He Took Me – פרק 27.

סיימנו עם הניסוי הקטן שלנו, שכלל בעיקר אותי מוסרת להארי חפצים שונים על מנת לראות עד כמה הוא יכול לאחוז בין אצבעותיו. הייתי די מופתעת מהתוצאות.
התיישבנו בסלון, מכניסים סרט לנגן ה- DVD בזמן שהנחתי את ראשי על חזו השרירי והמוצק של הארי, שהיה שרוע לאורך הכורסה. הוא צמצם כל מרחק קטן ומורט עצבים שסרר בינינו, מעביר את אצבעותיו הארוכות והחמות על הגב התחתון שלי על מנת להקל על הכאב שחשתי. התכסנו שנינו בסמיכה אחרי שהארי חזר עם ספל אחד של תה ובקבוק קטן של דם סינטטתי, נאנחתי מבליעה חיוך.. בעבר זה החליא אותי, אך כיום אני יודעת שדבר לא יגרום לי להתרחק ממנו, אני אוהבת אותו.. אוהבת כל כך שזה כואב בכל לבי ונפשי.
בזמן שצפינו בסרט שבחרתי, המוח שלי החל לנדוד. הדמות הראשית שרקדה על גבי המסך השטוח העבירה צמרמורת לכל אורך גופי, גורמת לי להתכווץ בתחושה מורטת עצבים, קפצתי במקומי כשהוא ירה על חברו.. עצמתי את עיניי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי.
"החזקת אי פעם אקדח בעבר?" שאלתי.
הברשתי את השיער הפזור שלי בחזרה לאחורי אוזני על מנת שאוכל לראות אותו באופן ברור וחד. שתיקתו של הארי המשיכה לזמן קצר, בוחן את פני בייאוש. כאשר כל מה שהצליח לקרוא היה סקרנות, הוא השיב.
"כן."
התמקמתי שוב, במעט עולה עליו כשראשי מונח על שכמו הרחבה ואצבעות ידינו השמאלית משתלבות האחת בשנייה. התנועה של היד שלו עדיין מרגיעה את הכאב בגב שלי.
"השתמשת בו?״ לא יכולתי לעצור את עצמי מעצם השאלה הבלתי נמנעת שהפחידה אותי יותר מכל.
"כן."
ההתפתלות הפתאומית שלי גרמה להארי לפלוט יללה בשקט, הברך שלי צחצחה את מפשעתו בטעות. התנצלתי על כך, מבוכה וסמוקה כתמיד.
"במישהו?" שאלתי בלחש מוכת הלם, פי נפער לרווחה ודמי קפא בעורקיי, לבי התכווץ והלם בחוזקה, הוא.. הוא אמר לי שהוא לעולם לא רצח איש בכוונה.
עיניו הירוקות הטעונות בכה המון תשוקה ואופל, אך גם ברכות ואהבה בערו לעברי והתרחבו, לופת אותי קרוב יותר.
"לא, לא. זה היה בטווח ירי, סביבה מבוקרת לחלוטין. "הוא ענה בחיפזון. "לא יריתי באף אחד, ליסה." הארי התנשף.
נשמתי עמוק נאנחת בהקלה, אך עדיין הפחד מפני מה שיכול היה לקרות אילו ולא הייתי מחטטת בחפציו הלילה פרק אותי על נשקי וגרם לי לסחרורת, "התכוונת להרוג את דן באמת?" שאלתי בשקט לתוך החזה שלו, כמעט פחדתי מהתשובה.
הגוף שלי עבר עם עלייתו ונפילתו של פלג הגוף העליון החזק של הארי. בקצב האחיד והמטלטל שגורם לי לאבד את שיווי המשקל וגם להריח את ריחו שמשכר את כל חושיי.
"אם הוא היה פגע או יפגע בך .. אני לא יודע מה הייתי עושה".
זו הייתה התשובה השפויה הראשונה הלילה שלה ציפיתי, טבע אופיו של הארי להגן עליי זורח וחזק הרבה יותר מההיגיון שלו. ידיי פרעו את שערו בהתמכרות, כה אהבתי והייתי כמהה לתחושה הזו, שערו היה רך ונעים.. כפות ידיו אחזו באגני ברכות והשכיבו אותי עליו, מעבירות בי רטט חשמלי ואלפי הצלפות על גבי עמוד שדרתי, חשתי כיצד להב חד ומושלם של תשוקה מפלח את בית החזה שלי וגורם לי לדמם מכל חלקיק וחלקיק בגופי, רעותיי בערו ונשימותיי היו כבדות, כפות ידיי הזיעו מהמתח והלחץ האדיר, דמי אמר שירה ורתח בעורקיי בזמן שלבי הלם על עורו.. והוא חש זאת, הוא יודע את ההשפעה שלו עליי אך זה לא אכפת לי עוד.. אני רק רוצה שהרגע הזה יימשך לנצח.
"איני צריך אקדח מתוקה, אני יכול לנצח אותו ולהוציא את כל החרא ממנו בלי למצמץ ברק מילה אחת." דיבר בשקט.
***

היה זה יום עמוס ומתיש בבר, הסחת הדעת נחשבה כברכה עבורי, הסחת דעת מהנער המתולתל בעל העיניים הירוקות החודרות הללו שמסוגל לגרום לדעתי להיטרף בגללו וללבי לרטוט. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ועצמתי את עיניי, נושמת עמוק אל תוך קרביי הלוהטים ותחושה משכרת חלחלה וחדרה לי כה עמוק.. מדליקה את כל מערכותיי ומכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה, אני באמת מתגעגעת אליו, לעולם איש לא היה חסר לי כפי שהוא חסר לי.. לעולם לא אהבתי או.. או חשתי נאהבת, ואפילו אם הוא לא אומר לי זאת, הוא גורם לי לחוש כך וזה מנחם איכשהו, הצצתי למעל הדלפק, דפני הרשתה לג׳וש למרוח לה את האודם האדום בדרך מושלמת וישרה, אנסטסיה יצאה מבעד לשירותים לבושה בשמלה שחורה בזמן שמישל פזרה את שערה, הם יוצאים לאנשהו ולא הזמינו אותי?! לעולם לא באמת הייתי טיפוס של מסיבות אבל.. זה פוגע, ״אתם יוצאים לאנשהו?״ קראתי בחצי חיוך.
אנסטסיה הנהנה, ״כן מותק אמרתי לך אתמול..״ מלמלה ואז בחנה אותי, ״ו.. שוב שכחת?״ שאלה בלחש.
השפלתי את ראשי ולחצתי בכף ידי על מצחי בייאוש, ״אוי.. שכחתי, אני כל כך מצטערת חברים..״
״אל תהיה״ חייכה אליי מישל, ״אנחנו מבינים שאת עם הארי עכשיו, אבל למה אתם פשוט לא נפגשים כך סתם ביום?״
דפני הפנתה אליי את ראשה בפנים חיוורות מסמנת לי בעיניה להמציא משהו.. גם הכי מטופש שאפשר.
״אממ.. הארי הוא..״ כיווצתי את גבותיי וקשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, ״הארי הוא טיפוס של לילה..״ קרצתי גורמת לג׳וש לפלוט קללה קנאית ולצחוק, גלגלתי את עיניי והנחתי את רצועת התיק על שכמי בעת שפיזרתי גם את שערי הארוך והכהה, מותירה לו לנחות על גבי כתפיי בשחרור.
״אולי לא נצא היום ונלך אלייך הביתה על מנת להיפגש עם הארי?״ הציע לרגע ג׳וש בהתרגשות.
הבלעתי חיוך ופלטתי גיחוך, דמיינתי את הארי משתלב אתם.. זה יכול להיות די משעשע ומצחיק, וגם זה הכי הוגן אחרי שהוא הציג בפניי את חבריו, ״זה נשמע רעיון מעולה.. הנה תפוס״ צחקקתי וזרקתי לעברו את המפתח השני של החדר באכסנייה שלי.
״זה עומד להיות מדהים!״ קרא ג׳וש בהתרגשות גורם לכולנו לצחוק.
גלגלתי את עיניי ופניתי ללכת אבל קולו עצר בעדי.
"היי, ליסה."
הסתובבתי על עקביי כדי למצוא את דן עומד מאחוריי. הוא קיבל את החיוך שלי רק לרגע כשאני העפתי מבט בחזרה לתיק שלי. גופו נשען על הבר העשוי מעץ מלא וחזק מהצד השמאלי שלי, צופה בי בחצי חיוך כשאני חטפתי את מברשת השיער מידה של מישל.
"הכל בסדר?" שאלתי, למה הוא לא מפסיק להתבונן בי? זה.. זה כבר מתחיל במעט להטריד.
"כן, אני רק רוצה לדבר איתך״ ענה בפשטות מושך בכתפיו בתימהון.
ראיתי איך הוא דחף בחזרה חלק שיער חום בהיר ממצחו. הגובה שלו התגמד על מנת להיות קרוב לפניי, נראה שכולם יותר גבוהים ממני. דן כחכח בגרונו כשחיכיתי בסבלנות, והצצצתי בו בזמן על מסך הטלפון שלי. הארי חנה את רכבו על מנת לאסוף אותי.
דן נאנח בתסכול ומשך בידי גורר אותי לפינה מרוחקת מכל השאר, הוא הכאיב לי אך השתדלתי להיות מנותקת מכל קצה תחושה בידיעה שהארי חש זאת בעורקיו גם.
"תראי, אני יודע שהחבר שלך ואני לא בדיוק רואים עין בעין … אבל את ואני עדיין יכול להיות חברים כאן, נכון? אני יודע שהוא לא ייתן לך לראות אותי מחוץ לעבודה, אבל .. "
הנדתי בראשי, קמט נחרט במצחי בבלבול, השפלתי את ראשי מגלגלת את עיניי, דן פסק מלדבר, דאגה חקוקה על פניו.
"אני…-" הוא מהר לומר אך נראה חסר ביטחון.
"הארי יכול להיות שתלטן לפעמים, אבל הוא לא שולט בי. אני אדם חופשי בפני עצמי. אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אני פשוט לא רוצה להרגיז אותו, זה יגרום ליותר צרות ואני לא רוצה לראות יותר ויכוחים בין שניכם. "
דן נראה כשוקל את מילותיי לפני שהבזיק לעברי חיוך קטן, מהנהן. הוא נראה קצת מאוכזב, "זה בסדר מבחינתי, כל עוד אנחנו נהיה חברים לעבודה."
"כמובן". חייכתי.
הוא השתהה כמה שניות לפני שפתח את זרועותיו.
"אני מקבל חיבוק?"
קפאתי במקומי ולחיי סמקו קצת בביישנות, הנהנתי בזמן שהתקרבתי לדן שעטף את זרועותיו סביבי. הצחוק נסחט ממני, בשובבות קלילה.. דן באמת חבר טוב ובן אדם נעים ונחמד, הוא כה שונה מהארי והרוב יכולים להעיד שלרעה, אך אני יודעת שאיש לא משתווה להארי, כי איש לא הצליח לקחת אותי ולגנוב את לבי כפי שהארי עשה.. ואיני רוצה לריב אתו עוד, במיוחד שלא בגלל דן. ואיני בטוחה אבל לפעמים האופי החד והקשוח של הארי המעורב עם האופל הערפדי.. אני.. אני מוצאת זאת כדבר די מושך.
"אני חייבת ללכת, הארי מחכה לי."
דן נשם נשימה עמוקה, כמעט כאילו הוא שואף את הריח של השמפו שלי. זרועותיו שחררו אותי בחוסר רצון,התרחקתי ממנו במקצת. עיניו הכחולות והכהות ננעלו על שלי וגרמו לי רק לרגע לאבד את נשימתי, הוא העיף מבט לשפתיים שלי לפני שהוא חייך.
"להתראות בקרוב, ליסה."
"שיהיה לך ערב טוב״ מלמלתי בחצי חיוך גורמת לו לגחך.
פניתי ממנו במהירות, נתקלת במשקוף. שמעתי את דן צוחק מאחוריי לפני שעשיתי את דרכי אל עבר היציאה מהבר. המשכתי ללכת, נודדת אל דלת הכניסה הכבדה, קמט נחרט במצחי, מפנה את המבט שלי לפינה הרחוקה של הבר. איש עמד בה, לצד שולחן הסנוקר, בראש מורכן. לא היה לי מושג למה הוא תפס את תשומת לבי. היו לנו לקוחות משונים במראם שיצאו ונכנסו כל רגע. אולי היה זה המערבולות של הדיו הכהה הרוחשות על העור של זרועו, שמשום מה.. נראו לי מוכרות. אבל לא היה לי זמן להיזכר בעיצובים המוכרים בראשי, לפני שהתנגשתי במשהו קשה.
"אני מצטעת." השתפכתי במהירות.
הפעולה המגושמת שלי הייתה בלתי נסלחת כנראה, הצחוק הצרוד שלו גרם לצבע לחזור לפניי ולכל מערכותיי לדלוק, לבי הלם בחוזקה ואזרתי אומץ כדי להיפגש עם זוג העיניים הבהירות והנוצצות שלו.. הן לא מוקשים או כדורי אקדח, הן זוג יהלומים.
"שלום, יפה".
הגומה השמאלית בלחיו הפכה בולטת כשהוא חייך אליי, הנאתו המשועשעת זורחת מבעדה. הארי זיהה את הפתעתי, לא ציפתי לראות אותו נכנס לבר, בדרך כלל הוא היה יושב ומחכה בריינג' רובר השחורה שלו, כל הצוות השתתק כשהארי נכנס.. זכר למקרה של תומס מהפעם הקודמת שבקר כאן, אך דן עכשיו חשש ממנו יותר מכולם מסיבה הרבה יותר אישית ועמוקה.
"את בדרך כלל מגיעה בזמן." הארי העיף מבט בשעונו מאשר את העיכוב שלי של רק כמה דקות ספורות.
אחזתי בפרק כף היד שלו, תלתלים מבצבצים מתחת לכובע הצמר הירקרק שלו כשהוא התבונן בי. טבע המגן שלו היה חזק כמו פעם. זה יכול להיות מכריע לפעמים, אבל אני לא יכולה להכחיש את התחושה החמימה שזה מעניק לי לדעת שהארי דואג לי. או את העובדה שהוא נראה גברי וסקסי מאוד, כאשר פניו מתקשחות, לסתו נמתחת, גבותיו נחרשות בקמטים הכעוסים. כל מה שרציתי לעשות היה לנשק את פניו, לגרום לו לשכוח את כל מה שהוביל את החשכה לחדור לעיניים המדהימות שלו. הייתה זו טכניקה שהוכחה כמוצלחת למדי בעידודו למצוא איזשהו שיווי משקל.
"קדימה, מותק." חייך.
כף ידי הקטנה אחזה בשלו, והוא הוביל אותי לכיוון היציאה. הארי עצר בכניסה, מחזיק את הדלת פתוחה בשבילי כדי שאצא, "תודה לך", אמרתי בזמן שהתכופפתי מתחת לזרועו השרירית.
שאפתי נשימה עמוקה, סופגת את הריח הלח של אחרי הגשם, זה היה אחד מהניחוחות האהובים עליי, והריח המשכר של הארי. ערפל התנוסס בשמיים ורוח קרירה הצליפה בפניי וחדרה לעמקי עצמותיי גורמת לי להתכווץ במעט.
"השרוכים שלך פתוחים." הארי ציין כבדרך אגב והעיף מבט בנעלי האולסטאר שלי. "את תפלי".
"אה." אמרתי בלחש והצצתי לעבר רגליי.
התחלתי להתכופף אבל יד חמה גרמה לי לחדול מתנועותיי.
"אני אעשה זאת."
חיוך ביישני התפשט על גבי שפתיי כשהארי כרע על ברכיו לפניי. ההבעה המקסימה והשובה לב שלו משכה את לבי כשהוא הציץ מעלה. הוא הביט בי בעיניים כמעט חפות מפשע, מלאות עומק וסערה, שפתיו הרחבות נפתחו במעט. ריסי רפרפו בעדינות בזמן שסלקתי כמה תלתלים רופפים שנמלטו מכובעו שכה אהבתי, אצבעותיי נגררו בעדינות על לחיו לפני שהוא הרכין את ראשו, עובד על המשימה של קשירת השרוכים שלי בדייקנות. ולפתע.. היה לי כה חם ןכל העולם נעצר מלכת ונעלם. הארי המהם בערך כששחקתי בהיסח דעת עם התלתלים הקטנים שנחתו על עורפו, שנינו התנחמנו האחד מהשנייה. הבלעתי חיוך, הארי כורע ברך בפניי..
הקול של דלת הבר הכבדה הסיח את דעתי, העפתי מבט סביב בדיוק בזמן כדי לראות את זה מקרוב, אבל לא היה אף אחד באופק. כיווצתי את שפתיי, סורקת את החנייה, אחר איתור האדם שנוכחותו לא נעלמה מעיניי כל הזמן שבו עבדתי. נשמתי נעתקה, פי התייבש, כמעט ומעדתי לאחור כשראשו מופנה מעט, נותן לי את ההזדמנות להביט בו רק לשנייה שגם בה לא נגלה המון. שניות לאחר מכן הוא נעלם מעבר לפינה.
"ליסה?"
הראש שלי זינק כלפי מטה, בציפייה לראות את הארי עדיין כורע על הרצפה, אבל הוא עלה עכשיו על רגליו, במעט מנער את מכנסיו מאבק לפני שהביט בי בדאגה.
"ליסה, שאלתי אם את בסדר?" הוא קימט את מצחו.
"אני, אני .. כן, אני בסדר." גמגמתי. "תודה."
הוא לא נראה משוכנע, אבל המשיך להוביל אותי למכונית שלו בכל מקרה. הרגשתי בטוחה עם הארי. שילבתי את ידי בידו החמה, הוא לא ייתן לאף אחד לפגוע בי. דלת מושב הנוסע נפתחה לרווחה עבורי, הארי השתהה בסבלנות חיכה שאטפס. אני לא שמתי לב לכך אפילו, התבוננתי במבט ריק בנעליו של הארי.
"מה?" הוא גיחך.
ידו הגדולה עדיין החזיקה את המסגרת של דלת הרכב, שריריו מתוחים תחת החולצה המשובצת הכהה שלבש. בגדיו היו פתוחים כדי לחשוף חולצת טריקו לבנה, מכנס הג׳ינס המשופשף החליק בדרך מושלמת לאורך אגנו, הוא הידק את זוג המכנסיים עם חגורת עור שחורה. בעודי שקועה בו וביופי הגברי שפרוס לפניי ויודעת ששמור רק לי, שפתיו של הארי התפשטו לחיוך. אהבתי את השיער המתולתל שלו, הוא העניק לו מראה צעיר יותר שסתר את מבנה גופו הבוגר. הארי הצליח לשמור על מבט כבוי, מקסים וחמוד, מעורב עם ללא ספק סקסי.
"אתה נראה ממש חמוד." חייכתי.
"חמוד?" צחק הארי.
"אני חושבת שזה בגלל התלתלים שלך וגומות החן … אתה מקסים".
האצבעות שלי שיחקו עם תלתל קטן שנמלט מתחת לכובעו.
"ליס׳, אני לא אמור להיות מקסים, אני בחור.. ויותר מכך, אני ערפד״
הסתכלתי על הארי כשהוא בשובבות מתח את שריריו, על מי לעזאזל הוא מנסה לעשות רושם כאן?
"ובכן, אני חושבת שזה מי שאתה אם תרצה ואם לא."
המגע שלו חמק מהדלת, סגר אותה בטריקה. הפעולה הפתאומית גרמה לי לקפוץ. ההתמקדות שלי ריחפה בחזרה להארי, מה שגרם לגיחוך הממכר שלו להופיע פעם נוספת. המבט בעיניו הזכיר לי את הטורף המשחרר לטרף שלו, התקדם באיטיות לטרף. פלטתי צווחה כמו ילדה קטנה כשהראש שלי דחק לצד עם מילותיו של הארי, המבטיחות ומצפינות כה המום.. מחפשות את האוזן שלי.
"אני אראה לך מה זה מקסים." הוא רטן מתחת לאוזני.
רק שניות חלפו, והארי לקח את המשקל שלי, הניף אותי למעלה כשהרגליים שלי כרוכות סביב מותניו. ההפתעה שלי גרמה לו לפלוט גיחוך עמוק וחושני. הרוחב של ידיו חפן את הישבן שלי, לוחץ. הפעולה הסיחה את דעתי כפי שהארי נצל את ההזדמנות כדי לתקוף את הצוואר שלי, השפתיים החמות שלו.. רק הן מרגיעות את העקיצות הקטנות. אני ייבבתי, לופתת את עורפו ונועצת את הציפורניים שלי לתוך העור השזוף שלו גורמת לו לשדל אנחה מפיו. הוא לחץ לי מול הצד של המכונית שלו, שולט בי, לחשתי את שמו בפגיעות.
באותו הרגע הרגשתי כיצד טיפות זעירות של גשם פוגעות בלחיי, טיפה אחת נחתה על אפי. התחלתי לצחוק בקלילות כשהארי המשיך לנסות ולהוכיח את הנקודה שלו, בגדנו החלו להיספג במים.
"הארי." דברתי בנשימה עצורה.
הגב שלי התקמר לפלג הגוף העליון החזק שלו, השפתיים התפוחות שלו לחצו נשיקות קטנות ללסת שלי.
"תפסיקי לצחקק. את הורסת את הרגע הגברי שלי. "הארי מלמל.
"יורד גשם." הודעתי לו, לא משועשעת, רעדתי.
הגוף שלי התכווץ בהפתעה כשהארי החזיק אותי קרובה אליו ככל האפשר, ומאפשר לי לחמוק מאחיזתו.
"המשך יבוא". הקול הצרוד שלו נשמע כמעט מאיים.
דלת הנוסע נפתחה לרווחה שוב, הפעם עם קצת יותר חיפזון, טיפות זעירות של מים צונחות ונכנעות לכוח הכבידה מהעננים האפורים והמאיימים.
***

הנסיעה במכונית הייתה מורכבת ממבטים משתהים, החום של המצב הקודם עדיין לא התפוגג. תשומת לבו של הארי נלקחה מן הכביש כשהנחתי את היד שלי על הברך שלו. עיניו רמזו על תשוקה, המגע שלי התרחק במקצת מהג'ינס של ירכו השמאלית כשהוא זז מעט בכיסאו. כשעצרנו ברמזורים, היד שלי החליקה קצת יותר גבוהה. חזהו של הארי עלה וירד בצורה לא אחידה, לשונו לקקה סביב שפתיו המלאות כשהוא ניסה בנואשות להתרכז. לא יכולתי שלא לחייך חיוך קטן ורשע מעצם אור העובדה ש.. שיש לי השפעה עליו. סחטתי את הירך שלו באיטיות, הוא נדרך והתכווץ, כפות ידיו נסגרו לזוג אגרופים אטומים.
"את מנסה להרוג אותנו?" קולו המתוח רעד.
אני לא חושבת שראיתי אותו נבוך כך לפני, עקצוץ ורוד הטשטש על לחייו כשאני המשכתי עם המגע המחמם והמרגיז שלי. זה גרם לשינוי מרענן, בדרך כלל אני הייתי זו שנקלעת לקושי בשמירה על קור הרוח. כשיתחלף הרמזור מאדום לכתום, האצבעות שלי לטפו קלות את מפשעתו. הפתעתו של הארי החליקה מהפה שלו בקללה. הצחוק שלי הדהד סביב החלק הפנימי של הרכב, הצפצפים מאחורינו והאיתותים של הנהגים העצבנים שסבלנותם נשברה והאיצו בנו לנסוע כבר.
שניות חלפו, הארי המשיך לנסוע במורד הכביש.
"אני חושב שזה הכי טוב אם תשמרי את הידיים שלך לעצמך בזמן שאני נוהג." התבדח הארי.
צחקתי והנהנתי בראשי. לא עבר זמן רב לפני שעצרנו ליד המדרכה שמול הבית שלי. המבט הביישן שלי פגש את הארי כשהוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו.
"א-אתה רוצה לבוא?" שאלתי בשקט.
"כן." הוא ענה בפתאומיות.
זה היה בהומור ברור של התרגשותו, מונעת על ידי המחשבה על מה שהייתי מוכנה לעשות בשבילו לאחר הביצועים הקטנים שלי במכונית. הארי הותיר את חגורתו ממנו בין רגע, רץ סביב לצד שלי ומשך את ידי כדי לעזור לי לרדת. זרועו החזקה הייתה תלויה על הכתף שלי, מושכת אותי לצדו כשחצינו את הכביש. גששתי אחר המפתחות שלי, נשימתו החמה גורמת לסערותיי לסמור בעיקול הצוואר שלי כשהוא הקיף אותי בזרועותיו מאחור.
הדלת נטרקה מאחורי כשהארי בעט בה בחופזה מאחור. לפתע הארי קפא במקומו, גם אני שמעתי מספר פטפוטים, זרועותיו קרבו אותי אליו והוא הרכין אצ ראשו, ״הזמנת אורחים?״
העיניים שלי התרחבו כשראיתי שכל החברים שלי מנופפים אליי את ידיהם בהתלהבות, איך הם הגיעו כל כך מהר?. חייכתי אליהם חצי חיוך לפני שפניתי להארי. הוא קרב את שפתיו אל שלי, עדיין מתעלם לחלוטין מהעובדה שיש כאן אנשים במרחק של קיר מאיתנו.
"זוכר שאמרתי לך שהחברים שלי רוצים לפגוש אותך?"
שפתיו נצמדו לשלי בעודו ממלמל אישור נגד הפה שלי. האצבעות שלי החליקו מתחת לשערו, דוחפת את הכובע מתלתליו הרכים.
"טוב, הם מי שיושבים בסלון. עכשיו."
המילים שלי היו עמומות לנשיקה. אני חייכתי בזהירות כשהארי תפס את כתפיי דוחף אותי לאחור ומביט בי בעיניים פעורות.
"מה?" הגבות שלו עלו.
"הם יושבים על הכורסאות ומחכים רק לך״ אני בתמימות חייכתי אליו.
"רגע, את מתכוונת נכון לעכשיו?" שאל, מבולבל.
הנהנתי בצחקוק, מבטו ננעל מוכה הלם על הדלת של חדר המגורים. שניות לאחר מכן הטלפון של הארי התגלה מהכיס האחורי שלו. התבוננתי באצבעות הארוכות שלו שלחצו על המסך, מה הוא עושה?
"מה אתה עושה, מתקשר לגיבוי?" החלתי להאדים מרוב צחוק, אני בהחלט מצליחה להפיל את הארי שלי היום.
"לא בדיוק." מלמל ורק לרגע התבונן בי ברכות.
הוא הניח את הטלפון שלו על אוזנו, מתבונן בעיניי כשהוא חייך בהבנה. כאשר נשמע הצלצול, הוא מסר לי במהירות את הטלפון הנייד שלו. הסתכלתי למטה, מבולבלת מעט מהמתרחש, קיללתי כשקראתי את השם שמוצג.
"מתקשר להיילי." הוקרן על המסך.
"הארי." הזהרתי.
אבל הוא כבר התקדם דרך דלת הסלון לפני שהעיף מבט משועשע אליי.
"בהצלחה עם אחותי." הוא צחק. גלגלתי את עיניי, הם באמת כמו אחים.
אני לא ממש ידעתי מה לעשות, אני לא יכולה לבטל את השיחה עכשיו. הקול של החברים שלי מקבלים את פניו היה נתן לשמוע דרך הפער הקטן בין המסגרת.
"אז הארי, מה אתה עושה למחייתך?" הייתה השאלה הראשונה ששאלה אותו מישל, הצלע הבוגרת שבחבורה.
לקחתי את הסיפוק בידיעה שהחברים שלי הולכים לעשות על האש מנשמתו. הגיע לו לאחר המצב שהוא קלע אותי אליו. קול שקט הביא את תשומת לבי חזרה לטלפון, "הארי?אתה שם? "
הנחתי את המכשיר על אוזני בעת שחלצתי נעליים.
"אה אה, היי, זו ליסה … חברתו של הארי." גמגמתי.
״הו, היי״ היא אמרה בקלילות.
הבלעתי חיוך רק לרגע, ״הארי מאוד סומך עלייך..״ מלמלתי.
היא צחקקה, ״ברור! אבל קרה משהו?״ היא שאלה בדאגה כמו תמיד.
"הו לא, הוא כרגע נחקר על ידי החברים שלי." התבדחתי.
היילי צחקה, ״מגיע לו לסבול קצת״
וכך המשכנו לדבר, תמיד יש על מה לדבר עם היילי, אני חושבת שזה מה שמיחד בה וגורם לכולם לאהוב אותה, היא מצחיקה ופלפלית ואף פעם לא נתקלים לשתיקה מביכה אתה, ולרגע שמחתי שהארי זרק את עצמו לים הכרישים הזה, ועכשיו.. זה כולם נגדו, הוא העיף אליי מבט מפוחד ואני רק צחקתי.. הוא כלל לא נראה מפחיד, הוא נראה יותר נערי מאי פעם, הוצאתי לו לשון בעת שהפניתי את גבי אליו ממשיכה לדבר עם היילי.
***

ההקלה על פניו של הארי כשהוא ראה אותי נכנסת לסלון הקטן הייתה די שקופה. הוא התרומם על רגליו באופן מיידי, צועד לעברי בהליכה הגברית והמורטת עצבים שלו, מלאת החן חסרת המאמץ. הוא נשק נשיקה קטנה ללחי הימנית שלי לפני שהוא עבר בחיפזון מאחוריי.
זרוע הקיפה את המותניים שלי, לוחץ אותי בחוזקה אך גם ברכות טהורה לחזה שלו, משתמש בי כמגן אנושי. סובבתי את ראשי אליו גאה בעצמי, נושקת נשיקה לצווארו של הארי.
"היילי ספרה לי על ספרד…." לחשתי.
עיניו התרחבו, מהדק את האחיזה. החנקתי צחוק חלוש לפני שהצצתי לעבר חבריי שהרגישו בבית.
"מישהו רוצה לשתות?"
היו שם כמה הנהוני ראש, האצבעות שלי בחטטנות נכרככו סביב זרועו של הארי לפני שניגשתי לדלת. הוא היה חם על עקביי, רודף אחריי למטבח.
"אין לה מסנן" הוא מלמל לעצמו.
צחקקתי, עולה על קצות אצבעותיי על מנת לחטוף זוג כוסות מהארון בעת שהוא שלב את ידיו ונשען על השיש.
"חשבתי שזה היה די מצחיק. מדוע אבל שחית בעירום בכל מקרה?״ שאלתי.
"זה היה אמצע הלילה והייתי רותח״ הוא אמר בנשימה כבדה.
להיילי ולי הייתה שיחה מאוד מאירת עיניים, שבעיקר כללה שפיכת כל הסיפורים המביכים של הארי. אחד האהובים עליי היה החופשה של כל החבורה שלהם לספרד לפני שנה וחצי בערך.
"אני עדיין לא סלחתי לה על גניבת הבוקסר והמגבת שלי." מלמל בינו לבין עצמו.
שמעתי שהיא הלכה בעקבותיו בחשאי עד לברכה, חטפה את בגדיו היחידים של הארי, והשאירה אותו עם המשימה העדינה – טיול לקומה שבע עשרה בעירום.
"זה היה יכול להיות בסדר אם זה לא היה בשביל עוד חוויה מביכה על חשבוני״, הוא גנח במחשבה.
"הו אלוהים, ספר לי." צחקתי.
"לא, בשום אופן." הוא הניד בראשו במרץ. הוא שיחק בעצבנות עם אחד מהכפתורים בחולצה שלו לפני שמהר לומר, "יש מסיבה. בשבוע הבא בביתה של היילי״, הארי השתפך, בניסיון לשנות את הנושא. "טוב, אני משתמש במונח בית, באופן רופף".
"אתה הולך?" חייכתי, מוזגת משקאות לכוסות.
הוא הנהן, "גם את." הוא השתתק לרגע. "אממ, אם את רוצה."
סובבתי את ראשי אליו וראיתי אותו מתבונן בי, עיניו הסקרניות ננעלות עם שלי.
"אני אשמח."
הוא לבש את החיוך המאיר את פניו, גומות החן רקדו לפניי וגרמו לצבע לחזור לפניי.
"נהדר … אה .. ואל תשאיר אותי לבד עם החברים שלך שוב." הוא הוסיף בזהירות.
הארי זז על רגליו, מעיף מבט סביב לדלת. זקפתי גבה, זו רק אני או שהוא נראה במעט מבוהל?
"למה?" שאלתי בספק, מניחה את הבקבוק בחזרה במקרר.
"הם הכריחו אותי להרויד את החולצה שלי כדי להוכיח שאני מתאבק." הוא אמר בכעס.
"אוי, אלוהים." צחקתי וחבקתי אותו, נותנת לו נשיקה קטנה בזווית הפה, ״אתה הלוחם שלי..״ לחשתי.