He Took Me – פרק 28.

אצבעותיו של הארי החליקו משלי כשהוא שלף את הטלפון שלו משולחן הקפה. הערצתי את פרופיל הצד של הפנים שלו, שפתיו היו משורבבות מעט כשהוא התרכז בטלפון שלו. חיוך קטן עטר את פיו לפני שהוא פנה אליי.
"את זוכרת את שון, נכון?" שאל הארי.
צמצמתי את עיניי מנסה להיזכר בכל הפרצופים השונים שהוצגו בפניי באותו הלילה שפגשתי את חבריו לראשונה, ואז פניו נלכדו בראשי, אני זוכרת שהוא היה אומן, תמיד נהג לצייר על אופל ועל דם, על מלחמה וערפדים, שאב השראה מחייו שאיש אינו יודע על קיומם, "כן, החבר האמנותי שלך."
הארי צחק מעצם התיאור שלי, הצחוק שלו גרם לצבע לחזור לפניי ולסומק עז להתלהט על לחיי.
"ובכן, הוא הוא נסע למספר ימים והוא שאל אם אני יכול פשוט לבדוק את הסטודיו שלו כדי לוודא שהכל בסדר. את רוצה לבוא איתי? "
הנהנתי בחיוך, "עכשיו?" זקפתי את גבותיי.
הוא הנהן לעברי במהירות, "כן."
"אני רק אנעל את הנעליים שלי", מלמלתי בזמן שהצבעתי על זוג האולסטאר השחורות שנחו ברפיון למרגלות הכורסא.
רגליי נסגו מחיקו של הארי ונטרתי בקלילות מהכורסה. כשחזרתי אליו מוכנה ללכת, הוא כיבה את טלוויזיה, הוא התבונן בי רק לרגע במבט המורט עצבים והמייסר שלו שגרם ללבי להתכווץ ולרעד לחלחל לכל אורך גופי כמכה מענה מתחת לחגורה, לסתו התהדקה במעט.
״קדימה מותק". קרא.
***

המכונית עצרה לבלום לפני שהארי כיבה את הרכב. גומות החן שלו נחרטו בחוזקה וברכות טהורה.. החיוך שלו גרם לדמי להתפרע בכל גופי ולראשי להסתחרר, הוא יצא מבעד דלת הרכב וכעבור רגע כבר עמד לצד הדלת שלי, נשמתי נעתקה.. אני לעולם לא חושבת שיהיה אפשרי להתרגל לכך. הגוף שלי החליק מטה, רגליי יצרו קשר עם המדרכה המלוכלכת בגועל מחליא. הייתי חופשיה כדי לסרוק את הסביבה, כהארי דאג שהרכב יהיה נעול. מעולם לא הייתי בחלק הזה של העיר בעבר. אפילו בחושך הוא הצליח לפלוט אווירה יצירתית. מבטי הסתובב כדי למצוא אנשים זרוקים על גבי הכיסאות, שופכים את אשר על לבם ונפשם לנייר, יושבים בבתי קפה קטנים. היה שם שילוב של אדריכלות המודרנית ומסורתית על צדי הדרך, עצים גבוהים בעלי כזע עבה וחזק נצמדו ללא יכולת עקירה לאורך השביל.
"ליסה".
הסתובבתי כדי למצוא את הארי מותח את זרועו החזקה והשרירית אליי, עצמתי את עיניי וחשתי כיצד קרביי לוהטים ורעותיי בוערות כאש להבה שמתפוצצת בגופי ומהדהדת בכל איבר, מערכת ותא בגופי.. מחרבת אותי עד עפר, והזרוע הזו חבקה אותי ועטפה אותי קרוב אליו והגנה עליי מהכול, זרועותיו הן הטירה שלי ולבו הוא השמיים שלי. אצבעותיי הקטנות השתלבו בשלו כשהוא עודד אותי ללכת לצדו.
"איפה הסטודיו של שון?" שאלתי על מנת להפיג את השקט שסרר בינינו.
"הוא כאן."
אני מניחה שהארי התכוון במורד שביל הלבנים הקטן שבין שני הבניינים הגדולים בעלי הריח המחניק, היד החופשית שלי צחצחה בשובבות ובסקרנות זעירה את הקיר השמאלי, אצבעותיי הוכתמו בכתמי צבע כחולים, גלגלתי את עיניי.. נפלא. עצרנו מול דלת מתכת קשיחה, הארי משך את המפתחות מהכיס האחורי שלו. אני חיכיתי בסבלנות עד שדלת הכניסה לא תהיה נעולה, הגוף שלי נשאר יציב לצד הארי, אני תמיד יהיה לצדך מלאך.. לנצח. הארי גשש לא מוצא את מתג האור.
כאשר האזור היה אפוף בבהירות, מצמצתי בעיניי המסונוורות, גרם מדרגות עץ שברירי וישו נגלה לפניי.
"תעלי למעלה, אני אהיה שם בעוד רגע."
עם הוראותיו של הארי עליתי במדרגות, העיניים שלי התרחבו, נקרעו לרווחה ברגע שהגעתי לפסגה. השטח היה מרחיק לכת, הקירות היו לבנים ורגילים אך רחבה רחבת ידיים נצבה במרכז. הפרויקטים האמנותיים של שון היו מפוזרים סביב הצדדים המכילים תחנות עבודה שונות עבור דגמים, ציורים, פסלים.
"מה את חושבת?"
חומו של הארי יכול להיות מורגש מאחוריי לפני שזרועו התפתלה סביב אגני, אוחזת את המותניים שלי בחוזקה ולא מרפה.
"זה מדהים." עניתי לו, מוכת הלם, תמיד הייתי מוקסמת מהאומנות, בדרך שבה האדם יכול ליצור עולם משלו ולסתור את גבולות הדמיון, בדרך שבה המכחול פוגע בעדינות בדיוקן וצובע בפראות וברכות טהורה בו בזמן.
הוא התנשף בקול רם צוחק על הצוואר שלי, זה גרם לרטט חשמלי ללפות את גופי ולקפוא, לאבד את שיווי המשקל ולרחף בין זרועותיו. משאיר נשיקה רכה ללחי שלי לפני שעזב אותי להסתובב אליו. מצאתי את עצמי מול תמונה מדהימה של אישה, מברשת הצבע תפסה את טווי הפנים הפנים היפות שלה עם צבעים כהים. זה גרם לי לתהות אם היא הייתה חברה של שון או תמונה שיצר מזיכרון. המחשבות שלי נדדו להארי. אני לא הייתי מיומנות או בעלת סבלנות כידי לצייר משהו. אבל אם אני אי פעם אעשה את זה, זה יהיה לו. למרות שאיני בטוחה שיש את הצבע המדויק שיתאים לשפות בצורת הלב שלו. הוורוד הסמוק שעטר את פיו היה אחד מהגוונים האהובים עליי, והירוק המדהים של עיניו העוצרות נשימה.
החלל באמצע החדר הגדול היה ריק לחלוטין ואני חשתי קצת מוזר. הצצתי למטה כששמעתי משהו מתקמט מתחת לרגל שלי, גיליתי בד נייר ענק אשר התפשט על פני רצפת האולפן. כשפניתי להביא את זה לתשומת לבו של הארי, הוא היה עסוק בקריאת פתק המודבק לחלון.
"הארי?" קראתי בתמיהה.
הקול שלי הדהד ברחבי המרחב היצירתי, נשאתי את רגליי לעברו, לחקור את מה שחטף את תשומת לבו ממני.
"מה זה?" שאלתי בספק.
הוא הניד בראשו, בקלילות ובצחוק.
"שון רוצה להשתמש בנו לפרויקט."
"איזה סוג של פרויקט? זה משהו שקשור לנייר על הרצפה? "
הארי הנהן, והניח את הפתק בצד. אני צפיתי בו כשעשה את דרכו למספר פחיות צבע שנערמו על גב אחד והשני, הטיפות היבשות של הצבע שנזל אפשרו לי לראות מה במיכל מכיל.
"הוא רוצה נייר בד מסיבי, הוא אמר להשתמש בגוף שלנו, ידיים, רגליים… שדיים". קרץ הארי.
החיוך שהבליע בשובבות אמר לי שהוא משחק בי ובתמימות שלי בזמן שהוא העיף מבט לחזה שלי.
"הוא לא אמר את זה." עניתי ביובש.
"לא, אבל לא אכפת לי אם אני מקבל את הציור." קרץ הארי. "זה יכול להפוך את העבודה להרבה יותר כיפית לא?".
חבטתי בראשו של הארי בכעס, הצחוק הצרוד של הארי הדהד כשהוא אחז כמה מכלי צבע כידי לשפוך על הנייר.
"שון אמר שיש מצלמה כאן איפשהו, הוא רוצה לקחת תמונות מהפרויקט."
הוצאתי את המצלמה מארון העשוי ממתכת ממש כמו לוקר, הנחתי אותה על השולחן לפני שעזרתי בבחירת הגוונים שנעבוד אתם. הפחים הוצבו בחזרה למצב הקודם שלהם לפני שהארי הסיר את נעליו וגרביו. אני הלכתי בעקבותיו, מפשילה את מכנסי הג'ינס שלי.
"בוא נצבע, מותק" הארי חייך.
הוא פסע אל המיכל של הצבע הכחול העמוק. אני עשיתי את אותו הדבר, בוחרת בירוק. לסתי נשמטה הוא בחר בצבע עיניי ואני בצבע עיניו, חייכתי חצי חיוך.. אף צבע לא ישתווה לעיניו.
״זה קר." צייצתי נרתעת מהמיכל, הארי צחק.
עיניי בחנו בשקיקה את הדרך שהבחור המתולתל שלי יצא על הבד הענק שהתפשט בסטודיו לאמנות העצומה. רגליו משאירות שובל של עקבות ים אחריו. הוא הסתובב, הביט בעיון בדפוס שנוצר לפני שחייך אליי. אני נכנסתי בזהירות מתוך הצבע שלי, עיניי נעולות בקיפאון ובחוסר נשימה, גופי התכווץ, עם הארי. האף שלי התקמט בשעשוע שהוא הרים את ידו הימנית, אצבעותיו קוראות לי בשובבות קדימה אליו. קבלתי את האתגר שלו כשאני רצתי מהר ככל שיכולתי לכיוונו. הרגליים שלי נוטשות ונפרדות מהשביל של הדפסים הירוקים, מעט מוכתמים במגושמות עקב המהירות שלי. הארי בהומור צוחק כשהוא תפס אותי, הגוף שלי קופץ למעלה, זרועותיו החזקות חופנות תחת הירכיים.
אנחנו הצצנו למטה כהארי הסתובב סביבנו.
"זה כאילו שאת נעלמת." הוא הצהיר בסקרנות.
הוא צדק, טביעות הרגליים שלי עוזבות את הבד כשהארי נשא אותי לכמה צבעים שונים. אני החלקתי במורד גופו, הוא התכופף והניח את ידיו בצבע השחור. החיוך השובבי מצפין הסוד שהיה מוצג על פניו המלאכיים דחק אותי לקצה בחרדה כשהוא התנשא מעליי שוב.
"לא, לא, לא." התחננתי.
אבל זה היה מאוחר מדי. הוא הניף את אצבעותיו הארוכות בראשי והכתים אותי בגוון שחור כעורב. פי נפער לרווחה מוכת הלם, מציצה בבלגן שהארי יצר על הבגדים שלי.
"אופס, אני חושב שאת צריכה להוריד אותם עכשיו..״ מלמל.
המבט הזחוח על פניו נעלם במהירות בשעה שפסעתי לעברו, הצבע הצהוב כשמש מכסה את כפות הידיים שלי לפני שלחצתי אותן באופן שטוח לחזו. הצבע היה מנוגד לצבע הלבן של החולצה שלו, הארי התבונן בי המום ומבולבל, ידיו נשלחו אליי על מנת ללפוט אותי. היציאה החפוזה שלי תועדה, רגליו של הארי עזבו את השביל הכחול מאחוריו כשהוא רץ כדי לתפוס אותי.
התעלמתי מעיינותיו של הארי, פיו הבליע חיוך מאותגר כשתפסתי את זרועו. הצבע הצהוב מכף היד שלי נמרח על העור שלו כשהתרוממתי על קצות האצבעות כדי ללחוץ נשיקה ללחיו. האצבעות שלי משכו בעדינות את שולי חולצתו.
"תוריד את זה." לחשתי.
רעם הרעיד את חזהו של הארי כשהוא צחק.
"רק אם תורידי את שלך." הוא הקניט אותי.
אני הנהנתי בביישנות, צופה בחולצה הלבנה כשהוסרה לאט מפלג הגוף העליון הארוך של הארי. ראשי הוטה לצד בהערכה, מבטי התפעלו ונמסתי בקרביי דרך שריריו המתמתחים. לא היה לי שליטה, הגוף שלי נמשך לכיוון החמימות שלו, המסגרת של הארי מתנשאת מעליי. נשימה שוחררה מפתה כשסחבתי את האגודל שלי על הפטמה הקשוחה שלו.
"עכשיו תורך". הוא דיבר בשקט.
הגוף שלי נסג כשהארי התקדם לעברי, ידיו לוחצות באגני, השפלתי את ראשי והתרחקתי מוציאה לו לשון חצופה. בעת שפניו היו מרירות כשהוא ניסה בפעם שנייה, הרפלקסים שלי לא מספיק מהירים כדי להתחמק ממגעו של הארי. עקיצות מתגרות נותרו לצוואר שלי כשהוא נהם בשובבות. כפות הידיים שלי לחצו על החזה החזק שלו, צווחת בצחוק כפי שנפלנו לרצפה. אני ישבתי בפישוק רגליים סביב מותניו לפני שהתנשפתי בהפתעה, הארי התגלגל מעלינו. אני כאבתי להעביר את אצבעותיי בתלתליו הרכים, אך לא הצליחתי, פרקי הידיים שלי נלקחו מעל הראש שלי בכפות ידיו העצומות של הארי.
״את לא בורחת כל כך בקלות״ הוא לחש בקול מפתה.
***

לא חלפה שעה ובדנו התקלחו בהדפסים במגוון רחב של צבעים וגדלים שונים. נשיקות ונגיעות היו משותפות, החולצה שלי סובלת מאותו הגורל כמו של הארי, עזובה נטושה בצד. העור הצבעוני שלו היה חם נגד שלי, ההיאבקות השובבה שלנו לעתים קרובות הסתיימה עם הגוף שלי לכוד מתחתיו. עם זאת, הייתי יכולה בהזדמנות אחת, להצמיד פס שחור על פני הקווים האופקיים ללחייו. אני התלוצצתי, ואמרתי לו שהוא הזכיר לי את שחקן פוטבול אמריקאי, שאליו הוא צחק ודגדג בצדדים שלי.
נאנחתי, מתחמקת מתוך המגע של הארי והולכת לכיוון השולחן שעליו הוצבה המצלמה. ידיי שפשפו את הג׳ימס שלי, הורסות אותו בדרך, מנסה לפטור את עצמי מהצבע. המכשיר היה פשוט ומודרני ואני הייתי אסירת תודה על כך, טכנולוגיה לא הייתה אחד מהכישורים החזקים ביותר שלי.
הארי חייך אליי כשהוא שרוע על גבו, כתמי הצבע הצליפו על פני העור הבהיר שלו. כתמים של צבע עיטרו את גופו, רבים מהם נגרמו על ידיי, הדפוסים המטפטפים על גבי שרירי זרועותיו. גומות החן המקסימות קפצו כשאני כיוונתי אליו את המצלמה ולחצתי על הכפתור.
"ליסה, בואי לכאן״.
זה עודד אותי בחזרה ללכת למטה לרצפה, אצבעותיו של הארי אוחזות במצלמה והצביעו עליי. צחקקתי, מכסה את העיניים שלי עם היד שלי לפני שהוא הסיר את החסימה. השפתיים המלאות שלו לחצו ללחי שלי לפני שבזק אור, מאיר את מחוות השובבות שלנו. הזיכרון של המצלמה הכיל מספר של תמונות, כמה נשיקות גנובות חצופות. הסמקתי בכמה מהתמונות, אבל הארי סרב לתת לי למחוק מהן.
הארי היה הפעם יותר רגוע פרוש על הגב שלו על פני המרחב העצום של הבד הצבעוני שלנו. אני טיפסתי עליו, ברכיי תפסו את שני צדי מותניו. האצבעות שלי נטבלו בצבע האדום, ריסיו הארוכים רפרפו על לחייו כשמצמץ, עיניו נסגרו כשיצרתי קשר עם העור החשוף שלו. הוא שחרר אנחה עמוקה שמאפשרת לי להשתמש בגופו כרצוני, ברחמיי לחלוטין.
קצות אצבעותיי משכו את הצורה הגבוהה, באמצע חזהו לפני השימוש בצבע ורוד יותר כדי למלא אותו פנימה ברגע שסיימתי אני נסוגתי מתפעלת מהעבודה שלי. הלב שציירתי על חזהו גרם לי לחייך, יש לך לב , מתוק.
"זה לא צריך להיות על הצד הזה?" אצבעותיו נגעו בצד השמאלי של חזהו.
הנדתי בראשי מחייכת, מנחה אותו באורח קל.
״הלב שלך באמצע החזה שלך, זה רק בצד שמאל גדול יותר."
הוא תפס את ידיי, מושך אותי אליו,האפים שלנו נוגעים ללב כשהוא שפשף אותם כדי לגרום לי לצחקק.
"אני מניח שאת במחצית השמאלית של הלב שלי אז." לחש הארי.
הלב שלי פרפר בתוך החזה שלי, פי לחץ נשיקה כוחנית ונואשת לשפתיו הבשרניות. הווילונות סביבנו הסתירו את הפעולה היותר ויותר נלהבת. צחקוק קטן שוחרר בנשימה בינינו כאצבעותיו של הארי ייחסו את הצורה של הצד החשוף שלי. הראש שלי הסתובב במקצת, מנתקת את הקשר שלנו לפני שהוא נהם ברוגז, חופן את הסנטר שלי וממשיך את התנועה הסוערת של השפתיים המפתות.
״ליסה..״ חקר את הארי.

אני ניקרתי את הפה הוורוד שלו בפעם האחרונה. גבותיו של הארי ירדו יחד בזעף כשהוא הביט בי בריכוז דשדש לאורך גופו. לחצתי נשיקה לשביל הקטן של שיערו לפני שעצמתי את עיניי, מכנסיו במעט ירדו והבוקסר שלו המיץ מבעדם, הזזתי את הארי ממני גורמת לו להתיישב על ברכיו בבלבול, האף שלי רץ לאורך הפס של התחתונים שלו כשהאצבעות שלי גישש בחגורתו. אני פרצתי אותה, קופצת על הכפתור. הארי לא נראה שאכפת שהצבע כרגע מכתים את בגדיו, ידיי מנגבות את השרידים האחרונים של הצבע מהמגע שלי על מכנסי הג'ינס שלו לפני שמשכתי אותם פתוחים. בעזרתו הצלחתי קצת למשוך אותם. היה לי תחושה שהמאהב המתולתל שלי ידע בדיוק מה אני עושה, נותן לי חיוך קטן כדי להרגיע את העצבים שלי במבט רך ואוהב.
אני בעדינות תפסתי באחיזה רועדת את הקו של הבוקסר שלו, מותחת אותו מן העור הקר שלו לפני שהחלקתי בזהירות את האצבעות החופשיות עם הצבע שלי פנימה , לסתו נשמטה בכניעה, עיניים בוערות כאש נעולות על שלי,
ניביו נשלפו.
***

בהיתי בבד שלנו, שמתי לב שההדפסים של הארי היו יותר רחבים משלי. מגמדות את הצורות שלי כשאנו הנחנו את כפות הידיים שלנו יחד. העיניים שלי בחנו את נתיב הריצה הירוק שלי מהכפות הרגליים הכחולות, אחד מניסיונות הבריחה הכושלת שלי, שהסתיימו בכך שהארי הרים אותי על כתפו.
הגוף שלי בצורה חדה פנה למשמע הדלת הנטרקת. אני כנראה לא יכולה להפסיק את החבטות של הלב שלי, נזכרת במה שקרה מוקדם יותר באותו היום ואת הדמות המפחידה שהופיעה בבר ונראתה לי כה מוכרת. הגוף שלי מעד לאחור, כורככת את זרועותיי סביב העור החשוף שלי. למרות נצחונו של הארי בזירה, זאין המפחיד עזב מוכה וחבול את החבר שלי. הגיחוך שלחש באוזנו של הארי וגרם לו לנצח. פחד הציף אותי כשכמסגרת גברית עלתה במדרגות.
"ליסה?"
הלב שלי הלם עדיין כשהארי התקרב אליי, בגדים בזרועותיו.
"את נראית כאילו ראית רוח רפאים."
"אני-אני בסדר."
הרגשתי מטופשת להניח שזה היה מישהו אחר, כמובן שזה היה הארי. הוא עזב דקות לפני כדי לנסות למצוא כמה בגדים נקיים במכוניתו. הארי אינו חש בנוח עם הרעיון של שינוי צבע לריפוד הפנימי של הרכב שלו, אם נשארנו בלבוש הנוכחי שלנו.
הצבע ניתז על החולצה שלבש הארי כשגרר על ראשו. לא יכולתי שלא לצחוק, מצב הרוח שלי באופן מיידי הוקל כהבחנתי בפסים השחורים על לחייו שעדיין קיימים. המבט המשועשע שלו פנה אליי כשמכנסי הג'ינס שלו נדחפו כלפי מטה.
"בחייך, את יכולה להתפשט מתוקה."
הטון המשועשע שלו היה כשהמכנסיים נמשכו עד מותניו, המראים בחלקו את טביעות ידיי שהשארתי לעורו. אני נענעתי, מושכת את מכנסי הג'ינס שלי, מועדת מעט לפני שהשבתי לעצמי את האיזון שלי. הארי כבר היה לבוש כשהתבוננתי בו. התכופפתי כדי לחפש משהו נקי ללבוש. האצבעות שלי תפסו במכנסיים הקצרים שלי ששכחתי במכונית של הארי מפעמים קודמות. אני השחלתי את הרגליים שלי כשהארי חפש חולצה בשבילי על מנת שאלבש. האצבעות שלי הרימו בסקרנות כובע חיל הים החבוי בין הבגדים.
"זה שלי." הארי דיבר בשובבות.
הכובע נלקח מהאצבעות שלי. אני התבוננתי בריכוז בתלתליו המבולגנים של הארי שנסחפו ממצחו, משולי הכובע לחלק האחורי של ראשו.
"אתה יפהפייה הארי." פלטתי.
הוא צחק על המחמאה הפתאומית שלי, הלחיים שלי עקצצו במבוכה. הוא קטף נשיקה קטנה לאף שלי.
"תודה, מותק. את לא נראית כל כך רע בעצמך. "הארי קרץ, עיניו נגררות בהתגרות על הגוף שלי.
"הנה." הוא דיבר והושיט לי את החולצה.
נעזרתי בכוחות עצמי בהלבשת המחצית העליונה שלי, מושכת את החולצה הרופפת סביב גופי. גלגלתי את עיניי כשהארי נראה כמשנה את דעתו, בחוצפה חושפת יותר מהחזה שלי לעיניים הנוצצות שלי. היד שלי משם חבטה כפי שהוא גיחך, סגרתי את הרוכסן . שאפתי את ריח המוכר של הארי שהתעכב על הבגדים, מרגישה בטוחה וחמה. חולצתו של הארי הייתה הרבה יותר גדולה ממני, האצבעות שלי הפשילו את השרוולים, שערתי שאני בטח נראית קטנה יותר מכרגיל.
הארי אחז בידי מוביל אותי החוצה נועל את הדלתות אחריו, צחקנו בינינו לבין עצמנו.. אנו יכולים ליהנות האחד מהשנייה ולצחוק בלי רק להתנשק או לשכב, פשוט נהנו האחד מהשנייה ו.. אני אוהבת זאת, אני אוהבת אותו.
״הארי.. מה קרה בזירה?״ לפתע שאלתי.
הוא ידע למה אני מתכוונת, הוא קפא לצד המכונית שלו.
״למה עזבת את ביתך?״ ירה בשקט.
עצמתי את עיניי ונכנסתי למכונית בכוחות עצמי, איני יוכל לספר לו זאת.. לא משנה כמה נעבור ונגלה האחד על השנייה, איני יכולה להסתכן.. איני מסוגלת לאבד אותו ולתת לו ללכת.. הוא הדבר הטוב ביותר שקרה בחיי.. איני אהיה מוכנה גם להפסיד אותו.
הוא נכנס למכונית אחריי, ״אני.. אני מצטער זה לא היה במקום״
עצמתי את עיניי, ״זה בסדר, אני בסדר״
הוא חבט בהגה, ״לא את לא! אני מנסה להיפתח בפנייך ומספר לך את הדברים שאני הכי מתבייש בהם.. ואת כל פעם מחדש חייבת לקחת אלף צעדים אחורה כשאני רק מזכיר את העבר שלך, למה את פשוט לא מספרת לי?״
״כי אני לא יכולה.. אני לא יכולה הארי.. איני יכולה לתת לך ללכת..-״
הוא אחז בסנטי דג אותי אליו, ״את אי פעם ברחת ממני? למרות שאני מפלצת? למרות שאני מסוגל לשבור אותך לאלפי חלקים בין רגע?״
סימנתי בראשי לשלילה, ״אני בוטחת בך הארי, אך זה לא מדובר כאן בזה..-״
״זה בדיוק מדבר על כך! אם את כה סומכת עליי שתפי אותי בזה.. אני באמת רוצה.. להיות בשבילך, כאן, עכשיו, ברגע הזה ובכל רגע אחר.. ולא לעזוב אותך לעולם, כשאת אתי העולם שלי מכיל יותר מהכוכבים שבשמיים.. איני אוכל ללכת ממך לעולם, אולי את ממני.. אבל, אני מנצל את הזמן״ חייך חצי חיוך.
לבי הלם בחוזקה וגופי נתקף עווית, נשימותיי היו כבדות וידיי רעדו, הארי.. הוא.. הוא באמת אמר לי זאת עכשיו.. אחזתי בראשו בין ידיי, ״זה בסדר להיות מי שאתה, אין שום דבר רע בלהיות מי שאתה הארי..״ לחשתי, ״התאהבתי בך בגלל הלב הטהור שלך, בגלל מי שאתה״
הוא עצם את עיניו ונאנח, נושם עמוק והתנחע את הרכב, לכל הרוחות, דבר אליי, הוא רוצה לומר משהו.. אבל מה?
״מה אתה רוצה ממני?״ שאלתי.
הוא התבונן בי במבט ארוך וחודר, ״אני פשוט רוצה אותך״ לחש והחל לנסוע.