הלנה D:
ווואו אני חושבת שזה אחד הפרקים הארוכים שכתבתי! אי ממש מצטער שזה ככה.. אבל הרגשתי שדי הזנחתי את הסיפור וגם בגלל שאתן פשוט מדהימות עם התגובות שלכן הייתי חייבת להמשיך!
הפרק הזה מוקדש לכולכן תודה רבה על הכול באמת!!
אוהבת אתכן 3>

He Took Me – פרק 24.

הלנה D: 24/07/2013 1127 צפיות 13 תגובות
ווואו אני חושבת שזה אחד הפרקים הארוכים שכתבתי! אי ממש מצטער שזה ככה.. אבל הרגשתי שדי הזנחתי את הסיפור וגם בגלל שאתן פשוט מדהימות עם התגובות שלכן הייתי חייבת להמשיך!
הפרק הזה מוקדש לכולכן תודה רבה על הכול באמת!!
אוהבת אתכן 3>

מבחוץ, המבנה נראה נטוש, התבוננתי על הקירות המתפוררים בצבע אפור וזה העביר רעד בכל גופי, בטני התהפכה ולבי החסיר פעימה בכל צעד שצעדנו. הארי אחז בי בחוזקה, זרועו נתלתה על הכתף שלי ומשכה אותי אליו בעת שנכנסו, דמי רתח בעורקיי וגרוני היה חנוק מעצם המגע המגונן שלו. הופתעתי ממספר הערפדים שהגיעו, זה גרם לרעותיי לבעור באש להבה יוקדת שגזלה ממני את כוחותי.. ועמוק עמוק במוחי, איפשהו מגזע המוח ידעתי רק דבר אחד, איני אמורה להיות כאן. חלק התקדמנו לעבר הארי כדי לאחל לו בהצלחה, להראות את תמיכתם ואת אהדתם בו, זה חימם לי את הלב.. הוא רואה שעוד אנשים בעולם מלבדי רוצים לטובתו, מאמינים בו.. הצצתי בו והוא עדיין נראה קר, נאנחתי בייאוש וזה רסק אותי לחתיכות, מדוע הוא אינו רואה זאת..?
איני אוהבת את הסביבה הפנימית של המתחם הנטוש, היה קר. הקירות הלבנים והמלוכלכים מסרבים לתת כל נוחות בזמן שישבתי בחדרו של הארי וקבוצתו שלא הפסיקו רק לתמרץ אותו יותר על זאין. אני נשארתי שקטה בנסיעה במכונית לבניין הנורא והארור הזה, הקול שלי לא המסוגל לדבר פשוט.. כל מילה שהייתה כעזר להארי הייתה פצע וחריטה בלבי, כי הוא יכול לחטוף בחזרה.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ואפילו יותר חזק. אז חשבתי שזה הטוב ביותר בשבילו שלא אדבר בכלל ולא אמשיך להביע את הדאגה שלי, שידעתי שהתחילה לכבוש אותי על הבחור המתולתל היפה שכה אהבתי. שהחלפתי את בגדי העבודה שלי במושב האחורי של המכונית שלו, החלונות הכהים העניקו במידה מסוימת תחושה של הגנת מצופים. בכל רגע אחר הארי החצוף הציץ בי בהתפעלות, אבל הוא הסיט את מבטו אל הטלפון שלו כשהוא חיכה שאגמור.
אני ישבתי על השולחן בפינה, רגליו משתלשלות מהקצה כשצפיתי במעשים סביב החדר. כמה מחבריו של הארי היו מפוזרים, והתיישבו על הכורסה החבוטה על יד הקיר. הארי כל רגע שמר בכך שהציץ אליי, בזמן שדיבר עם איש מבוגר לפני שהוא התנצל. העיניים שלי בחנו אותו כשהוא התקרב. הוא הציץ בי בסקרנות לפני שקרא אל טום. הוא היה במהירות לצדו, מצליף את מבטו מן הארי אליי במבט מבין לפני שהארי דיבר בכלל.
"שים עין עליה." הארי דיבר בחשש לטום.
קמט נחרט במצחי בתימהון, מה? אני לא צריכה להיות תחת בייביסיטר בכל דקה ושנייה. רכושנותו של הארי כמעט וחנקה, זה כבר באמת החל לעצבן. אני בת שמונה עשרה למען השם. קפצתי כשקרא מישהו ברמקולים, מבשר שהקרב מתחיל בעוד חמישה עשר דקות. הארי נעלם, ככל הנראה הולך לשיחת מוטיבציה אחרונה, ולכן נשארתי עם טום.
"הוא הולך להיות בסדר, ליסה״ הוא הניח את ידו על שכמי מנסה בנואשות לרסן את הדאגה שלי.
התבוננתי בו מוכת הלם, "א-איך אתה יודע? אני לא מאמינה שאתה נותן לו לעשות את זה! " צעקתי עליו.
לטום לא היה די זמן להגיב לתגובה שלי כשכמה מהחבורה נכנסו לחדר. ההתלוצצות השובבה שלהם מילא את החלל הקטן. אני דשדשתי מהשולחן, ניגשת אל הצד הרחוק. תשומת לבו של טום הוסטה הרחק מחבריו אליי.
"לאן את הולכת?" הוא שאל.
"אני רק הולכת לשתות קצת מים..״, מלמלתי במשיכת כתפיים, נפלא, אני תחת הפיקוח של הכפיל של הארי.
הוא הנהן לעברי, לאחר שראה אותי צועדת למכונת המים. אני משכתי כוס פלסטיק שקופה ומסריחה, מניחה אותה תחת זרם המים הצוננים. הנוזל הקריר מילא את המכל השקוף ואני פניתי לטום. עיניו היו עדיין מונחות על דמותי הקטנה, אני נתתי לו חיוך חלש, כשקרבתי את הכוס לשפתיים שלי ושתיתי בשקיקה.. איכ׳, התכווצתי בחלחלה, זה יכול להיות הרבה דברים אבל מים זה לא. נראה שהוא מרוצה שלא רימיתי אותו לפני שחזר לחבריו. אני נעמדתי קפואה לכמה שניות כדי לוודא שהוא לא מרוכז לחלוטין בנוכחות שלי… אני לא מאמינה שאני באמת מנסה לחמוק מערפד.
הנחתי את כוס הפלסטיק המלאה שלי בצד, אני חייבת לנצל את ההזדמנות ולחמוק במהירות האפשרית לעבר הדלת הימנית, יש לי רק שנייה לפני שהוא ישים לב בכך שהריח שלי מתפוגג ונשימותיי רצות החוצה. הראש שלי התרוצץ מצד לצד במורד המסדרון. לא היה לי מושג לאן אני הולכת. המוח שלי הטלטל וקדח במהירות לפני שהחלטתי ללכת בכיוון השמאלי, לבי הלם בחוזקה ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, אני חייבת למהר… הצלחתי לברוח מערפד, כל הכבוד לי! הבלעתי רק לרגע חיוך.
איני הייתי צריכה ללכת רחוק לפני שעברתי לדלת פתוחה, קולות רמים הדהדו מהחדר. זה היה הוא, הבחור שאתו הארי נלחם, זה היה זאין. אני לא דפקתי, פשוט צעדתי ישר פנימה כמה מהפרצופים של הגברים נראו המומים מעט מעצם ההפרעה שלי.
"גברת, את לא יכולה להיות כאן."
אני התעלמתי מהקול המגורה, תוך התמקדות בבחור השרירי והמפותח במידה רבה מולי. הוא התיישב, לוקח לגימה של מים מהבקבוק כשהוא בהה בי. שערו הכהה היה מגולח באופן הדוק לראשו משני צדדיו, קעקועים מעטרים את עורו במורד זרועו האחת. אבל החיפושים שלי פסקו באחת כשהוא פנה אליי.
"מה אני יכול לעשות בשבילך, אהובה?" זאין חייך ונראה משועשע מהנוכחות הכועסת אך גם המפוחדת שלי.
נשמתי עמוק, הבעות פניי היו רחוקות מלהרגיע, "תבטל את המאבק." דרשתי.
הוא ניער את הבקשה שלי, עכשיו מחייך אליי. העיניים שלי התרחבו מעט כשהוא קם על רגליו. הגובה שלו היה דומה מאוד לשל הארי, מתנשא מעליי. אבל אני סרבתי לתת לו לדעת שהוא מפחיד אותי, למרות מה ששמעתי על המוניטין שלו עם נשים. אני עמדתי על שלי למען הגבר שאני אוהבת יותר מאשר את עצמי.
"ומה שמך תזכירי לי? ליסה?״ קרץ.
הוא מתנשא עליי, מדבר אליי כאילו הייתי ילדה קטנה. בלעתי רוק כשהוא התכופף מעט. הפחד שלי מעורבב עם כעס, ברור שהוא לא ייקח אותי ברצינות.
"רק לבטל את הקרב!" הרמתי את הקול שלי.
גבותיו עלו בתימהון ובהפתעה מהטון דיבור הגבוה והיציב שלי כשהוא בהה בי.
"טוב, אנחנו לא נמרצים" הוא דיבר בהתגרות.
הראש שלי הסתובב במהירות מהקול הצרוד של הארי שהצליח לגרום לדמי לקפוא בעורקיי ולחרב החדה שבחדות כלהב מושלם של תשוקה לפלח את בית החזה שלי ולגרום לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, כל מערכותיי דלקו ונשימותיי נעשו כבדות בין רגע… הכול הגברי והמורט עצבים הזה היה החולשה שלי. אפילו מהמסדרון עדיין אפשר היה לשמוע אותו, והוא עדיין חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה וערער לי את שיווי המשקל, "איפה לעזאזל ליסה?!" הוא צעק.
זאין נראה שוב משועשע וצחק הביא את תשומת לבי חזרה אליו ולהתמודדת אתו על מנת להציל את החבר שלי.
"אהה.. נכון את ליסה של הארי, יודעת מה מותק? אני לא חושב שהארי מאוד שמח איתך כרגע״, הוא גיחך. "עכשיו, אם תסלחי לי, אני מתכונן בשביל להוציא את כל החרא מהחבר המסריח שלך." קולו החזיק חושך מפחיד.
הוא התענג מעצם הייאוש שלי. ידעתי, הוא לא יהיה מוכן לחזור בו ולבטל את הקרב שיזם בעצמו. אבל אני עדיין נצמדתי אל הסיכוי הזעיר של תקווה שהוא יחליט לבטל בסופו של דבר, או הארי.
הארי הלך מהאיזור וקולו נבלע בהמשך המסדרון, זה רק הכניס אותי יותר לפחדים שאני מאבדת אותו, חשתי כבר חסרת ביטחון.. כאילו ויצא לי כל האוויר והכוח מהריאות. אבל זו הייתה רק המשאלה שלי שהתפללתי בלבי שתתגשם, שהקרב יתבטל.. שאני והארי נוכל לחזור לדירתו בריאים ושלמים, אוהבים בלי קץ, איני אהיה מסוגלת.. לראות אותו פצוע.. דמעות צצו בעיניי. הוא הסתובב לעברי כשניסיתי להגיע אליו, לופתת את פרקי ידו.
"בבקשה .. תבטל את הקרב זאין״ לחשתי בהתחננות.
אך באותו הרגע חשתי זרועה חזקה עוטפת אותי סביב המותניים שלי מאחור. הרגליים שלי עזבו את הקרקע כשהונפתי מעלה ויצאתי מהחדר. הנשימות הכבדות של הארי יכולו להיות מורגשות בחלק האחורי של הצוואר שלי. הגענו כלחצי דרך במסדרון לפני שהונחתי שוב על הרגליים שלי והסתובבתי בחדות. הוא רתח מכעס… נפלא, אבל אני רק חשתי כיצד אני מתרסקת מבפנים לחתיכות וכל פיסת אושר נלקחת ממני, פחדתי.. כל כך פחדתי מהקרב הארור הזה.
"לעזאזל את משוגעת? ליסה, אני אמרתי לך להישאר עם טום״ הוא רתח. "את יודעת מה הבחור הזה עשה, ובכל זאת את עדיין הלכת והתעמת איתו. מה חשבת?״
אני לא יכולתי לענות, הייתי המומה מעצמי כשהשפלתי את הראש שלי. הפתעתו של הארי הייתה ברורה כשאני כרכתי את זרועותיי סביב צווארו, נצמדת אליו ובוכה חרש.. לבי נשבר מהמילים של זאין, ׳להוציא את כל החרא מהחבר שלך..׳ לא.. לא,לא,לא! בבקשה.. הארי, המראה שלו חסר הכרה על הזירה תקף אותי וגרם לי לרעוד.
"ב-בבקשה אל תעשה את זה." התייפחתי בשקט לתוך חזהו, הדמעות שלי מיואשות הרטיבו את החולצה שלו.
שמעתי אותו נאנח בכבדות, עוטף אותי בחיבוק המגונן שלו. סנטרו נח על החלק העליון של ראשי, הנשימה שלו התחילה לאזן את הדברים. עמדנו לרגע לפני שקפצתי, מישהו צועק את שמו של הארי. הוא ניסה לעודד אותי ללכת איתו במסדרון, אבל אני רק הדקתי את האחיזה שלי, כאילו לאיש לא אכפת ממנו באמת.. אפילו הוא עצמו לא אכפת מה יקרה לו, אבל לי כן, אלוהים כל כך אכפת לי ממנו שזה כואב. הארי החזיק אותי לצדו, חשה בחמימות של חזהו כשחככתי את פניי בצווארו.
הוא שתק כשהוא נשא אותי בחזרה לחדר שבו שהתחמקתי מעיינותיו הפקוחות של טום, הוא התבונן בי בכעס.. ואני רק גלגלתי עיניים והוצאתי לו לשון גורמת לשניהם לגחך רק לרגע.
***

"נראה אותך כבר שם בחוץ, חבר." אמר טום לאחר שריי קשר סביב מפרקי ידיו של הארי את הבד הלבן והגיש לו את כפפות האגרוף שלו.
הוא פנה אליי, העיף את ראשו, מסמן לי לעקוב אחריו.
"היא נשארת איתי." אישר הארי.
היו כמה שניות של שקט לפני שטום הנהן בחוסר רצון ועזב את החדר. אני ישבתי על השולחן בחלק האחורי שוב, מבטו הירוק של הארי ננעל עם שלי לפני שהסרתי את מבטי ממנו לעבר הרצפה. אני צפיתי בו בקהות חושים מושך את מכנסי הג'ינס שלו, שהוא החליף עם זוג המכנסיים הקצרים והכחולים שלו.
הוא ניגש אליי, חיוך קטן על פניו. פיניתי לו מקום בין רגליי בזעף על עצמי, גופו של הארי עמד בנוחות בין הירכיים שלי. ידיו הגדולות והתחבושות הונחו סביב הגב התחתון שלי, מחליקות לי מעט קדימה.. זה גרם לאלפי צמרמורת להכות על גבי עמוד שדרתי כדלי מלא מי קרח קפואים, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, לבי הלם בחוזקה והקרקע התפוגגה מתחתיי.. עצם ידיו החבושות הציתו את נשמתי וגרמו לראשי להיתקף בכאב כמטען חשמלי טעון בגעש. התלתלים הכהים של הארי דגדגו קלות את העור שלי כשהוא טבל את ראשו, השפתיים התפוחות שלו התקדמו לעבר האוזן שלי, גורמות לכל שערותיי לסמור ולאנקת ייאוש להיפלט מבעד לשפתיי, למה.. למה יש לו השפעה כה אדירה עליי?
"אני מבטיח שאני אעשה את זה בחיים." הוא התבדח.
המקום ממש מתחת לאוזן שלי קיבל נשיקה קטנה כשנתתי לו תגובה קטנה. הוא מודע באופן ברור שאיני במצב רוח להתבדח. הוא נסג לאחור, עיניים ירוקות מדהימות בוערות לתוך אלו הכחולות שלי. סובבתי במהירות את ראשי כשהארי נשען לעבר השפתיים שלי. הוא נראה מזועזע מעצם הדחייה שלי, שסרבתי לו כפי שאני עשיתי בפעם הראשונה שנפגשנו. האף שלו דחק בלחי שלי והכריח אותי לקבל את חיבתו.
"אני לא מקבל נשיקה?" הוא לחש.
העיניים שלי נסגרו, לא מוכנה לשמוע לקולו כפי שהוא אף פעם לא שומע לי. אצבעותיו החזקות אחזו בקצה השולחן.
"למזל טוב." גנח.
השתיקה שלי גרמה לראשו לצנוח, המגע שלו היה זהיר כשהוא שיחק בקצות האצבעות שלי. הגוף שלי נראה מתוח כששפתיו יצרו קשר עם הלחי שלי בזמן שהרים את ידי, נושק נשיקה למפרקי ידיי, לנסות להתעלם מהחיבה העדינה שלו ומפלג גופו העליון שחשוף לפניי ומוכן לתת לי את כל כולו היה עינוי מייסר. נשימתי רעדה כשהוא שחרר אותי, משאיר אותי קרה ובודדה בפינת החדר לכאורה המפחיד עכשיו. ראיתי איך הוא הרים את הכפפות שלו לפני שעשה את דרכו אל הדלת. הוא לא נראה שמח כשהוא יצא. לבי הלם בפראות בחזה שלי.
הראש שלי רעד, לא יכולתי לתת לו לעזוב, לא ככה. אני לא רציתי לגרום לו לדאוג לי וליחסים בינינו. מה גם שהוא עומד להיכנס לזירת האגרוף. הוא צריך להתמקד בזה, לא בי. אני נתרתי בחיפזון מהשולחן, מועדת לדלת. המבט החרד שלי נפל על גבו העירום והחזק של הארי כשהוא הלך יחף במסדרון הצר, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי מנסה להשתלט על כל הרגשות שמכים בי בזה הרגע..
"הארי!"
הוא הסתובב במהירות ממשמע את הקול שלי, עיניו נפערו לרווחה כשראה אותי רצה אל זרועותיו. היד שלי אחזה בעורפו, ומשכתי אותו כלפי מטה כדי ללחוץ את השפתיים שלי בכוח על שלו. הכפפות שלו נפלו ברעש חבטה על הרצפה שזרועותיו החזקות אחזו בי בחוזקה, הפה שלנו התענגו על התחושה של אחד והשנייה. כשנסוגונו שנינו נשימתנו הייתה כבדה וחנוקה, מצחו התרככו.
"אני מצטערת." לחשתי.
הארי חייך, מעביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני ונשק לי עוד נשיקה קטנה אחת, מדוע זה הרגיש לי כמו פרידה? הוא אחז בכך ידי והניח על החזה שלו.
"יש לך את הלב שלי, שמרי עליו בטוח." הוא לחש.
השפתיים שלי נפרדו מהמילים השקטות של הארי, בוהה בו בהלם. נשענתי על גופו, נושקת למקום שבו הניח את ידי, על לבו.. הארי נתן לי את לבו בין ידיי, האם קיימת מחוות אהבה יותר גדולה מזו? לבי הלם בחוזקה וקרביי בערו, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים וכל עולמי קפא ונדם מלכת.. רק רציתי לחוש ולראות אותו.. את היופי ואת החן שלו, את בעדינות והאפלה שנקשרים בגבר החזק נפשית ופיזית שעומד מולי וגורם לי לאבד את עצמי.
"אני אעשה זאת, אני מבטיחה" לחשתי.
נשיקה מתוקה אחת האחרונה הייתה משותפת בינינו לפני שהוא התרחק באי רצון, מרים את הכפפות האדומות. אני נשארתי עם התחושה של הארי על השפתיים שלי כשאני חסרת תקנה צפיתי בו מתרחק, "הארי".
ראשו הסתובב לעברי בגבות זקופות, תלתלים מרפרים על מצחו.
"תבעט לו בתחת." הבלעתי חיוך.
הוא צחק, הולך משם במורד המסדרון ונעלם.
***

בגדיי היו מלוכלכים במקצת, קרה ורועדת בחדר העצום. תקרה גבוהה מעלינו, זירת אגרוף במרכז. זה גרם לי לתהות אם זה היה חדר כושר פעם אחת, כל זה היה לפני זמן רב מאוד. אבל אני יכולה לראות את הפוטנציאל. הוא לא היה דומה לחדר הכושר שבו הארי וטום עבדו, המקום הזה היה עזוב ונטוש, כאילו ומיועד להריסה בקרוב.
המילה חייב התפשטה על הקרב הממשמש ובא, מספר של אנשים מדברים כשהם עמדו או ישבו סביב הטבעת, סביב הזירה. כמה זמן אנשים כבר מחכים לקרב הזה? תחושה לא נוחה שטפה אותי, בידיעה שיש הימור שעומד כנגד כל אחד מהלוחמים, מישהו היה צריך להפסיד, מישהו היה מאבד את כספו. המחשבה גרמה לי להרגיש בחילה.
רמת החרדה שלי עלתה על גדותיה אך לפתע דעתי נוסחה בין רגע. היילי עמדה לצדי נותנת לי חיוך חלש. זה היה בגללה, כל המצב הזה נבע מהיילי. אני לא הייתי בטוחה כל כך מה אני מרגישה בקשר לזה. ידעתי שהיא זיהתה את חוסר הוודאות שלי כלפיה, היא אחזה את היד חמה שלי במהירות. אבל לפני שהיא יכלה לדבר ולהסביר את עצמה אלפע שאגות נשמעו, נהימות של ערפדים.. זקפתי את ראדי על מנת לראות יותר טוב, וברגע שראיתי מה קרה דמי נזל מפניי ועיניי נקרעו לרווחה, הייתי קצרת נשמה והקרקע נקרעה מתחתיי.. הארי וזאין נכנסו לזירה. הקהל קפץ בקול רם וזה היה קשה להבחין במילים שנאמרו. היילי משכה אותי מעט יותר.
"אני לא בקשתי ממנו, אני נסתי לשכנע אותו לעשות את זה, ליסה״ היא דיברה בייאוש. "הארי פשוט כל כך עקשן." היא התנשמה בכעס.
בהיתי בה לרגע, היה כנות בקולה. הקלה השתקפה על פניה כשלחצתי את ידה. אני לא רוצה שהיא תרגיש יותר רע עם עצמה מהמצב הנוכחי. אני ידעתי היטב כיצד הרי עקשן ואם הוא מחליט משהו הוא לעולם לא יחזור במילה שלו. בלתי אפשרי לעצור אותו, ״זה פשוט נורא הקרבות הללו. ועוד לערפדים..״ היא מלמלה, ״אני באמת מצטערת ליסה״ דמעות עמדו בעיניה, דמעות של דאגה.
חייכתי אליה חצי חיוך, ״זה בסדר היילי..״ לחשתי, ״צפית בקרב כזה בעבר?״
היא הנהנה ברעד, ״זה מפחיד..״ אמרה בקול חנוק וזוג המילים הללו הספיקו על מנת לפרוק אותי על נשקי ולהדליק לי את כל מערכותיי.
ידה נשארה בי כשהפנינו מבטים מורטי עצבים לבמה המוגבהת, כל העיניים על הזירה כשהצוותים התכוננו. כדורי האקדח הירוקים של הארי לקחו את נשימתי כשהוא בהה בי. מעולם לא ראיתי אותו ככה, הוא נראה חזק, בלתי מתפשר, עמוק, כמעט כאילו הוא מביט דרכי. אבל ההתמקדות שלו במהירות נמנעה ממני כשטום הניח את המגן מפלסטיק הגדול במיוחד שעוצב בדרך מעניינת לתוך פיו של הארי, נותן לו טפיחה על שכם. טום יצא מבעד הזירה עוזב את הארי לעמוד לבד, ממלמל לו מספר דברים והארי נע ברגליו חובט באוויר בדרך מהפנטת. אנשים רבים צעקו את שמו של זאין ולא של הארי, זה פגע בי, למה דווקא זאין?
ראיתי את זאין והארי בנימוס לוחצים ידיים, מוכנים לקרב ללא פחד, אש ניצתה בעיניהם ובערה בנשמתם, תקפה את גופם שנעשה דרוך, השופט הציג אותם.. עיניי נקרעו לרווחה, זאין בכיתת משקל כבדה יותר?! רגע, לא.. זה לא הוגן! ״חייבים לבטל את הקרב!״ קראתי לטום.
הוא סמן בראשו לשלילה, ״הארי יודע מה הוא עושה.. ליסה, יש לו סיבה למה לחזור בחיים״ קרץ אליי, מה זה אמור להביע יש לו סיבה?
ברגע שהפעמון צלצל אגרופו המוצק של הארי חבט על פניו של זאין. אגרופים רבים הושלכו, שני הגברים שקיבלו מכות גרמו לי להתכווץ. ידעתי שהארי היה טוב במה שהוא עושה. אבל מעולם לא דמיינתי אותו כל כך טוב נגד מישהו בכיתת משקל כבדה יותר. המיומנות שלו הדהימה אותי. הארי היה מהיר, מהיר יותר מהמתחרה שלו. אולי זה מה שגרם לו להצטיין, כי המובן מאליו ובכעסו מאחורי כל מכה היה ברור ומורגש, הוא היה ממוקד רק בזאין.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל האחיזה שלי התחילה להתהדק בחוזקה על ידה של היילי כשהארי חטף מכה קשה לצד השמאל של חזהו, איפה שלבו.. איפה שידינו היו מונחות . האגרופים שהארי קבל חרגו מכל דבר שהכיר וידע. למה הוא מאט? אמות ידיו נראות שהעלו ברציפות בהגנה. הייתי נואשת רק לקום ולחבק אותו, הוא דימם מפנים.. חבורות עטרו אותו.. הארי. טום היה בצד השני של היילי כשהוא צעק להארי כל רגע.
"מה .." לא יכולתי לסיים, הגוש שבגרוני חתך אותי כסכין החדה שבחדות.
"זה בסדר, ליסה. הוא מנסה למצוא את נקודת התורפה של זאין״ היא הודיעה לי.
"אני לא מבינה." הנדתי בראש, מקמטת את מצחי, אני חסרת תקווה.
"לכל אחד יש איזשהו פגם, הארי צריך למצוא אותו כדי לקחת ולנצח אותו."
"טוב, לא שהוא יכול לעשות קצת יותר מסתם לעמוד ולספוג את המכות?", בכיתי.
המוח שלי הסתחרר כשחשבתי על מה שאמרה היילי. הארי תמיד נראה שאין לו פגמים פיזיים, שאף אחד יכול לראות בכל מקרה, או לגעת בהם וכך להפילו.
"מ-מה חולשתו של הארי?" גמגמתי.
עיניה נפלו עליי, חיוך קטן מתפשט על שפתיה.
"את". לחשה.
הלב שלי התנפח, פועם בחזה שלי. ככל שהרהרתי עליו, התחלתי להאמין שהוא היה גם החולשה שלי, הבחור הגבוה והמתולתל, פשוטו כמשמעו, אילץ את דרכו לתוך החיים שלי. ועכשיו אף פעם לא רציתי שהוא יעזוב.
היה לי קשה לראות איך הארי חסם שוב ושוב את האגרופים. היו חבורות סגולות וכחולות בכל העור הלבן שלו. כל מה שרציתי היה שהוא לא יעשה את זה יותר בחיים, לא יעשה זאת לעצמו ולי.
"יש, יש!" צעקה היילי.
היא משכה אותי קרוב יותר, מצביע באצבעה הארוכה על זאין. אני התכווצתי כהארי קבל עוד אגרוף לבטן אבל זה אפשר לנו לראות את הסימן הסגול והגדול בכתפו הימנית של זאין. היילי צרחה מעצם הגילוי, היא הריע בפני הארי, ידעתי שהארי כבר מצא את חולשתו של זאין. החיוך הקטן על פניו היה אישור ברור לכך. אבל לא היה זמן לפעול, הכפפה הימנית של זאין חבטה קשה בלחיו של הארי. היד שלי כיסתה את הפה שלי כשאני הייתי כבר נואשת וחסרת כוחות, רק רציתי שזה יגמר. הארי נשען אחורה על החבלים, עיניו המכווצות נסגרו מנסות להתמקד, לחסום את הכאב שהוא בוודאי מרגיש. ידה של היילי נשארה אוחזת בחוזקה בשלי, הפחד בעיניה החומות היה גלוי. עיניי נקרעו לרווחה באימה כשזאין יתקרב להארי בחוסר רחמים. התחננתי בפניו בשקט להעלות את זרועותיו על מנת להגן על עצמו, אבל זה הפתיע אותי כאשר זאין לא נצל את ההזדמנות הברורה להכות את הארי בעת חולשה . במקום זאת, הוא גיחך, עוטף את זרועו העליונה סביב כתפו, ראשו המורכן נצמד לאוזנו של הארי.
הארי עיווה את פניו ממילותיו של זאין. קמט עמוק נחרט במצחו, שפתיו קפוצות בחוזקה. השיחה הצדדית הזו לא נתנה לשמיעה לאף אחד. השופט הגיע על מנת להפריד, אבל הוא לא העז לגעת בזאין, רק הזהיר אותו. הכפפות של הארי דחפו פתאום כנגד חזהו של זאין בכעס, דוחפות אותו משם כשזאין צחק.
התנשמתי שמבטו של הארי נסע אליי. לא משנה מה אמר זאין, זה עורר התלקחות של חושך בעיניו של הארי. הלסת שלו התהדקה, חזו עלה וירד מנשימותיו המוגברות. ידעתי שהוא רותח מזעם, שרירי הבטן שלו היו מתוחים כשהוא בהה בי.
"בחייך, סטיילס!" דרבן אותו זאין בהתגרות.
תרועות רבות נשמעו בשיחת הלחימה. אבל ההתמקדות של הארי החזיקה ברכושנות עליי כשהוא ניתק את עצמו מהחבלים. זרועו עלתה על פניו, מוחה את הדם הנוטף מזווית פיו. חיוך היה מרוח על פניו של זאין מעצם האתגר, בידיעה שהוא הפעיל משהו עמוק בתוך הארי. אני ראיתי אותו כועס בעבר, אבל אף פעם לא ככה. זאין העיף מבט אליי, וגרם לפחד לפגוע בגוף שלי. לקחתי צעד אחורה ללא רצוני, דמעות צצו בעיניים שלי, הייתי אבודה וחסרת אונים, ניבים נשלפו מכל עבר.. צרחה הדהדה בראשי וגרמה לכל מערכותיי לרטוט. גועל מילא את הבטן שלי כשהוא קרץ לי, המחווה גרמה להארי רק עוד יותר להיות אגרסיבי ולחזור לזירה בכעס.
לא יכולתי לצפות יותר. אני חייבת לצאת. הרעש מהקהל פתאום הפך שתלטן, כמעט כואב. ההתמקדות שלי נהייתה מטושטשת, חשתי כאילו אני עומדת להתעלף.. כשאני נלחמת בדמעות שעולות על גדותיהן בעיניי.
"אני, אני לא יכולה .." דברתי בדחיפות וברעד להיילי.
הפנים שלה היו מלאים בדאגה כשאני הפרדתי את האצבעות שלי מאחיזתה. פניתי, דוחפת במהירות את הקהל כדי למצוא יציאה. היילי וטום נשמעו באוזניי כשהם צעקו את השם שלי, אבל אני המשכתי בבריחה שלי, ברחתי מהחדר הרחב והמפחיד הזה, מותירה את לבי שבור ומרוסק לגזרים מאחור. אני מצטערת אהוב שלי..

כמעט עשרים דקות חלפו בזמן שישבתי על מעקה המתכת מחוץ לחלק האחורי של הבניין. אוויר הלילה שכבר קו קטן של אור נראה באופק היה קריר. רעש מכוניות התנעת המנועים שלהם הצית את אוזניי, הקרב נגמר, הערפדים בקהל הולכים הביתה. זה נגמר.
הפנים שלי התרוקנו מצבע באופן מיידי, המחשבה על הארי שרוע מחוסר הכרה על רצפת הזירה הציפה את דעתי. התמונה אלצה דמעות כבדות במורד לחיי. אני לא חושבת שאי פעם בכיתי כל כך הרבה בלילה אחד. קצב פעימות הכאב בלב שלי הפחידו אותי, הרגשות שלי להארי החלו להגיע לגבהים חדשים שמעולם לא הכרתי והיו אפשריים. אני לא יודעת מה לעשות, לא היה לי מה לעשות, אילו ורק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור.. אילו רק יכולתי להילחם קצת יותר למענו, אבל לא.. אני טיפשה, אני האדם היחיד שבאמת מכיר אותו ונתתי לו ככה ליפול.. וגם עוד ברחתי לו.. אני מרגישנ פשוט שאכזבתי את שנינו.. מה שגרם לי להתייפח , קשה להתמקד בהיגיון על כל דבר.
קפצתי כשיד הונחה על כתפי. יד ימין שלי פנתה לאחור,כריפלקס, חבטתי אגרוף הולם לבטנו של האדם. הבחור התקפל, מתכווץ.
"לעזאזל, טום. אני מצטערת״ השתפכתי.
ידי הייתה מונחת על הגב שלו, מתכופפת להציץ בפניו, כדי לוודא שהוא בסדר.
"יש לך אגרוף ממש טוב, ליסה." הוא התאמץ, מתבדח.
אני צחקתי קצת, מתבוננת בו כשהתרומם מלוא קומתו.
"הארי לימד אותי." לחשתי.
הוא צחקק עם ההתגלות שלי.
"באמון הארי לימד אותך משהו כזה."
"אתה בטוח שאתה בסדר?" אני שאלתי בספק.
הוא הנהן בראשו,״אני ערפד מותק״ קרץ ושלף זוג ניבים גורם לדמי רק לרגע לנזול מפניי. עיניו ננעלו על שלי, בלעתי רוק כשהשעשוע נעלם מפניו; האווירה פתאום הופכת לרצינית. נגבתי במהירות את הלחות מהלחיים שלי כשהבטתי בו.
"הוא רוצה לראות אותך." אמר.


תגובות (13)

מה את מצטערת לעזעזל ?!?!?!
הלנה זה מושלם כל מילה ומילה בסיפור הזה פשוט מושלםם!!
אין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת תסיפור הזה!!
תמשיכיייי!!! ♥♥♥

24/07/2013 08:50

אמאאאאאאאאא אני לא נושמת אין לי אוויר המשךך עכשיו דחוףףףףףף

24/07/2013 08:59

אומייגד אומיגדדדדדד הוא בסדר נכון ?!?!
לא למה היא הלכההההה !!:/
תמשיכי עכשיו!!!! כרגיל מושלם 3>

24/07/2013 09:25

חחח אוויר יש? חח כי לי אין תמשיכיי

24/07/2013 09:26

אמאלללללההההה!!!! איך שראיתי פרק פשוט עזבתי את כל מה שאני עושה לא עניין אותי כלום וקראתי !
אומיייייגדדדדדדדדדדד!!!! יאאאאאא ואי אני חייבת להגיד לליסה יש ממש ממש הרבה אומץ לעמוד ככה מול ערפדים.. כאילו ממש! חחחח
והרג אותי שהיא אמרה על טום "הכפיל של הארי" חחחחחחחחחחחחח
ואיייי יואו הם התאגרפוווו!!!!!!
ואיי ומעניין אותי מה זאיין אמר להארי על הזירה!!! בדוק משו על ליסה!!!
ולא יודעת למה שליסה הייתה אצל זאין בחדר לפני הקרב ישר עלה לי לראש שהיא תמכור את עצמה בתור אחת מנערות השעשועים שלו כדי שהוא לא יתחרה בהארי אבל אני שמחה שהיא לא עד כדי כך סתומה חחחחחחחחחחחחחחח

ואיייי אמן תעשי לי את היום ותעלי עוד פרק היום…
או לפחות את ההקדמה לעונה 2 של יפייפיה…. פליז !?

24/07/2013 09:36

אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאע
אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאע
אני לא מפסיקה לצרוחחחח
פאק אני נלחצתיייי חשבתי שטום יגיד לה שהארי הפסיד או משהו!!!!! ואז אני הייתי בוכה!
גררר אחותי לא מפסיקה להציק לי ולהפריע לי לקראאאאאאאאא
אבל זה כלכך מושלם (,:
אני לא חושבת שיש כף הרבה סיפורים שהם עד כדי כך מדהימים!!!!
אני אומרת לך הלנוש יש לך כישרון אדייייירררררררר
אני מאוהבת בזה כלכךךךךך
מכורה לזהההההה
בבקשה תמשיכיי!!!!(:::
לאב יוווו סו מאאאצצצ׳

24/07/2013 10:14

תמשיכייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי היום

24/07/2013 10:16

תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי

24/07/2013 10:27

אין לי כבר סבלנות להמשךך פליזז בבקשה תמשיכיי

24/07/2013 10:36

חחחחחחחחחחחחחח הלנווווווש.. תראי כמה אוהבים את הסיפור הזה!!
אני חושבת שאת חייבת לנו המשך כמה שיותר מהר ;)
אוהבתתת 3>

24/07/2013 13:07

אומיי גאד.. אני בשוק.. אלוהים אתן נסיכות אני מתה עליכן פשוט! יואו רגשתן אותי אתן לא מבינות כמה מדהים ומרגיש טוב זה לראות שאוהבים את הסיפור הזה! יואו דייי אני מתה עליכן בנות על כל אחת ואחת באמת.. אין לי בכלל ביטחון בעצמי או בכתיבה שלי, ואתן מעלות לי אותו ברמות שאין לכן מושג כמה!
אני מבטיחה להמשיך מחר פרק ארוך כי אני חולה עליכן! 3>>>

24/07/2013 14:14

אמג אמג אמג זה מהמםםם איזה הזנחת??!?!?! את רצינית זה סיפור מהמםםםםומושלםםםםםםםם תמשיכיייייייייייייייייייייייייייייי

24/07/2013 14:33

המשך!!!!!!

24/07/2013 21:20
37 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך