i love you- וואן שוט לארי

אני רץ.
אני רץ הכי מהר שאני יכול.
אני רוצה להתרחק מהכל.
זה כואב.
זה כל כך כואב.
שמעתי את קולו המתנשף של לואי קורא בשמי.
פניתי לסמטה לא מוכרת, פחדתי, אני לא יכול לומר שלא.
הסתכלתי אחורה בפניקה, הוא עדיין רץ, הוא לא וויתר.
הרגליים שלי כאבו, הם כל כך כאבו.
המשכתי לרוץ, בידיעה שעוד מעט אני יעצור.
רצתי עוד קצת, מנסה להתרחק.
זהו אני לא יכול יותר. עצרתי את עצמי, מתנשף ורועד.
הסתכלתי אחורה, הוא הגיע אלי.
"הארי?" הוא אמר, לא עניתי.
"הארי?" הוא שאל בפעם השנייה, לא הייתי מוכן לענות, הסתכלתי על נעלי הספורט שלי, הנעליים היקרות האלה, אני שונא ואתם.
"הארי!" הוא צעק והקפיץ אותי. הסתכלתי עליו, הוא הזיע, הוא התנשף, הוא נראה מודאג.
"מה?" שאלתי והלכתי לעבר הקיר המקושט בגרפיטי של נערים, החלקתי את גבי עליו עד שהגעתי למצב ישיבה.
"הכל בסדר?" הוא שאל והתיישב לידי, הקול שלו נשמע הרבה יותר רגוע, הוא כרך את ידו סביב כתפי. המגע שלו הרעיד אותי.
"אני נראה לך בסדר?" שאלתי עיני מלאות דמעות.
"מה קרה? תספר לי, אני יכול לעזור."
"לא אתה פאקיניג לא יכול, אתה באותו המצב כמוני, כולכם, אתם פשוט מתמודדים עם זה, אני לא יכול יותר." צעקתי עליו. הוא הסתכל עלי, מנסה לקרוא אותי.
"דבר איתי." הוא אמר וליטף את כתפי.
"אתה רוצה שאני ידבר, אני ידבר, הכל מתפרק לו, אני כבר לא מסוגל לזה, אני לא יכול להסתיר כלום, להחליק דברים, כמו שהם קוראים לזה, אני מתחרפן, אני לבד לו, אני כל כך לבד" אמרתי מרגיש את הדמעות מרטיבות את לחיי שעדיין היו סמוקות מהריצה.
"אתה מדבר על ההנהלה נכון? אתה לא לבד, יש לך אותנו, יש לך אותי האז, אותי, אנחנו חברים, הכי טובים, לנצח." הוא אמר, זה תסכל אותי, החבאתי את ראשי בין שני ידי, וצרחתי, מנסה להוציא את כל הכעס, העצב, התסכול, הפגיעות והרגשות שלי בצרחה הזאת. לואי קפץ מעט והרים ממני את ידו שעד לפני רגע עטפה את כתפי. הוא הסתכל עלי, ישר בעיניים.
"הארי דבר איתי! מה זאת אומרת להסתיר? להחליק דברים, על מה אתה פאקיניג מדבר? אתה מדבר להחליק את עניין הקללות של נייל באמצע הופעה, להסתיר את העובדה שאני ואלינור לא זוג וכל ליחסי הציבור שלה, או שזה משהו שקשור אליך? באופן אישי, שהם לא מספרים? הארי דבר איתי!" את המשפט האחרון הוא צעק. הסתכלתי עליו.
"אני לא יכול לומר את זה, ובטח לא לך לו, בטח שלא לך…" אמרתי מסתכל עליו, העיניים הכחולות שלו בהו בי.
"למה לא לי? הארי, אנחנו חברים טובים, אנחנו כמו אחים" הוא הנמיך את קולו.
"זאת פאקיניג הבעיה אידיוט!" צעקתי עליו.
"מה זאת אומרת?" הוא לחש.
"לו, אנחנו חברים, וזה הורג אותי. זה כלכך הורג אותי, בגללך, בגלל העיניים האלה שלך, החיוך הזה, השפתיים האלה, הגוף הזה, הצחוק הזה, בגללך. אני מת מפנים." אמרתי.
"הארי? אתה בא לומר לי שאתה אוהב אותי?" הוא שאל, צחקתי צחוק מר.
"כן. זה בדיוק מה שאני בא לומר לך, אבל אתה בטח תשבור לי את הלב, כי אתה פאקיניג סטרייט."
"א-אני לא." הוא אמר, הסתכלתי עליו.
"לא. ואני מבין על מה אתה מדבר, כי אני מרגיש אותו דבר האז, בדיוק אותה הדבר." הוא אמר, העיניים הירוקות שלי בהו בו.
"אתה, אוהב אותי?" שאלתי, הוא חייך.
"יותר מכל דבר בעולם האז." הוא הצמיד את שפתנו יחד.