוקפת, אך לקראת הסוף, רעדה עד שנשמט מידי..
זה מכתב סחיטה, איומים:

'לליסה,
חשבת שתוכלי לנטוש אותי כה מהר? שתינו יודעות מי הרג את אחותך, שתינו יודעות מי צריכה להיכנס לכלא במקום לטייל חופשי בעולם.. ושתינו יודעות שיש לי אומץ לספר זאת.
הגיע הזמן שתזיזי את התחת הארור שלך ותתחילי לדאוג לי, אני מכירה אנשים.. ולא יהיה טוב, שלחי לי כסף במזומן לכתובת הבית שלנו, ולא, המצב רק יחמיר.. את באמת רוצה לשחק באש יותר ממה שכבר שחקת, מתוקה שלי?
איני שלך, את לא שלי, ממני,
רבקה '.

לא.. לא, אין סיכוי שזה קורה לי! למה?!