הלנה D:
אני חייבת לומר לכן משהו לפני הכול -
תודה לכן 3>
אין פשוט תודה ענקית אתן קוראות מדהימות וחברות אמתיות ממש כמו משפחה.. אני מתה עליכן באמת מכל הלב !
התגובות שלכן תמיד מעלות לי חיוך ואת הביטחון.. אין לכן מושג כמה זה חשוב לי לראות שבאמת אוהבים את הסיפור! ❤
מקווה שאהבתן את הפרק :)
-המשך יבוא-

He Took Me – פרק 30.

הלנה D: 14/08/2013 1432 צפיות 15 תגובות
אני חייבת לומר לכן משהו לפני הכול -
תודה לכן 3>
אין פשוט תודה ענקית אתן קוראות מדהימות וחברות אמתיות ממש כמו משפחה.. אני מתה עליכן באמת מכל הלב !
התגובות שלכן תמיד מעלות לי חיוך ואת הביטחון.. אין לכן מושג כמה זה חשוב לי לראות שבאמת אוהבים את הסיפור! ❤
מקווה שאהבתן את הפרק :)
-המשך יבוא-

נשארתי במיטה במשך יומיים, חיבקתי בבטיחות של השמיכה שלי. לבסוף בניתי את האומץ לבדוק את הנזק שנגרם לפנים, המראה שנגלה לפניי מבעד הראי חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה והצליף בתת ההוכרה שלי, עיניי נקרעו לרווחה, דמי קפא בעורקיי ולבי צנח, יכולתי לחוש כיצד הרעד מכרסם בי וגופי נתקף עווית ומתכווץ בטבעיות בתחושה מיסרת ומורטת עצבים, המראה הפחיד אותי.
שפתיי היו עדיין מפוצלות בכאב, הלסת שלי מעט חבולה. לחיי היו לחות ונפוחות מרוב זרימת הדמעות המתמדת, דמעות שזלגו מעיניי האדומות והתשושות, השבורות. כף ידי פעמה בכאב מטריף דעת ונפש כשרק במקצת סבבתי את מפרקי ידיי, הסימנים הכהים עדיין היו טבועים בעורי בחריפות.
קפצתי בבהלה, קצרת נשימה, מתחבאת מתחת לסמיכה בחזרה כשהטלפון שלי רטט על גבי שידת העץ שלצד מיטתי. אצבעותיי גיששו אחר המכשיר במבט חטוף, חשתי פקעת אחת של עצבים בין רגע, לבי הלם בחוזקה והפרפרים רקדו בבטני, חשתי כיצד להב חד ומושלם של תשוקה מפלח את בית החזה שלי וגורם לי לדמם מכל חלקיק וחלקיק בגופי, מערכותיי דלקו והקרקע נשמטה מתחתיי, קירות החדר סגרו סביבי.. ולמרות הכול העליתי חיוך נרגש, רק מהשם שעל גבי המסך. הייתי צריכה לנחש על פי השעה.. שאפתי נשימה עמוקה, אני חייבת לשמור על קור הרוח.
"ליסה?"
"היי, הארי." דברתי בשקט.
"את אינך ספרת לי שאתמול חשת רע." הוא צלל ישר פנימה, לנושא המרכזי- לאן נעלמת? ״הלכתי לאסוף אותך היום ואיתן אמר שהתקשרת והודעת לו שאינך מרגישה טוב."
"הו, הארי אני מצטערת. הייתי צריכה להודיע לך שאיני בעבודה״ דברתי בכנות, אף פעם לא חשבתי שאתנצל על דבר שכזה.
"איך את מרגישה?" קולו נשמע קר כקרח וחצוף, לא הקול החם והאוהב שתמיד נהג לדבר אתי על מנת לא להפחיד אותי, למה הוא ככה?
"אני בסדר." השתנקתי. תתעלמי מהרגשות והתחושות שלך ליסה, הצלפתה לעצמי.
"אני אבוא מאוחר יותר לראות אותך." הארי הציע באופן חד.
המילים שלו הציפו אותי בבהלה נחרדת. הדבר האחרון שרציתי והייתי זקוקה לו עכשיו זה שהארי יראה אותי כך.
"לא, לא, אני מרגישה הרבה יותר טוב היום, אין צורך." השתפכתי.
"לא אכפת לי, אני בא לראות אותך בכל מקרה." הסמכות שבקולו העבירה בי צמרמורת.
"א-אני אבוא אליך." דברתי בשקט.
***

חשבתי שאם אני אלך להארי זה יהיה מועיל יותר, ככה היה לי יותר זמן להתכונן ואני יוכל לעזוב מתי שאני רק רוצה. אבל עדיין עצם התגובה שלו כשיראה בי גרמה לי לחוש בחילה.
לא משנה כמה איפור הטחתי על גבי טווי פניי הפגועות, החבורות עדיין היו ברורות וגלויות, ועם ראייתו של הארי.. נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, אני חסרת אונים. לא היה לי מושג כיצד להסתיר את פציעת השפתיים שלי, אני לא חושבת שמוצר קוסמטי שהומצא עדיין יכול לעזור לי כאן ולהיות שימושי. העיניים שלי נראו נפוחות קצת מכל הבכי שהתרחש בזמן שניסיתי לישון קצת. נראיתי מבולגנת.
לקחתי מבט אחד כואב יותר במראה לפני ששלפתי את המעיל השחור שלי ואת הכובע גרב הירוק של הארי.. חייכתי חצי חיוך ושאפתי את הריח המשכר עמוק לקרביי, ריחו של הארי היה הריח האהוב עליי ביותר בעולם, ריח של מנטה ושמפו נוזלי.. לכל הרוחות, אני אוהבת אותו.
מחשבותיי נשברו בחזרה להווה, כאשר נוסעים צלצלו בפעמון לנהג האוטובוס לעצור בצד הדרך בתחנה. נעמדתי לצד אחד מהמושבים כי כולם נתפסו, וניסיתי לשמור את ידיי הכואבות לעצמי, מפחדת להתרכך בכל אחד מהאנשים האחרים שעמדו אחד לצד השני בצפיפות.
הודיתי לנהג, מועדת מהאוטובוס היישר אל המדרכה. כה נאשתי להאריך את הזמן לפני שיצטרך להתמודד עם הארי, אוויר הלילה הקריר החל לצנן אותי ורסן במקצת, אבל לא היה לי שום רצון להיות לבד כשירדה החשכה, דמותו של גבר זועם שהטיח את אגרופיו בי הייתה כהצלפת אור במוחי ועודדה אותי למהר לעבר ביתו של הארי, ולא סתם בחור… ערפד, ערפד רסק אותי כמעט.. איך הארי עדיין לא יודע מזה אבל? אולי.. אולי הוא היה רחוק ממני מידי, אולי משהו השתבש בקשר בינינו, אולי הוא היה שיכור, אולי אני הייתי מנותקת מהרגשות.. כך או כך לא הייתי ראויה שיצילו אותי, זה בטוח.
ידעתי שהוא מחכה לי. רגליי דלגו בזהירות במדרגות עד לדלת ביתו העשויה מעץ מלא וחזק, אצבעות ידיי פרעו ברעד את שערי הגלי, מניחה אותו על שכמי הימנית על מנת להסתיר את סימן החבלה ושטף הדם. ידי נקשה ביציבות על גבי הדלת, צעדיו נשמעו שניות לאחר מכן, נסעו לכיוון המחסום המוצק בינינו ובמהירות פתח אותה, לא מותיר לי רגע אחד על מנת לייצב את נשמתי ולהחזיר לעצמי את שיווי המשקל. הוא נשאר שקט, בוהה בי לפני שנפל מבטו וננעץ בפינה לא ידועה, מאפשר לי להיכנס לפני שטרק את הדלת בכוח, דום לב. עצמתי את עיניי וברכיי רעדו, התכווצתי בכאב ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ראשי קדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות. עמדתי בעצבנות עוצרת את נשימתי כששאפתי עמוקות, כמעט כאילו הוא מתכונן אליי. כשהוא סוף סוף עשה את זה, זה לא היה קשה להבחין בעצב בעיניו הקפואות, נגרר אל הפנים שלי. תלתלים כהים צנחו על גבי טווי פניו הקשוחים והאפלים, הוא נראה לי חיוור יותר מתמיד. הידקתי את אחיזתי סביב רצועת התיק שלי, אצבעותיו של הארי אחזו ברצועה ומשכו ממני את התיק. ראיתי איך ראשו מוטה מעט, מתבונן בי במבט ארוך ונוקב, בוחן אותי יותר טוב. מבט ההערכה שלו היה יחד עם עצב, קצות האצבעות הארוכות שלו דגו בעדינות את הסנטר שלי למעלה, מקרב אותי אל פניו היפהפיים שבלתי נתן לעמוד בפניהם ואני נפרקת על נשקי ונכנעת כל פעם מחדש.
הוא היה כל כך שקט. שקט באופן חריג. שנאתי זאת. כל נפש התחננה אליו שידבר, שינזוף בי, שיצעק עליי, שיתאכזב עמוקות- רק שידבר אליי.
"מה קרה לפנים שלך?" הארי כמעט לחש. זו הייתה השאלה הבלתי נמנעת שהתפללתי שתעזוב את שפתיו ואת דעתו, בלעתי את רוקי וזה צרב, כל מערכת, תא ואיבר בגופי נחרבו עד עפר, שיט. "את ניסית לכסות אותן". אגודלו הבריש מעל הסימן שניסיתי להסתיר עם האיפור הכבד של אנסטסיה.
עשיתי מאמץ כדי להתרחק, אבל אחיזתו של הארי לא אפשרה לי זאת. מגע אגודלו הרטיט את לבי כשעבר בזהירות על השפה התחתונה שלי.
"אני לא רוצה שתדאג. אני נפלתי … זאת הייתה תאונה. " גמגמתי.
היה לי קשה עם קיום קשר העין החודר והירוק העז שלו שבער אליי בתשוקה ובאופל עז ומשכר חושים. הירוק הקפוא החזיק אותי בשבי, הייתי כלואה ככלא בין זרועותיו שתמיד היו המקום הכי שפוי ובטוח שלי לרוץ אליהם. גבותיו היו מקומטת לתוך קמט עמוק, לסתו התהדקה ממשמע מילותיי, הניבים נשלפו בנגיחה של כעס. עיניי נקרעו לרווחה ודמי נזל מפניי, אוי לא.. אני חייבת להרגיע אתו, אני חייבת להרגיע אותו עכשיו ומהר!
חשתי כיצד ידיי מתחילות לרעוד כשהמגע שלו נפל מהפנים שלי, גופו של הארי הולך והתקרב. הנשימה שלי לא הייתה אחידה, עיניו התמקדו בדמותי הקטנה כשאני הייתי ממוקדת בזוג הניבים הקרים והצחים שנשלפו מבעד לפיו המגרה והחושני. ולפתע שפתיו הרכות לטפו את צווארי לפני שעברו לאוזן שלי, החזה שלנו השתפשף אחד בשני, עור אל עור, לב אל לב.
"את לא חושבת שאני תמים מספיק כדי להאמין לשטויות, נכון?" לחש הטון הצורם שלו.
שפתיי נפרדו, עיניי נפקחו לרווחה מוכת הלם. הארי יודע.
הנוכחות המאיימת שלו נסגה מעט מהמרחב האישי שלי. גובוה של הארי רק תמך יותר בלגרום לי לפחד ולהודות באמת.
"אני לא יודע מה מרגיז אותי יותר, העובדה שאת לא אמרת לי בעצמך .. או מי שהייתי צריך לגלות ממנו." עיווה הארי את פניו בכעס.
המילים שלי התעכבו, לא הצלחתי למצוא את הקול שלי. לא היה לי מושג איך להגיב, פי התייבש ונפתח רק לרגע אך נסגר שנייה אחרי.
"ליסה, הותקפת!." הדהד קולו של הארי. "הוא ממש פגע בך!"
ההעלאה הפתאומית שלו בנפח הקול גרמה לי לקפוץ, הסדק שבגרוני החנוק שחתך אותי כסכין גרם לדמעות לסנוור את עיניי ואני ככלי שבר בכיתי מול עיניו בשקט בהשפלת ראש. אנחנו עדיין עמדנו במסדרון שלו, המקום שנכבש במספר ההזדמנויות שונות כדי לגנוב נשיקות שובבות כשהארי ברך אותי, מושך אותי פנימה אל תוך דירתו. אבל כל הזכרונות האלה נראים לי כה רחוקים וחבויים כשהתבוננתי בגבר הקר שלפניי שאהבתי יותר ממה שאהבתי כל דבר בכל חיי, שפשוט חסם לפניי את הדלת.
"ואת יודעת מי אמר לי?"
שתקתי כשהחושך בעיניו של הארי החל להתעצם, מכבה את האור שבו. זה היה מפחיד כמה מהר הוא יכול להפוך מנגיעות עדינות למילים קשות.
"הבן זונה מהעבודה שלך, דן." הוא התפרץ.
המידע גרם לי להגיע למסקנה שהארי מעולם לא דבר עם איתן, זה היה דן. התכווצתי כשדמותו הגבוהה של הארי פשוט חלפה על פניי בלי למצמץ או להניד עפעף, כאילו הייתי סתם עוד קיר או תמונה ישנה בביתו. מהרתי אחריו לפני שקפאתי בפתח שסימן את הגבול למטבח. הוא נעמד לצד השיש, נשען על הכיור בעזרת ידיו החזקות, הוא אחז בכיור כה חזק שמפרקי ידיו הלבינו, בראש מורכן, שרירי גבו בלטו עכשיו לעין כאילו ועומדים לקרוע את חולצתו.
"אני זקוק למשקה עכשיו." הארי מלמל לעצמו.
הלב שלי צנח כשהארי פנה לבקבוק הוודקה בצד. אני צפיתי בו מרוקן את הכמות הקטנה שנשארה בבקבוק היישר לכוס הדם, לסתי נשמטה ורק רציתי למחות ולעצור בעדו.. למה הוא עושה את זה? אסור לו.. אסור לו לשתות ככה. הדופק שלי השתולל. הפעם היחידה שהייתי עם הארי במצב שיכור הייתה כשנאלצתי לטפל בו, לנקות את הפציעות שנגרמו מהמכות עם ג׳ייק. הוא היה שובב, כמעט ילדותי באותו הלילה. אבל זה היה שונה הפעם, הוא היה מונע על ידי כעס שהפחיד אותי, רציתי לברוח.
כאשר כוס הזכוכית נפלה בגסות בצד מעדתי אחורה. הארי הסתובב במהירות, עיניו ננעלו עליי כשהוא נע קדימה. אני לא יודעת מה לעשות … אז אני.. אני רצתי. ברחתי ממנו. פעם ראשונה זה נצח, באמת חשתי מפוחדת ומאומיית על ידיו.
הרגליים שלי נשאו אותי במהירות במורד לחדר השינה הגדול והאפל של הארי. הוא צעק עליי. טרקתי את הדלת, נכנסתי לפאניקה כששמעתי את צעדיו הכבדים. דמעות זלגו על הלחיים שלי כשרצתי מהר לחדר האמבטיה, ממהרת לנעול אותה בעזרת מחסום העץ ביני לבין המלאך הזועם, השיכור כמו יצור, כמו.. כמו מי שהוא תמיד האמין שהוא, מפלצת.
שניות עברו עד שהרגשתי את החבטות של אגרופיו של הארי על הדלת הנעולה. נראה שהם רק התגברו והתחזקו, מוציא את התוקפנות שלו על העץ. הנחתי את ידי על פי ברעד כדי להסוות את אנקות הבכי שנמלטו.
"ליסה,תפתחי את הדלת."
אני לא חושבת שאני יכולה לעכב את המחסום עוד הרבה זמן, הגוף שלי זחל הרחק מקולו של הארי. הייתי מאובנת כשטפסתי לתוך האמבטיה, גוררת את ברכיי עד לחזה שלי ומתסתגרת בעצמי בצורת כדור.. כה השתוקקתי לברוח עכשיו מהעיר הזו, מהבית הזה, ממנו.. למען השם, רציתי לברוח מעצמי. אצבעותיי אחזו בווילון המקלחת, בעדינות מושכת אותו על פני האמבטיה במאמץ להפסיק את הכעס שנועד לי. הוא לא היה מוכן להפסיק. ידי חפשה מאחורי גבי אחר ברז המים, כשמצאתי אותו משכתי אותו כלפי מעלה ועצמתי את עיניי נותנת לזרם המים לשטוף אותי, הייתי ככלי שבר. המים היו קרים, מתיזים על העור ועל הבגדים שלי, בסוף הם הגיעו לטמפרטורה החמה שלה השתוקקתי. רציתי לחסום את קולו, לחסום את דמותו בכל מחיר שקיים.
"ליסה?" נימת קולו של הארי חקרה בבלבול ובדאגה.
קבלתי רק כמה רגעים של שלווה.
"ליסה, פתחי את הדלת המחורבנת הזו עכשיו!" שאג הארי.
זו הייתה הפעם האחרונה שדבר לפני שהדלת נפתחה לרווחה עם המשקל של כתפו של הארי. הווילון נקרע מאחור, הגוף שלי נסה להיות קטן ככל האפשר. אני סיכנתי, יורה מבט עד החבר שלי. הוא התבונן בי בחזרה, השפתיים המלאות שלו נפרדו, הניבים חזרו בין רגע למקומם כשהוא ספג את דמותה של הילדה המבוהלת שהתכרבלה באמבטיה שלו, אותי. החולצה של הארי נגררה מעל לראשו, מפיל אותה ברישול אל הרצפה. התנשמתי כשהחליק את גופו בזהירות פנימה. הוא עודד אותי להתקרב אליו קצת יותר כשהתיישבתי בין רגליו. הייתי אפופה בזרועותיו החזקות, נמשכת אל חזו החשוף. לא יכולתי שלא לחוש מופתעת כשראשו נח על כתפי ברכות.
"אני עדיין כועס עליך." הוא דיבר בעדינות.
"אני יודעת״ הצלחתי לשחרר נשימה.
ישבנו כך, חולקים רגעי שתיקה בזמן ארוך שנדמה כנצח. במהלך שתיקתנו, שאלה אחת צווחה בראשי ונמלטה לבסוף בלחישה מהוססת, "מה אתה הולך לעשות?"
הוא שקל את תשובתו, "אני לא יודע עדיין." הודה הארי.
"ב-בבקשה לא ..-״
המילים שלי חדלו בפתאומיות כשזרועותיו של הארי התכווצו סביבי, מחזיקות אותי קרוב אך בחיבה ולא בכעס, הוא נשק לשכנע גורם לי לרטוט וללבי להלום בחוזקה, לרעוד בין זרועותיו ולהפוך לפקעת אחת של עצבים מנשיקה אחת.
"את לא יכולה להחליט." הקול המחוספס של הארי הצהיר בקשיחות. "אין לך מה לומר, אני עושה את מה שאני עושה".
התייפחתי בשקט, המילים שלו לא אחזו כל קצה של חמימות. כשלא עניתי, הוא ניער אותי.
"את מבינה?" שאל הארי בלהט.
"כ-כן, כן." התחננתי שיפסיק.
המים התכבו כשהארי התרומם ואחז ברגליי בעדינות.ידי האחת אחזה בעורפו והשנייה בקיר על מנת להתייצב, הוא עזר לי לצאת מבעד לאמבטיה ולעמוד בבטיחות ממולו. אני צפיתי בו כחטף מגבת, פרע את תלתליו עם המגבת הרכה כדי לפטור השיער שלו מהמים. טיפות זלגו על פלג גופו העליון, טובלות את השרירים המתוחים. הארי הושיט את המגבת אליי, האצבעות שלי לפתו אותה בחוזקה והעברתי את שערי על שכמי השמאלית. הוא עמד מתבונן בי לרגע לפני שהאצבעות הארוכות שלו שחקו עם הכפתור בג'ינס הרטוב שלי. רוגזו של הארי נשמע באנקה כשמעדתי משם. צעקתי בייסורים כשהוא אחז בזרועותיי, הוא לא התכוון אך אצבעותיו תפסו בחבורות.
עיניו הירוקות נפקחו בבהלה ובדאגה מהתגובה שלי, הוא הפשיט את מעילי השחור מכתפי בעדינות ובזהירות. פרקי הידיים שלי היו תפוסות וכאובות, בעדינות הרמתי את זרועותיי. השפה התחתונה של הארי נלקחה בין שיניו כששטפי הדם שכבר התייבשו נגלו לעיניו, כאילו שהוא לא הריח אותם. עיניו לחצו ונסגרו בכאב, הוא כרע על ברכיו כדי להתיר את שרוכי הנעליים שלי. אני עמדתי עדיין, הרגליים שלי חשופות כשהארי ניסה בפעם השנייה להסיר את מכנסי הג'ינס שלי. הוא הבליע חיוך כשפשט את החולצה מגופי.
אני לא מחיתי כשהוא הפשיט את התחתונים שלי, הגוף שלי היה קר ורטוב. הרעד המשיך והתעצם, צרב ככווית
קור ונשף על כל הפצעים שלי כסוגר החזייה שוחרר, התחתונים שלי הסתלסלו סביב קרביי ברישול. אני עמדתי לפניו עירומה וסמוקה. עיניו של הארי נגררו בקרירות למעלה ולמטה לאורך הגוף שלי כשהוא שחרר את חגורת מכנסיו במשיכה אחת שגרמה לי לעצום את עיניי וללבי להתכווץ. אצבעותיו מגששות אחר הכפתור והרוכסן לפני שהוא דחף את מכנסי הג'ינס שלו במורד רגליו ואחרי מספר רגעים קלושים גם את תחתוני הבוקסר השחורים שלו. מגבת הייתה מאובטחת סביב מותניו. ואז הוא פשוט הלך משם. הוא השאיר אותי רועדת בחדר האמבטיה, זרועותיי כרוכות סביב עצמי כמשבכיתי בשקט.. הייתי אבודה. זו הייתה טעות לבוא לכאן.
נכנכסתי לחדרו של הארי, צפיתי בו כשנכנס למיטה, עיניו מצאו את שלי כשאני תפסתי את המגבת שלי בחוזקה. התשומת לב שלו הייתה נטולת רגש, הוא עקב אחריי כמו מאבטח כשניגשתי לשידה. הרגשתי ריקה, הארי סגר את עצמו ממני. לא נותר דבר מהילד שפלש למחשבות שלי בכל שנייה של היום.
התייפחתי, שומטת את המגבת ומושכת אחת מהחולצות שלו מעל ראשי. האצבעות שלי מצאו זוג גרביים, החלקתי אותן לאורך רגליי. הסתובבתי וראיתי את הארי נשען על מרפקיו, ידו החליקה על השמיכה, מושכת אותו בחזרה. ניצוץ של תקווה נדלקה בתוכי כשאני בהיסוס עליתי מעל למיטה. הגוף שלי טיפס לתוך הסדינים הקרירים, קפצתי מעט כשהארי פיתה אותי להתקרב אליו.. יותר קרוב.
"שמרי אותי חם."
המילים שלו דקרו את לבי. הן היו קרות ונטולות כל טיפת רגש. בכיתי כשהוא מיקם אותי רק על פי הצורך שלו, כורך את זרועותיו סביב מותניי ומושך בי אל צדו, הייתי הרבה יותר מרק מקור חום בשבילו. היד שלי נחה על חזהו, הדמעות שלי מטפטפות על העור שלו. הוא לא עשה דבר כדי לנחם אותי.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי מוטלת כך באפיסת כוחות מחוסר שעות שינה שנשללו ממני מהימים הקודמים. האדם שהיה הקרוב והיקר לי ביותר, שהבטיח שתמיד ישמור עליי ויעודד אותי, דחף אותי ממנו החוצה נפשית. אני הותאמתי אליו בקפידה, מציצה אל הגבר היפה. התלתלים הרכים זרחו באור העמום מהשידה שליד המיטה. הוא בדרך כלל לא עזב את המנורה דולקת, אני יודעת שהוא אוהב להירדם בחושך מוחלט, אבל עדיין זה האיר את פינת החדר. הארי ידע שאני עדיין נבהלתי מהאירועים שהתרחשו מחוץ לשליטתו.. אולי הוא השאיר את האור הדולק בשבילי.
עיניו של הארי היו עצומות, ריסיו הארוכים התפרשו על לחייו כשהמגע שלי בקלילות החליק על חזהו. עצמות הבריח הבולטות שלו ננעצו בזהירות עם קצות אצבעותיי הקרות. האצבעות שלי בקושי צחצחו את תלתליו הרכים לפני שפרק כף היד שלי נתפסה ביד הגדולה שלו, דוחף אותי משם.
עיניי נקרעו לרווחה, הייתי מוכת הלם.. הוא.. הוא דוחה אותי.. חשתי כיצד לבי צונח ונשבר, מתנפץ לרסיסים, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, הקרקע נשמטה מתחתיי וכל עולמי חרב עליי בין רגע.. כל טיפת אור, אושר ותקווה נלקחה ממני והתפוגגה.. הבחור שאהבתי בכל לבי ונפשי, לא מחזיר אליי אהבה עוד.. לא, לא אלוהים בבקשה לא.. הארי!
"בבקשה, הארי." ייבבתי.
העור שלנו התרכך במקצת אבל הוא לא נתן לי לגעת בו, לא כמו שצריך.
אני רעדתי כשחיכיתי לכל סוג של חיבה ממנו. לקרן אור, סימן, רמז שיראה לי שאני לא נשארת לבד.
"עשיתי את זה בשבילך." לחשתי.
עיניי נעצמו בתבוסה, השענתי את הראש שלי על חזהו של הארי ורק בקשתי להילקח מן המציאות הזו. נסחפתי לתוך שינה כבדה, המגע העדין של האצבעות שנקשרו האחת בשנייה ונשזרו, שכה התאימו כזוג חלקי פאזל, היה חלום. חלום יפה.


תגובות (15)

תמשיכייייי!!!!!!

14/08/2013 12:35

וואו וואו וואו ושוב וואו וואו וואו
זה מדהים אבל הוא זהה בלבל אותי לגמרי הוא יודע מי תקף אותה??
טוב כרגיל זה מדהים מושלם מהממם
הכתיבה שלך המתח השיא שאת עוצרת אין שום דבר להגיד חוץ מ
תמשיכייי מהררר

14/08/2013 12:38

תמשייייכככיייייי בבקשה אני לא אוהבת המשך יבוא !!!

14/08/2013 13:12

וואו לא ציפיתי לתגובה כזאת מהארי ..
מסכנה ליסה :/ אני מקווה שהארי לא מתכוון להחזיר לזאין או משהו כזה ..
פרק מדהים 3> הלנה את כותבת פשוט מושלם והתיאורים .. באמת שאין מילים .
מחכה להמשך !!! 3>

14/08/2013 13:17

תמשיכייייייייייייייייייייי

14/08/2013 13:20

תמשיכייייייייייייייייייייי

14/08/2013 13:20

תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

14/08/2013 14:01

אבל לא הבנתי כיאילו כל מה שקרה זה היה חלום או שהיא עכשיו רק נירדמה?

14/08/2013 14:02

וואאוווו מדהייםם הלננההה אני מאוההבתת בסיפוור הזהה!
כל מילה ומילה כל פסיק נקודה רווח כל דבר בסיפור הזה פשוט מדהיםם!
אני לא הבנתי מה קרה עולים לי לראש מלאא דבריםם
שהוא הרג אולי את דן כי הוא חשב שדן עשה לה את זה..
שהוא הלך לזאיןן..לא יודעת התסבכתיי
פשוט מדהיים לממה הוא כועס עלייה שלא יכעס אחרי כל מה שעבר עלייה והוא עוד כועסס!!
מדהים מדהים מדהים ועוד פעם מדהים זה כל מה שיש לי להגיד לךך!
תממשייכיייי אוהבבתתת!!! ♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥

14/08/2013 15:29

דבר ראשון וואו עוד
שנייה גמאני בכיתי
מסכנה ליסה הארי
יחטוף מימני בוקס
עלזה שבמקום להיות
איתה הוא כועס וקר אליה
חחח הסיפור מושלם ותמשיכי

14/08/2013 17:13

ווואיי אחד הסיפורים!!!
אולי זה בגלל שדן אמר לו שיעזוב אותה!! אוףףףףף
תמשיכי דחוף!!!!!!!!!!

15/08/2013 02:12

מהמםםםםםםםםםם !!! מתה על הכתיבה שלך ! תמשיכי ❤

16/08/2013 10:57

אומיייייייגד!!!!
לא לא לא לא לא למה הארי ככה מרוחק?? לאאאאא יואוו נשבר לי הללללב!!
דייי ואיי הקטע באמבטיה הרס אותי!!!!! יואוו זה כזה ריגש אותי את לא מבינה! מצאתי את עצמי יושבת וקוראת את אותו קטע איזה 5 פעמים לפני שהמשכתי הלאה! זה מתואר כזה יפה וכזה מושלם אני לא מאמינה כל פעם אני חושבת שזהו זה הפרק הכי יפה וכל פעם את מתעלה על עצמך מחדש!

יואו ואז במיטה.. יואוו נצבט לי הלב.. כל כך כאב לי על ליסה יואו אני לא מאמינה למה הארי ככה? (אוף זה הזכיר לי את הגב אל גב שלי.. את מבינה למה אני מתכוונת חח)
אוף לא נו למה הוא דחה אותה די נו.. כואב לי עכשיו :///
תמשיכייי כבר אוף איתך!

17/08/2013 06:55

כשאני אומרת שאני מחכה לפרק הבא .. אני באמת מתכוונת לזה -.- תמשיכי !!!!!!

17/08/2013 10:47

תמשיכיי עכשיו!!! נישבר לי הלב ל2 חתיכות!! תמשיכי מיד וגם את הסיפור השני

17/08/2013 11:30
27 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך