He Took Me – פרק 22

פניו של הארי החווירו באופן מיידי, חשתי כיצד ידיו נופלת ממנו כשהוא מעד לאחור. אני אחזתי ברעד את היד הפצועה שלי מקרבת אותה קרוב לחזה שלי, לאחיזה החזקה שלו הייתה תחושה של צריבה על העור, ולפתע כל האירועים שבהם ראיתי את הארי אלים הכו בי בחוזקה כמכה מענה מתחת לחגורה.. תומס הוטח שלושה שולחנות לאחור, הריב עם ג׳ייק ומה שחולל לפניו, ההיאבקות התוקפנית שלו.. הכול. אני חושבת שפעם ראשונה הבנתי עד כמה מסוכן הארי יכול להיות, אפילו לי. למרות שתמיד בקשתי ממנו שישלוט בעצמו.. הוא עדיין היה עם בעיית שליטה בכעס שלו. וזה הפחיד אותי.
״ליסה״, הוא ניסה להתקדם אליי בזהירות, הניבים שלו חזרו למקומם וראיתי מבט קבור בכדורי האקדח הירוקים שלו שבלתי אפשרי להגיע לעומקם.
העיניים שלי התרחבו בפחד, נסוגתי נואשת לאחור כדי לנסות ולהגדיל את המרחק בינינו. אבל אני.. אני פשוט לא יכולה. הייתי מאובנת, הוא עלול לגרום לי לנזק שוב.. או שזה פשוט מאור העובדה שהלב שלי מתכווץ והולם בחוזקה ואיני מסוגלת לנטוש אותו כך באמצע הלילה.. איני רוצה לעזוב אבל חייבת, הוא הכאיב לי.. כיצד אבטח בו שוב?!
"הו אלוהים, לא, בבקשה ….. לא שוב." הארי התחנן בטירוף. לא שוב? למה הכוונה..?
הכאב בעיניו שבר את לבי למליוני רסיסים שדקרו את בית החזה שלי וגרמו לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, הכאב הנפשי בלראות אותו כך היה הדבר המענה והמייסר ביותר שחוויתי בחיי. אבל פחדתי מדי לעשות משהו. הוא ירד על ברכיו מולי. המבט המבוהל שלי נשאר נעול קדימה, לא מסתכלת למטה. קפצתי, מתנשפת כשזרועותיו החזקות נכרכו סביב אחורי הירכיים שלי. ראשו הונח על בטני, והוא לפת אותי חזק יותר כאשר הוא חש את חוסר הרצון שלי כלפי המגע שלו. רעדתי כעלה נידף ברוח.. דמי התפרע בעורקיי וראשי הסתחרר וכאב כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, כיצד אפשר כה לרצות מישהו וגם לדחות אותו באותו הזמן?
״ליסה, בבקשה. א-אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך. זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות …. אני מצטער״.
עצמתי את עיניי ודמעות התגלגלו במורד לחיי. גופו של הארי לחץ, קר מנגד החום שלי. רציתי לנחם אותו, אבל אני לא ידעתי איך, הרצון שלי, נפשי עדיין קפואים במקומי. הוא היה כמו ילד קטן, אבוד ובודד, שרק חיפש אחר איזהו סוג של אהבה וחום שהוא כה נואש לו.
אני לא רציתי לראות אותו לבד.
"בבקשה." הוא לחש והתייפח בשקט.. דמעות בוגדניות של דם זלגו מבעד לעיניו והבליטו את עורו הלבן והצחור.. זה היה הדבר המהפנט ביותר שראיתי בחיי.
עם דמעות עדיין נופלות מהעיניים שלי, אני בהיסוס הנחתי את היד שלי על החלק האחורי של ראשו של הארי, מרגיעה.. מלטפת את התלתלים הכהים והממכרים שלו כשהוא נצמד אליי. הנשימה של שנינו ביחד האטה את הקצב כשהראיתי להארי מעט נחמה. אף פעם לא ידעתי שהוא מתכוון לפגוע בי. אחת מזרועותיו עברה לסיבוב הקדמי שלי. הצצתי למטה כדי לראות את עיניו, הן היו סחוטות כאב, נרתעתי כשידו יצרה קשר עם הזרוע הפגועה שלי. שפתיו לחות ברכות גררו נשיקות על פני העור המאדים, נואשות מנסות לגרום לי להפסיק לפחד.
״אני כל כך מצטער, מותק. "הוא מלמל בשקט על עורי.
"זה בסדר …. זה בסדר, הארי." לחשתי שוב ושוב.
אני באומץ תפסתי בסנטרו, לדוג אותו לפנים שלי. דמעות קטנות עקצו בעיניו כשהביט בייאוש אליי. זרועו התרופפה סביב הגוף שלי כשאני החלקתי לרצפה. המצב נרגע כשישבתי בפישוק רגליים כשהארי כורע לפניי על זוג ברכיו. ראשו נח ליד הכתף שלי כשאני ממשיכה ללטף את תלתליו.
"אני לא התכוונתי." הוא אמר לי בשקט.
הנשימה שלי הייתה חדה כשהוא נפרק בשקע הצוואר שלי. נשארנו עטופים האחד בשנייה, השפתיים שלי מתקרבות מידי פעמים כדו להעניק נשיקות ללחיו.
"אני דואגת לך, ​​הארי. אני לא רוצה לראות אותך נפגע … אני-אני רק דואגת לך. "
הוא הנהן בהבנה. תלתלים מדגדגים על עורי.
"ליסה, אני עדיין הולך להילחם." הדהד קולו המחוספס.
דבריו הביאו לכאבים בחזה שלי. אבל אני החלטתי שלא ללחוץ עליו יותר. אני לא רוצה שנדרדר שוב.
"את רוצה לבוא לאימון? להישאר שם?״ שאל בשקט ובמעט זהירות.
נשמתי עמוק, הלוואי שידע שזה רק בגלל שאני אוהבת אותו, "כן."

***
אומנם הגענו בהפתעה אבל ריי וטום שמחו לראותנו.
זה היה מוזר לראות הארי מתאמן הפעם, היה לו את הרצון להוכיח לי שהוא טוב במה שהוא עושה ואין לי כל טעם לחשוש או לפחד. הוא נראה חזק, בשליטה.. ההתמקדות המוחלטת שלו במשימה שלפניו. תקשור הכעס שלו למשהו שהוא היה מיומן בו. הבחור שאתו נאבק מעט כשהכפפות של הארי הכו ללא הרף נגד החסימה שלו או מה שהשטות הזו של הבנים תהיה. אבל אני לא יכולתי להשתחרר מתחושת האיום והנוראה.
״הוא יהיה בסדר את יודעת" טום התקדם לעברי במבט בטוח.
הצצתי אליו בזמן שהתיישב לידי, הנחתי את הרומן האנגלי קלסי שלי בחיקי.
"הוא אמר לך עם מי הוא נלחם?"
הנדתי בראש. אני לא באמת רוצה לדעת עם מי הארי הולך להלחם. המחשבה התהפכה בבטן שלי. תמונות שלו מוני מחוסר הכרה על רצפת זירת האגרוף הציפה את דעתי.
"הבחור הוא ממזר." טום הניד בראשו בגועל לפני שהמשיך. "זה ידוע שהוא מכה את כל החרא שלו החוצה כל אישה שהוא יוצא אתה, כל שבוע משהי אחרת".
היד שלי התרוממה לפה שלי בהלם.
"פגשת את היילי, נכון?" הוא שאל.
"אממ .."
המוח שלי רץ עם כל הפרצופים של האנשים שהארי הציג לי. נשימתי נעתקה כשהיא הופיעה כהבזק אור של הדמיון שלי. אני פגשתי אותה, דברנו קצת, באחד מהלילות שבהם הארי לקח אותי למועדון, היא אמרה לי שהארי אוהב אותי.. הבלעתי חיוך מעצם המחשבה על כך. הלילה שבו גם פגשתי את ג'ייק. אני התכווצתי מהמחשבה המחליאה עליו.
"היילי היא אחד מחבריו של הארי."
"אני זוכרת אותה." הנהנתי.
היה לה עור שזוף, ושיער ארוך וזהוב שמבליט את עורה, היו לה גם משקפיים אני חושבת. לזמן הקצר שדברנו היא נראתה בעלת אישיות מקסימה. אני לא הבנתי את הקשר שלה עם המצב הזה עד ששמעתי את טום מדבר עוד פעם.
"ראית את בסימן הסגול והכחלחל מעל גבתה, נכון?."
אני לא צריכה או רוצה לשמוע עוד מטום. בחילה שטפה אותי, אני יודעת בדיוק שנגרמה לה פציעה. זו הייתה הסיבה שהארי היה כל כך נחוש בדעתו להלחם בבחור הזה. הוא פגע באחד מחבריו.. וגם בעוד המון נשים.
העפתי מבט לראות את הבחור המתולתל שלי מביט בי ישירות. הוא הפסיק את אימוניו, כפפותיו הוסרו כשהוא שתה מעט דם בשקיקה, דם טופו, תארתי לרגע.. מים בטעם טופו, מעניין. גבותיו ירדט בזעף כשהוא ראה אותי בהבעה המוטרדת והרגילה שלי בכל דבר שקשור לקרב שלו. הרגשתי כיצד הספסל מתנדנד קצת מתחתיי כשטום ירד, מתכוון לסלק קצת ציוד. ההתמקדות שלי נפלה בחזרה לספר שלי כששמעתי את צעדיו קרבים אליי. אני סרבתי להסתכל למעלה. הוא דחף את ראשו לתוך שקע הצוואר שלי, בניסיון לקבל תגובה.
"את כועסת עליי." דבר, בשקט, כמעט יותר לעצמו מאשר אליי.
אני לא כועסת, אני רק מודאגת.. אולי התגובות שלי מוגזמות אבל.. הוא עדיין החבר שלי, ערפד, מתאבק, מסוכן-זה לא חשוב לי, אני אוהבת אותו. השפתיים התפוחות שלו נישקו את הצוואר שלי, אבל אני נשארתי חתומה כלפיו, עדיין מזועזעת מעט מהמפגש הקודם שלנו. נשימתי נעתקה מעט כאשר היד החמה שלו אחזה בשלי, שמתי לב שהוא חש רגשות אשם קצת, נזכר בכאב שגרם לי לפני זמן קצר. עיניו היו עצומות לרגע לפני שדבר.
"בחייך. את הולכת להיות המוטיבציה שלי ". חייך ברכות ונשק ללחי שלי מדליק את כל מערכותיי בין רגע וגורם לכל סערותיי לסמור כרטט חשמלי עז שמחלחל לכל אורך גופי.
אני נמשכתי בעדינות מהמקום שלי על הספסל ונגררתי מאחורי הארי למחצלת הכחולה שבפינה המרוחקת ביותר והמוסתרת. הוא עמד גבוה ממולי, נותן לי חיוך קטן, ״תשכבי בשבילי, מתוקה."
שלחתי לו מבט מבולבל לפני שהוא הנהן בראשו בעידוד. העיניים שלי התגלגלו כשהוא לקח את היד שלי, עוזר לי במורד גבי על המזרן הקפיצי. אני הונחתי שטוחה, בוהה בבחור היפה שמעלי, לא ממש הייתי בטוחה מה היו כוונותיו. הארי קרץ לפני שמיקם הברכיים שלו משני צדי המותניים שלי. זרועות הארוכות והשריריות פרוסות משני צידי הראש שלי. הוא דשדש מעט, מיישר את רגליו וזרועותיו. גופו של הארי הוריד במתחו את שריריו,הוא היה במרחק של סנטימטרים ספורים מהפנים שלי כשהוא החל לרכון לעברי קרוב יותר. נשיקה קטנה נגנבה מהשפתיים שלי לפני שהוא יישר את זרועותיו, עולה עליי. צחקקתי כשהוא במתיקות שפשף את אפו בשלי, ואז התרחקתי שוב, אהבתי לשגע את הערפד האנושי שלי. האירועים עם זאין לפני שעות ספורות עדיין לא נשכחו. הדחיפה השלישית והנואשת שלו לעברי תוגמלה בנשיקה כבדה יותר, הארי נמשך אליי יותר כשהיד שלי הגיעה עד כדי לתפוס את עורפו.
הוא גיחך הפעם הוא מתרחק ממני, וכלל לא עניין אותי כמה הוא חזק, איני אתן לו ללכת ממני. היד שלי משכה אותו חזרה למטה. השפתיים שלנו בכוח לחצו יחד כשקולות נמוכים של גניחה נפלטים מהחלק האחורי של גרונו… הקולות הללו הדליקו את כל מערכותיי ופרקו אותי על נשקי בין רגע.
״ליסה..!״ הוא צחק.
המגע שלי שוחרר כשהתבוננתי בהארי מגדיל את המרחק בינינו. אהבתי לקחת חלק בסוג זה של פעילות גופנית. חייכנו לרגע אחד לשנייה לפני שעטפתי את רגליי סביב מותנו, ודחקתי אותו אליי, הארי נכנע ברצון כמובן.
"אני אוהב את האימונים איתך. אני באמת לא יכול לעשות את זה עם טום, זה יהיה מחשיד״ הקניט אותי.
צחקתי על התגובה שלו.
"טוב, כי אני לא רוצה לשתף אותך."
כמה נשיקות יותר הונחו לסירוגין על הפנים שלי לפני שהוא נסוג. הארי בריכוז בחן אותי, שהבחין בשינוי במצב הרוח שלי.
"מה קרה?" הוא חקר.
"אני יודעת למה אתה נלחם בו … בגלל היילי." דברתי בשקט.
שרירי זרועותיו נראו מתוחים יותר, עדיין מרחפים מעליי.
"הוא בזבוז מחורבן של חלל אוויר. היא לא ראויה למה שקרה לה ליסה, אף אחת מאותן בנות שנפגעו ממנו, וכולן אנושיות ולא נערות שעשועים״ . נימת קולו הייתה קשה.
הארי הבחין שנהייתי פקעת אחת של עצבים מתחתיו, והוא עשה מאמץ כדי לנסות ולהרגיע אותי במהירות. האצבעות שלי הגיעו גבוה בשביל ללטף את לחיו. לסתו נרגעה עם המגע שלי, הוא רק צריך לגעת בי או אני בו בשביל שנחוש בסדר.
"זאין רצה מספיק זמן לקחת אותי לקרב ולנצח.עכשיו יש לו את ההזדמנות שלו, או לפחות לנסות". קרץ.
בשלב זה היו רק כמה אנשים שמסתובבים, לארוז את הדברים, כולל טום. אני בעדינות דחפתי את ידי על הכתפיים החזקות של הארי, והוא אפשר לי לגלגל אותו ממני, נשכבתי על בטני נעזרת במפרקיי. אצבעותיו הארוכות רצו במורד עמוד השדרה שלי, מושך אותי אליו.
"אני עדיין לא רוצה שתלחם מתוק, אבל עכשיו אני מבינה." דברתי אל חזהו.
פלג גופו עליון עלה בהתמדה ונפל מתחתיי. יד גדולה בזהירות אחזה במפרק היד שלי, בעדינות מושכת את הזרוע שלי. אני לא יכולתי לעזור, כשהרגשתי שהארי נושק שוב נשיקות עדינות לעור שהיה אדום עדיין. שנינו ידענו שזו חבורה, שהוא השאיר עליי סימן, תזכורת לקוצר הרוח שלו על הזרוע שלי.
"אני כל כך מצטער, ליסה." הוא השתתק לרגע. "אני רוצה שתרגיש בטוחה איתי… אני רוצה לשמור אותך בטוחה ומוגנת, זה כל מה שאני רוצה, באמת."
השפתיים התפוחות והנשימה החמה שלו הרגיעו את הפגיעה כששכבתי על הארי.
"אל תעשה שום דבר למעני שיגרום לי למפחד ממך אחר כך." לחשתי.
***

תומס גרר אותי לחיבוק ארוך וממושך, החזרתי לו חיבוק אוהב ומסור בחזרה, השמש הקופחת הצליפה מעלינו אבל זה כלל לא היה חשוב לי, דבר לא היה חשוב לי מלבד לחבק אותו חזק ולא לעזוב, חשתי שבמעט פספסתי אותו וכלל לא בלתי אתי או עמדתי לצדו כשהיה צריך אותי, אבל.. הארי פשוט לקח אותי ונתק אותי כמעט מכל העולם, חיי התהפכו וכל עולמי הטלטל עד הסף ואני השתנתי לעד בלילה אחד, שבו פגשתי בו.. שנייה גורלית שנדמתה כנצח.. נאנחתי, תמיד חשבתי שאוכל לחלוק ולספר לתומס הכול, מלבד אחותי כמובן.. אבל כנראה שאני לבד במערכה הזו.. יש לי את דפני ואיתן אבל קשה ומוזר להחשיב אותם בתור חברי נפש והאנשים שיצילו לי את החיים יום אחד..
״אני יתגעגע אלייך..״ לחש לאוזני ונשק ללחי שלי ברכות, ״אולי בפעם הבאה אני יגיע בשביל לבקר ולא בשביל להיות על תקן הטלפון האנושי״ קרץ.
הצלחתי להבליע חיוך, תומס תמיד ידע איך להצחיק אותי.. גם ברגעים הקשים, לבי התכווץ והלם בחוזקה, הדמעות עמדו בעיניי, לא רציתי לראות אותו הולך לעבר המונית הארורה ונוסע היישר לשדה התעופה, לא רציתי שיעזוב.. ידעתי שרק מעצם אור העובדה שהוא שוהה לצדי אני מסופקת, חשה חזקה יותר ובטוחה אפילו יותר מאשר שאני עם הארי… אני אוהבת את תומס, למרות הכול, הוא תמיד היה חבר טוב. ״אתה חייב לחזור לבקר, אני זקוקה לך כאן..״ לחשתי.
״אני זמין בטלפון 23 שעות ליס׳ ״קרץ.
זקפתי גבה, ונסתי להשתלט על הדמעות שקרעו והיו כסכין צורבת יותר מכוויה בגרוני, ״למה אתה מתכוון..-״ נסתי להישמע קלילה אך דפני קטעה אותי בכך שדחפה אותי ונפרקה על שפתיו, דמי נזל מפניי.. פספסתי כאן משהו..?! ״דפני?!״ זעקתי.
אך היא התעלמה ממני בדיוק כמו תומס, הוא מחה את דמעותיה ונשק נשיקה קטנה נוספת לשפתיה, ״אני לא אפסיק לחשוב עלייך לרגע..״ הבטיח, ״אל תשכחי אותי״ היה רמז להתחננות בקולו, חשתי כיצד רעותיי בוערות כאש שהתפוצצה בגופי וגזלה את כל כוחותיי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי.. אוי, תומס.. הוא נפגע מכל האנשים שאהב, כולם תמיד נטשו אותו או שכחו מעצם קיומו, הוא מעולם לא חש באמת נאהב ורצוי באף מקום או עם אדם מסוים בעולם, אפילו אני עזבתי אותו לאחר שפתח את לבו בפניי וברחתי לארץ אחרת.. אבל ידעתי שגם דפני פגועה, אולי הם יוכלו לעשות את הדבר שאני בספק אם אני והארי אי פעם נצליח, ויתקנו האחד את השנייה? הבלעתי חיוך והצבע חזר לפניי מעצם המחשבה.
״אתה מבטיח לחזור..?״ היא לחשה.
הוא אחז בסנטרה ודג את פניה אליו, ״יש לי סיבה.. יש לי אותך..״ חייך חיוך רך.
היא כרככה את זרועותיה סביב כתפיו, ״אני אוהבת אותך..״ התייפחה חרש.
הוא אחז באגנה ביד אחת ובידו השנייה ליטף את שערה הרך והארוך, ״גם אני אוהב אותך מתוקה, אפילו יותר..״ עיניי נקרעו לרווחה, הוא אמר את זה עכשיו?! תומס?! תומס שלי?!
אך נהג המונית צפר בכעס, ״קדימה, אתה לא משלם לי על זה!״ קרא.
נאנחנו כולנו, תומס נפרד מכל שאר החבורה בחיבוק חם וצחוק קל, ואז חזר רק לרגע אליי ולא רציתי לעזוב… עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, ״תתקשר״ אמרתי בשפתיים יבשות.
הוא הנהן בחצי חיוך, ״ברור״ והנה הוא נקרע ממני, מדפני.. מכולם וחוזר לעיירה הקטנה והמסריחה שלנו, לפחות מישהו אחד יאהב זאת.

***
נקשרתי באגרופי על גבי הדלת השחורה שממולי בדיוק כשהערב ירד מתחתיי, זה היה יום קשה אך אני שמחה שהצד האפל שבו שאני כה אוהבת מתחיל. אני רק הייתי צריכה לחכות כמה רגעים לפני שבחור די גבוה,בעל שיער מתולתל הופיע. הוא עדיין היה לבוש בבגדי האימונים שלו, כשהוא עומד יחף לפניי.. הוא רק עכשיו התעורר? הבלעתי חיוך נבוך והוא דחק בי להיכנס.
"שלום יפה." הארי חייך אלי.
"היי." חייכתי בביישנות.
היד שלי אחזה בחוזקה בו, מושכת אותי למסדרון של דירתו לפני שסגר את הדלת מאחוריי.
"את יודעת, הייתי יכול לאסוף אותך." הוא דיבר בזמן שהוציא את התיק שלי מכתפי.
"זה בסדר גמור."
אני עבדתי לאט על ריסון הצורך הרכושני של הארי כדי להגן עליי כל הזמן. הוא אפשר לי בחוסר רצון ללכת לדירה שלו לבד מהעבודה לאחר השיחה שלנו בטלפון לפנות בוקר. אבל זה היה רק ​​לאחר עשר דקות של ניסיונות לשכנע אותו אחרת.. שאני יכולה ללכת בכוחות עצמי ואין לדעת מה עורב לך בסוואנה הפראית של האוטובוס.. כן, אני מפחדת מכלבים ותמיד מעלים אותם על האוטובוס!
״את לא אוהבת את בסוואנה הפראית?״ קרץ אליי.
גלגלתי את עיניי, ״הייתי עייפה.. אני מדברת שטויות כשאני עייפה..״
״את תמיד מדברת שטויות ליסה״ צחק,״אבל אני אוהב זאת..״
"למרות הכול, תודה על ההצעה.. על כך שאתה.. אתה יודע, מגן עליי״ חייכתי חצי חיוך.
אני רוצה שידע עד כמה אני מעריכה אותו וחשה שזכיתי בו. הארי גרם לי להרגיש בטוחה תמיד, כי ידעתי שהוא משגיח וחש אולי גם בלי אפילו להתבונן בי, ברוב המקרים שנאתי זאת אבל יותר מכך, זה הציל אותי.. וזה מה שהארי אהב, והסתבר שמה שהוא אוהב גם אני חייבת לאהוב.. האם הוא יכול לאהוב אותי אבל?! האם הוא מסוגל לומר את המילים הללו?! להודות בהן בפני עצמו..?
המחשבות שלי נקטעו בפתאומיות כאשר השפתיים הרכות שלו נחתו עליי. הנשיקה הייתה מתוקה, שנמשכה כמה שניות לפני שהוא התרחק, משפשף את האף שלו לשלי. ידי מונחות על חזהו, חשה את פלג הגוף העליון החזק שלו דרך החולצה לבנה שלבש. תנודות גופו יכלו להיות מורגשות כשהארי המהם בהערכה למגע שלי,הן גרמו לי להשתתק ולדמי לומר שירה בעורקיי, קרביי בערו ושריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים. אצבעותיו נגררו לאט לאורך המותניים שלי. תפסתי אחיזה במכנס הכהה שלבש על ירכו, בקלילות מושכת.
"אני אוהבת את מכנסי האלה." הודיתי בחיוך אליו.
"אה, כן?" הוא שאל, גבותיו מורמות בתמיהה כאילו לקחתי לו את התפקיד. אצבעותיו הארוכות המשיכו להתגרות בי, מסלקות קווצות שיער סוררות מהפנים שלי.
"מממ.. המכנסיים הללו מחליקים לך מהאגן השרירי שלך, הארולד״ אמרתי בקול עמוק וקליל בעת ובעונה אחת, חשתי משוחררת.. כאילו כל המתח מהבוקר פשוט התפוגג ונעלם כליל.
נשענתי עליו במקצת, מציבה נשיקה ללחיו כשהוא צחק. כשנסוגותי לאחור, העין הימנית שלי ירדה בקריצה. הגוף שלי הלך ממנו והתקדמתי לטיול במסדרון לעבר חדרו, אבל הארי תפס ביד שלי במהירות.
"האם את פשוט קרצת לי?" הוא שאל ולא משועשע.
אני משכתי בכתפיי מנסה להילחם בחיוך המתפשט על שפתי.
"את משתמשת במהלכים שלי נגדי." דבר בקול נחות.
"מי אמר שהם היו המהלכים שלך?" אני בחוצפה עניתי.
הדהד הצחוק הצרוד שלו שוב כשהיד שלי עלתה לעבר הפה שלו. השפתיים הורודות ושמנמנות שלו נשקו נשיקה ארוכה למפרקי ידיי.
"את מדהימה." הוא התנשף בקול, לוחש על עורי.
השתנקתי כשהארי משך את גופי אליו, זרועותיי סביב מותניו מחזיקות אותו סגור. הוא טבל את ראשו, שיניים מכרסמות את העור בשקע הצוואר שלי כשהוא נהם בשובבות. הפעולות האינטימיות כמעט גרמו לי לשכוח את הקרב הממשמש ובא. כמעט.
שני ימים. יומיים עד שהארי נכנס לזירה. לא אכפת לי מי ינצח כל עוד הוא יגמור זאת בחיים, איני יכולה לראות את חיי בלעדיו,. אני הבנתי במהירות שהארי בעל אופי מאוד עקשן. הוא סרב לדבר איתי עוד יותר על התחרות אגרוף שאני נואשת ניסיתי לשכנע אותו על מנת להיכנס מעט לראשו. הניסיון האחרון שלי גרם לו להרים את קולו, הגוף שלי התכווץ בחזרה אל הקיר. אני לא רוצה להרגיז את הארי, שנינו ידענו את הסימנים על הזרוע שלי שעדיין היו בשלבי דעיכה.
אני מניחה שפשוט נצטרך לעבור זאת, ביחד.. כמו כל דבר עד היום.