He Took Me – פרק 29.

דן ואני נשארו עד מאוחר מגדר הרגיל בתשלום כדי לנעול את הבר עקב זאת שאיתן היה חייב לעזוב בגלל ביקור פתע מצד משפחתו או שפשוט בגלל שהארי גם ככה לא בעיר הלילה. נסתי להתרכז בכל דבר אפשרי מלבד בדמותו של דן, נגבתי במיומנות את כוסות הבירה השבריריות והכבדות בעת ובעונה אחת, מניחה אותן על גבי מדף העץ החזק והעבה, חייכתי חצי חיוך.. אני כבר באמת שולטת בעבודה הזו. רצפת הבר נראתה ריקה ממזון ונקייה באופן מושלם, זה היה קצת מחשיד, דן התעסק במיון שקיות הקטשופ והחרדל בחדר האחורי של הסחורה.
כששמעתי את דלת הבר נפתחת לרווחה במשיכה אחת, לבי החסיר פעימה ונשמתי נקרעה בגרוני, דמי קפא בעורקיי והקרקע התפוגגה מתחתיי.. ורק לרגע קיוויתי שהארי וויתר על הנסיעה שלו לתערוכה של שון והחליט להישאר כאן בלונדון, הבלעתי חיוך ולחיי להטו וסמקו בעוז, להב חד ומושלם של תשוקה רוטטת שפדה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם מכל חלקיק וחלקיק בגופי. אבל, רגע.. – איפה הוא? זה לא הוא?
״מצטערת, אנחנו סגורים!״ קראתי רק ליתר ביטחון.
אך הריכוז שלי ירה היישר לעבר הכניסה, צעדים כבדים הדהדו לכל אורך הבר הגדול, צעדים ששלחו צמרמורת לכל אורך עמוד השדרה שלי וגרמו לכפות ידיי להזיע מהמתח והלחץ האדיר. תחושה מוזרה ריחפה בכל הגוף שלי. זו הייתה תחושה מוזרה, משהו אמר לי שמי שנכנס, אין לו כל כוונה לעזוב.
"שלום, יפה".
נדרכתי. בדרך כלל הביאה ברכת השלום הזו עקצוצים ללבי ולעורי, המילים המרעידות והצרודות, החדות כחצים, מפיו של גבר עם שיער מתולתל. השפה התחתונה שלי נשמטה מטה כשהאגרוף המייסר התכווץ בבטני. רעש של פלסטיק גרם לי לקפוץ, הכוס שאחזתי נפלה על הרצפה והתנפצה לאלפי רסיסים זעירים. ידי עלתה לפי בקול רועד, בניסיון להסתיר את הנשימה המאובנת שנסתה לברוח בבכי מהגוף שלי. יכולתי לחוש את הקור שנפלט מהדמות שעמדה מאחוריי באופן כמעט מוחשי לגמרי.
זה לא הארי, לא הארי שלי.
נשארתי כך, קפואה, סובבתי את ראשי באיטיות וברעד, קצרת נשימה ומפוחדת, לא חשוב מה יקרה לי.. אני חייבת לברר מי זה. הפחדים שלי אושרו כשאני בהיתי באיש שהארי הביס בזירת האגרוף. לא היה לי סיכוי. אני יכולה להגיד שהוא משתמש בדמות המאיימת שלו לטובתו, להפחיד הייתה המטרה שלו כשהוא עמד קרוב אליי באי נוחות. הדיו הכהה, קשקוש של קעקוע המתערבל על זרועו הייתה התכונה הייחודית שתפסה את תשומת לבי מהפעם הקודמת. לא היה לי שום רצון להיות לבד עם האיש הזה. כל מה שרציתי, כל מה שקיוויתי לו והייתי זקוקה היה הארי.
"את לא שמחה לראות אותי, ליסה?" חייך לעברי זאין.
שפתיו שהובלעו בחצי חיוך הייתה קריצה של רשע ואופל, ששלחה צמרמורת של אש לכל אורך גופי והמיסה את לבי.
"לך להזדיין". ירקתי ונסתי להתעלם מעניו ש… מה לעזאזל, שינו את צבען למין גוון בלתי נתן לגילוי של כתום?.
זאין צחק צחוק עמוק מהאיום הקלוש שלי.
"הנה הניצוץ המורד." הוא התגרה.
עיניו הזהובות זינקו אל החזה שלי. גועל הציף אותי, האמנתי שהוא בוהה בעור שנחשף על ידי מחשוף הוי הקלוש, תוריד ממני את העיניים שלך. עיניי סרקו לעבר הכיוון של הדלת, דרך בריחה שנראתה בהדרגה יותר ויותר בלתי אפשרית.
לכל הרוחות, אני כלואה, נכנסתי לבוץ.. מה עכשיו אני יעשה? איני יכולה לבקש מדן להתמודד עם ערפד.. והארי, המתאבק שלי, המגן שלי, המלאך שלי.. במרחק של קילומטרים מכאן, הוא לעולם לא יגיע אליי בזמן לא משנה עד כמה ריצת הסוניק שלו מהירה, עיניי נקרעו לרווחה, לבי הלם בפראות ודמי נזל ממוחי, מה אני אעשה?!
"זה שלו?" זאין בירר עם הטיה לראשו, מצביע על זוג הניבים שבצווארי בזמן שהסיט את שערי.
השאלה שלו התיזה את תשומת לבי חזרה לזכר המתנשא שממולי. נשמתי עמוק, איני נערת שעשועים למען השם, למי זה עוד יכול להיות שלך?! דחפתי את ידיו מצווארי והתרחקתי במקצת על מנת ליצור חלל ריק בינינו, למרות שזה כלל לא עוזר.
״אולי אני יכול לעשות לך גם זוג כזה, שתרגישו שניכם מה זה טעם של גבר אמתי? אה?״ קרץ.
אני נסוגותי לאחור באימה, גופי נתקל בכיסאות הבר. לבי הלם וראשי קדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות. זאין הולך להרוג אותי… מהר מאוד הבנתי את המיקום שתוכנן, בידיעה שזה יהרוס את הארי לדעת שנתתי לו ללכת הלילה, שהוא יכול היה להציל אותי ולמנוע את כל האירועים שעומדים להתרחש כאן.. עליי. אני בטוחה שזאין ידע את הסידורים שלנו, הוא צפה בנו.. זה הכול היה מתוכנן מראש, אולי הוא רוצה להעריך את העינויים שלי ולייסר את נשמתי וגופי עד זוב דם.. עד הרגע שבו הארי יגיע לבסוף. הוא רצה לסיים את חיי מול הילד שאהבתי. לבי נשבר, לא. לפתע תהיתי למי אני יותר דואגת כאן.. לנשמתו השבורה לעד של הארי, או לגופי שעומד להתרסק לגורמים… ?
אני משערת שזה בגלל שאני.. שאני אוהבת אותו, שאני מוכנה לעשות הכול, גם את הדברים הדפוקים והמטופשים, המסוכנים והמטורפים ביותר בשם האהבה. כל מה שעברנו עד הרגע הזה, היה מלא באופל, פחד וסיוט, סיכון וויתורים.. אך זה היה ברור שעשינו את כל זאת רק בשם האהבה. האהבה שלנו. אני לא יכולה לתת לזה ללכת ממני.. אני חייבת להילחם בו..!
חיוכו של זאין היה מחליא, הוא נהנה מזה, חווה הנאה בפחד שהוא מעורר. המחשבות המבולבלות שלי פנו פתאום להיילי. כיצד יכול מישהו אפילו לשקול להיות במערכת יחסים עם הגבר הנורא הזה שכעת מצמיד ונועל אותי עם מבטו. זרועו של זאין הזדקרה, נמתחה וחסמה לי את הדרך בשנייה כשניסיתי לברוח. מפרק ידי החיוורת הייתה עטופה היטב סביב ידו, בחריפות מושך אותו בחזרה בכוח, זעקה חנוקה נפלטה מהפה שלי. הפעולה הייתה מייסרת, הפגיעות שלי מתחילןת להיות אפילו יותר מרק חסרון, הן משפיעות ומחלישות.. אני ייהרג.
"תצעקי לו, מותק" זאין דיבר בקדרות, חיוך חוצה את שפתיו. "אני רוצה שהארי ידע שצעק לו … שאת רצית שהוא יציל אותך, שהיית זקוקה לו והוא לא היה כאן בשבילך״.
דמעות זלגו במורד לחיי, ידיי אחזו בפרק כף היד שלו כשהוא דחף אותי בגבי, גורם לי לאבד רק לרגע את שיוווי המשקל, חשתי מסוחררת.. אך לא היה לי זמן להתעשת מחדש לפני שהכאב בגולגלות שלי מתח את כל שריריי בתחושה מורטת עצבים, הוא משך בשערי, מטה את הראש שלי לצד וסותר לי.
"תהיה ילדה טובה לעזאזל. אני רוצה לשמוע אותך צועקת לו ". זאין לחש בעידוד.
לא היה לי שום כוונה לציית לדרישות שלו. הכוח שאליו זאין השתוקק הוענק לו באמצעות פחד והפחדה. אני לא הולכת להיות הקורבן הבא שלו, אם וזו תהיה נשמתי האחרונה אני אחתום את חיי בכבוד ולא אפול לרגליו כעבד, אני אלחם על חיי.. אני אלחם למען הארי! חשקתי שיניים, חבטתי את רגליי ללא טיפת רחמים בראשו. הוא נהם ברוגז כשנאבקתי ללא תשלום, מקריבה ומושכת בפראות את קווצות השיער שנותרו בין אצבעותיו כהתרחק בכאב. הקרקפת שלי סמרה. החיוך מתגרה הופיע שוב, זאין כנראה מחבב אתגרים שכאלו, כנראה הוא באמת רוצה להילחם. אבל בי? באישה? יותר מכך – בבת אדם? אך לפתע נזכרתי בכל הפעמים שבהם איתן או דפני, היילי וטום.. אפילו הארי אמרו לי שאני סך הכול בת אדם ועדיף לי לא להסתבך בצרות ולהתרחק מהאש, אילו והיו מכירים אותי.. יודעים איזו אש אני נושאת בקרביי. אני לא עוד סתם בת אדם, הגיע הזמן לשים לכך סוף.
"זה הולך להיות כיף. אבל בואי נגיד שאנחנו נבלגן את הפרצוף הקטן והיפה שלך ראשון, אה?״
באותו רגע גל של התנגדות פעם בי. נמאס לי כל הזמן להרגיש כחסרת מבחינה פיזית בעולם שנשלט על ידי גברים שהפכתי לחלק בלתי נפרד ממנו. המכות של היילי, הצלקות של דפני על העור.. נערת שעשועים, ג׳י-פי-אס, בייביסטר בגרסה ערפדית.. הכול מאס עליי, אני לא מוכנה לחוש כך עוד. הזרועות שלי עלו במהירות בהגנה, בדיוק כפי שהארי לימד אותי, להגן על הפנים שלי. ההלם של זאין היה שקוף מעצם כך שאני הצלחתי לחסום נגד האגרוף שהפיל אותי לאחור ושטח אותי על הקרקע. הרגליים שלי נשארו נטועות לרצפה, דמותו המרתיעה של סקוט עקבה אחרי מקרוב. ברגע שהוא הגיע במרחק נגיעה, אצבעותיי נשלחו לעבר פניו במהירות גורמות לפניו היפות והרעות להתבלבל במקצת, משכתי את האף שלו בזווית מוזרה. העיניים שלי התרחבו כשאני נסוגתי מההגנה שלי, הדם זרם משני נחיריו, הדם האדום של זאין נטף במורד החלק הפנימי של פרק כף היד שלי. הוצאתי לשון בגועל, איכ׳.
"את חלאה קטנה!" הוא ירק באגרסיביות.
צרחתי כשגב כף היד שלו תקפה אותי עם מספיק כוח כדי להפיל אותי לרצפה שוב. מגפיים שחורים גדולים ומחודדים הבהבו לעברי. אני מהרתי להוציא את עצמי מהמצב הפגיע, לנסות להימנע מהבעיטה שהייתה מיועדת באופן ישיר לקיבה שלי. אני לא אבזבז את הזמן בלטפס מעלה ולעומד מחדש, הוא ינצל זאת ויפילני שוב. תוך התעלמות מהשפה הצורבת שלי, טפסתי על השולחן במהירות. הגוף שלי התמוטט בצורה מגושמת על הבר, ברכיי קרסו וידיי היו חלקות ורעדו בפחד ואימה. נבהלתי כשזאין בכעס נע לעברי, זרועי נמשכה לאחור והושלכתי. ידיי הושלכו קדימה, אני לא כיוונתי אל פניו, ולכן הייתי קצת מופתעת כשאני פשוט קצצתי את גבתו הימנית. החתך היה משמעותי, דם טפטף בתחושה מחליאה. זאין ירק קללה בשנאה.
התכנית שלי הייתה לברוח החוצה ולרוץ בחזרה לביתי, או לחדר כושר שגם שימש מקום האימונים של הארי. גם אם אני לא אוכל למצוא אותו, הייתי בטוחה שאהיה מוגנת הרבה יותר בנוכחות חבריו שעבדו איתו בחדר הכושר. אבל לפני שאני יכולתי לבצע זאת ,הוא תקף את הזרוע, הירך שלי התנגשה עם הדלפק שבין זאין וביני. מפילה ושוברת כוסות ורטבים שונים, בלאגן שלם נוצר, הוא הסיט את ראשו לצד כידי לירוק את הדם שהסתנן מאפיו לפיו. השפתיים שלי פעמו, ידיי כבר חבולות, אבל אני הייתי במצב הרבה יותר טוב ממנו.
"ליסה!!!״
הראש שלי ירה סביב כדי למצוא דן ממהר דרך הדלת האחורית בעיניים פעורות וקרועות לרווחה. שכחתי שזאין ואני לא היינו לגמרי לבד. יכולתי לראות את דן נערך למצב הנואש, מבטו התרוצץ מהפנים המאובנות שלי, לופת במהירות את זרועי. שניות חלפו בטשטוש כשהמגע הכואב באמת שוחרר, דן משך אותי אחריו כשהוא צעק במבט רדוף.
"תסתלק מכאן!״
הרגשתי מבולבלת, מציצה מעבר לחומה הגברית שנצבה בתור מגן ממולי כדי לראות את זאין מנגב את הדם מתחת לאף שלו בגב כף ידו. מבטו היה רוחש בכעס, והרוגז שמישהו הפסיק את תכניתו הרצחנית. הנשימה שלי תפסה אותי בגרון כשהוא שבה את תשומת לבי בקיפאון.
"כדאי לך לסתום את הפה." זאין דיבר מבעד לשיניים חשוקות. "או שאני אהרוג את החבר שלך גם כן."
לא. הוא לא יכול לפגוע בהארי.. לא!
***

"מי לעזאזל זה היה?!״ דן הרים עליי את קולו בהיסטריה, הולך אחריי לעבר חדר ההלבשה הקטן.
זה היה כחמש דקות מאז שזאין עזב. הרגשות שלי התפרעו, מעיבים על השיפוט הרציונאלי שלי וגורם לי למשוך את ידי באגרסיביות מדן בפחד כשהוא תפס את היד שלי. קבלתי מבט אוהד כשהוא הציץ למטה לעבר פרק כף ידי.
"זה הדם שלך?"
המחשבה היחידה שלי הייתה של גועל שאני השפלתי את עיניי לניקוי הנוזל האדום על העור שלי. מתחתי את כפות הידיים שלי למול עיניי, הופכת אותן במהירות מצד לצד. זה היה הדם של זאין. הרגשתי מלוכלכת.
"תעזור לי לשטוף אותו." הקול שלי רעד כשמעדתי אל דלת השירותים. "דן!", קראתי בייאוש. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.. הכאב היה בוער, כאש להבה שמהדהדת בכל מערכותיי ומחרבת אותי עד עפר, ראשי היה ריק ממחשבות ולבי היה כבד מידי וצנח, הייתי אבודה, ראיתי שחור.
הוא היה לצידי בשניות, מגלגל את השרוולים שלי ומניח ברכות את ידיי מתחת לזרם המים. אני עמדתי והתייפחתי כשהוא שפשף את אצבעותיי ואת מפרקיי, לנקות עם מים וסבון בחדר הרחצה הקטן. המים הקרירים צמררו את העור שלי שכבר היה קפוא. הוא משך מגבת מהמעקה, דן בעדינות ייבש את הלחות. הסנטר שלי היה מוטה כלפי מעלה, אגודלו מבריש על האזור המסומן על הלחי, זה היה בטוח חבורה.
"לא, בבקשה." ייבבתי.
השפה הפגועה שלי כאבה, ידעתי שזה ייקח זמן להתרפא. אבל תשומת הלב שלי הופנתה מתחושה המעקצצת כשאצבעותיו החמות אחזו בזהירות סביב אצבעותיי הרועדות.
"זה קשור לארי, לא?" עצר דן. "הבחור ההוא שעשה לך את זה, זה היה בגלל הארי".
אני כבר ידעתי היטב שלדן איני יכולה לספר. הם שנאו אחד את השני.
"את צריכה לספר לו." הוא דיבר בפתאומיות.
"לא" אני במרץ הנדתי בראש שלי. "זאין אמר .." הקול שלי הלך ודעך, ולא שיש את האומץ לסיים את המשפט.
פניו של דן הקשיחו כשהוא בהה בי. נשימתו החמה ליבתה על הפנים שלי ולא הייתה לי ברירה אחרת אלא לקיים קשר עין אתו.
"הוא לא טוב בשבילך, ליסה. הוא פוגע בך בלי לראות אפילו בגלל מי שהוא.. הוא מסוכן, את לא צריכה להיות אתו ליסה. "
"לא", ייבבתי בשקט והשפלתו את ראשי. לא, לא, לא.. למה הם לא רואים את מה שאני רואה..? חיים ללא הארי הם אינם חיים, בלעדיו זה קשה לשרוד.. אני נואשת אליו, התאהבתי בו.. הוא האהוב שלי.
האצבעות שלי החליקו משלו כשאני סרבתי בתוקף לקבל את המילים הנופלות מבעד לפה שלו. הוא מצפה ממני לעזוב את הארי? זיהיתי את תסכולו של דן, והוא התקרב אליי לפני שהספקתי להתרחק.
"למען השם, ליסה. תסתכלי על הפנים שלך!״
אני בצורה חדה שאפתי אוויר לרעותיי הצורבות כשאצבעותיו של דן תפסו את הסנטר שלי עוד פעם אחת, לדוג את הפנים שלי למראה. זה זעזע אותי לקלוט את התמונה של הילדה השבורה שממולי. העיניים שלי דמעו, נסתי בנואשות למנוע את הדמעות המאיימות. דם זרם ונשפך על על השפה התחתונה שלי שהייתה רכה יותר מתמיד, דם מעט מיובש יותר נמרח מסביב לאזור. הלחי שלי הייתה סגלגלה, על מפרקי ידיי היו כמו סימני חניקה כחלחלים והאדמדמים.. אלוהים, מה הוא עשה לי?!.
"את רואה את מה שהוא גרם?"
היד הקטנה שלי תפסה אותו, קורעת אותו משם, הרחק ממני. לא היה לי רצון לעמוד ולשמוע את קולו שוב ושוב גוער בי. היה לי מספיק מזה.
"תפסיק עם זה!" בכיתי, צועקת.. מפתיעה את שנינו בעת ובעונה אחת. "אתה לא יודע שום דבר!"
דן נראה מוכה בהלם מההתפרצות שלי, הגוף שלי נסג לחדר ההלבשה. אני בחיפזון אספתי את התיק שלי, דוחפת את השיער שלי בחזרה על הכתפיים שלי והולכת במהירות לדלת האחורית.
"ליסה!" הוא קרא לי בדאגה.
"אתה יכול לנעול." דברתי בשקט לפני שיציאתי טורקת את הדלת מאחוריי בכעס.
***

קפצתי כשהטלפון שלי התחיל לרטוט, מתחתי את ידי השברירית עוד מאתמול, חוטפת אותו מהשידה. הראש שלי התרוצץ, דמותו המאיימת תמיד קרצה בזווית העין שלי, בחלום. רמת החרדה שלי הייתה כשמי שחקים, פעולה פשוטה של חציית הכביש נראתה לי במעט מאתגרת. ניסיתי לשמור על קור רוח, מברישה את השיער שלי לצד בניסיון להסתיר את שטפי הדם על הלחי שלי. לחצתי על הכפתור הירוק, מעלה את הטלפון לאוזן שלי.
"שלום, יפה".
ללא רצון, חשתי מחנק בגרון, זה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה ונשמתי הייתה חדה, כל מערכותיי דלקו ולבי לא הלם, דמי קפא בעורקיי, חשתי חבטות על בית החזה שלי. האדם האחרון שברך אותי עם המילים האלה השתמש בכעס וברוח הנקמה שלו נגד הפנים שלי.
"ליסה? מותק, את בסדר? "הצליל הצרוד שלו נשמע מבולבל במקצת.
אני גמעתי את היבבה שניסתה להימלט.
"אני בסדר, אני…" אני לא משוכנעת שנשמתי בסדר.
הארי עצר לרגע, שוקל את התשובה שלי לפני שהמשיך.
״אני מצפה לראות אותך, אני מתגעגע אלייך מתוקה." יכולתי לשמוע את החיוך שלו דרך הטלפון. צליל קולו כבר החל לעבוד באורח פלא על מצב העצבים שלי. "זה עדיין בסדר שאני יאסוף אותך?"
אבל העיניים שלי התרחבו במהירות בבהלה, לא יכולתי לתת לו לראות אותי ככה. איומו של זאין הדהד בראשי והיה כפגיון בלבי, לא הייתי נותנת לאף אחד לפגוע בארי. הייתי צריך להגן עליו, ואם זה אומר שמידע מסוים יגזל ממנו, אז כך יהיה. המחשבות שלי הסתחררו כשגרפתי במוחי אחר תירוץ אמין, כל דבר כדי לשמור על מרחק בינינו.
"ל-לא, אני .. הולכת לבית של חברה."
"אה בסדר" האכזבה בקולו הייתה כלב שבור. "ובכן, אני יכול לקחת אותך." הוא הציע.
"לא, הארי .. אני אלך ברגל." דברתי בשקט. הוא לא היה מודע בכלל שלא הלכתי לעבודה היום, טוב שכך זה רק היה גורם לו לדאוג יותר.
"את בטוחה שאת בסדר? את נשמעת נסערת״ חקר בדאגה.
הקולות ברקע היו מעט דהויים, הוא התרחק מהסביבה שהיה נמצא בה, בשביל לדבר איתי באווירה שקטה יותר.
"זה שום דבר, רק יום מלחיץ בעבודה." שיקרתי, מעלימה לחלוטין את האירועים שהתרחשו. הוא לא צריך לדעת.
"זה החרא הקטן מהחנות?" הארי שאל בחוזקה. "אני אהרוג אותו אם הוא ירגיז אותך."
העיניים שלי נסגרו ואני חסרת תקווה, נשמתי עמוק, הארי הטיפוסי. אם הוא היה רואה את הפנים שלי.. ידעתי שהוא היה תוקף הרבה יותר מסתם כמה אגרופים. המחשבה העבירה בי צמרמורת, דן הציל אותי.
"לא, אתה לא צריך לבעוט בתחת של אף אחד." אני צחקקתי רק לרגע בקלילות, הוא תמיד גורם לי לזרוח כשאני נופלת.
החיוך הקטן שלי היה מהול בטיפות מלוחות וצורבות נגד הפצעים שלי.
"טוב." השעשוע חדר לקולו, משנה את הנושא במהירות. "אני רוצה לבשל בשבילך." הכריז הארי. "טוב .. כשאני אומר לבשל, ​​אני מתכוון להרים את הטלפון, להזמין ולקחת. אבל העיקר זה הכוונה, נכון? "
"אני אוהבת את הרעיון." חייכתי, לרגע נתפסת במחוות המתוקות שלו לפני שהמציאות התרסקה עליי והחיים מחצו אותי מחדש. אני גמעתי כאב, בוהה בהשתקפות שלי במראה שלצד מיטתי.
"אני חייבת ללכת, הארי." דברתי, נאבקת כדי להחזיק את קור רוחי ואת הדמעות שחותכות את גרוני כסכין.
"אוקי, אני אדבר איתך מאוחר יותר מותק."
"ביי." לחשתי.
הוא השתתק לרגע, ״להתראות, יפה״.
סיימתי את השיחה, לא מסוגלת לשמור על אחיזתה של כל סוג של קור רוח חמקה מבין אצבעותיי.קרסתי והתנפצתי על הרצפה, מתייפחת, סוגרת את הברכיים עד לחזה שלי, הלוואי שלא הייתי נותנת לו ללכת אמש.
שחררתי את הפחד הקפוא ואת התסכול בדרך היחידה שיכולי, בדמעותיי הפגועות.