I'll never let you fall – פרק 4

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"לאאאאאאאאא" התעוררתי בצרחה מחרישה מהחלום הזה…. "זה רק חלום… זה רק חלום…." אמרתי לעצמי מנסה להירגע ממה שקרה כאן כרגע. אבל הקטע שזה לא היה רק חלום… זה באמת קרה …

אבל למה חלמתי את זה? איפה זה שאומר לי שהוא לא ייתן לי ליפול? למה הוא לא פה לעודד אותי עכשיו שוב?! למה הוא נטש אותי כמו סבתא?!?!?!?! למה כולם נוטשים אותי?!?!?!?!? אלה אם כן….. האיש הזה… זאת את?? זאת את סבתא ? ….

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לא… זה לא יכול להיות… זאת לא יכולה להיות את סבתא… המגע הזה שלו אמנם היה כל כך מוכר… אבל הוא לא המגע שלך… אני יודעת את זה בוודאות.. והקול שלו.. הוא אולי מוכר אבל זה לא קולך.. זה קול של גבר.. לא הצלחתי להירדם מרוב כל המחשבות.. אני יודעת שזו לא סבתא.. זה בטוח בן… ויש לו מגע עוטף, הוא שונה משל סבתא… נשארתי ערה כמה שעות, פשוט שוכבת ובוהה בתקרה, מהרהרת על הזיכרון הקשה הזה שנכנס בי הרגע ולא נותן לי לנוח. מצד אחד אני יודעת בוודאות שזו לא סבתא. כמה שאני מקווה ורוצה להאמין שזו היא אבל זה לא. אמנם עבר הרבה זמן מאז שראיתי או שמעתי אותה, אבל האיש הזה מהחלום מטושטש וקולו נשמע קול של גבר. מגעו מגע מחזק ומרגיע והצמרמורת שמגגיעה בכל פעם שאני נזכרת בו היא מסוג שעוד לא חוויתי. הלוואי שידעתי מי הוא באמת…

שמעתי את השעון המעורר שלי מצלצל, מזכיר לי שהשעה עכשיו היא 06:30 ואני צריכה להתעורר, למרות שהייתי ערה כבר ממזמן. קמתי מהמיט כמו חצי זומבי, כל כך עייפה אך לא מסוגלת לישון… הלכתי לעבר המקלחת, מורידה את בגדיי בזה אחר זה ואוספת את שיערי לגולגול שלא יירטב. לקחתי מקלחת חמה של 20 דקות והתרוקנתי מהמחשבות. כשיצאתי התנגבתי ולבשתי ג'ינס סקיני ארוך וחולצת בית ספר שחורה ארוכה למקרה שיהיו רוחות. אספתי את התיק שלי בדרך ליציאה מחדרי, נעלתי את הבית ויצאתי לכיוון בית הספר. כעבור 20 דקות של הליכה מעייפת הגעתי, וראיתי את אוליבר בשער הקדמי, מחייך לעברי מנופף לי לשלום ומתקרב אליי. הוא חיבק אותי ונתן לי נשיקה בלחי, ולאחר שראה שאני מחזירה לו רק חיבוק בקושי, ירד לו החיוך מהפנים והוא התחלף במבט מודאג.

"מה קרה?" הוא שאל אותי מניח יד אחת על כתפי ועם השנייה מלטף את החיבור בין צווארי לכתפי השנייה. "איך אתה כל כך בטוח שקרה משהו?" שאלתי אותו עם הבעה מבולבלת על פניי. "העיניים שלך אדומות מאוד וסגולות מסביב, אני נוגע בך ואת כולך רועדת כאילו את עוד שניה הולכת להתמוטט…" הוא דיבר ומבלי לשים לב עצמתי את עיניי מעט מכווצת אותם ושמה כריפלקס את ידי על ראשי. הוא הסתחרר והרגשתי כאילו הוא צריך שאחזיק אותו מרוב כאבים. "כריס, את בסדר?!" הוא שאל מעט מבוהל כשהוא מעביר את ידו האחת למותני ואת השנייה ללחי שלי, בודק אם אני חמה.

הרגשתי את רגליי מאבדות שווי משקל וצנחתי לרצפה, אך שניה לפני שפגעתי בה בחוזקה אוליבר תפס אותי, מחזיק אותי חזק ומשעין אותי באיטיות עליו כשהוא יושב על ברכיו.

"כריס את ממש חיוורת, אני לוקח אותך לבית חולים ו…" הוא בא להמשיך אך קטעתי אותו מייד "לא! לא… אני בסדר אוליבר.. רק… טיפה לא מרגישה טוב.. זה הכל.." פתחתי בצעקה ולקראת הסוף הנמכתי את קולי.

"אז תני לי לפחות לקחת אותך לאחות בית הספר טוב?" הוא שאל בשקט, ואפשר לשמוע בבירור את הדאגה בקולו. "אוליבר… אני.." באתי להמשיך אך הוא קטע אותי. "כריס… בבקשה.. בשבילי.. בואי איתי.. בבקשה" הוא אמר לי מעט מתחנן. הרמתי את פניי אליו וראיתי כמה שהוא דאג לי. לא הייתי יכולה להגיד לו לא, כי אני יודעת שזה יכאב לו. אם זה היה קורה לו והוא לא היה נותך לי לטפל בו ואומר שהכל בסדר היה לי קשה.. אז פשוט הסכמתי. "בסדר.." נאנחתי. הוא שם את ידי על צווארו כך שאשען עליו והחזיק אותי במותן, מייצב אותי כל הדרך לאחות בית הספר.

~~~~~~~~~~~~~

נקודת מבט אוליבר

~~~~~~~~~~~~~

כשהגעתי לבית הספר ראיתי את אמה וליאן בדיוק נכנסות בשער. הן הסתובבו אחורה, שמו לב אליי ונעצרו. "היי" נופפתי לעבריהן ונתתי לכל אחת מהן חיבוק ונשיקה בלחי. "אתה בא?" שאלה אותי אמה וסימנה לי לעבור את השער ולהיכנס לבית הספר.

מזוויות העין ראיתי את כריס מתקדמת לעבר שער בית הספר, ושמתי לב שהיא הלכה מעט בזיגזג. כנראה יש לה סחרחורת או משהו. ראשה היה מורכן, מה שאומר שהיא לא שמה לב לשלושתינו, אבל יכולתי לראות שפניה ממש חיוורות. היא נראית ממש רע. אמה וליאן לא שמו לב לכריס. "אוליבר? על מה אתה מסתכל?" ליאן שאלה אותי מנסה לחפש את עיניי ועל מה הן מסתכלות, אבל היא לא ראתה את כריס. כנראה לא זיהתה אותה עם הראש למטה. "אמממ… לא אני אשאר פה קצת… אין לי כוח לנאומים של גב' מורגן על הבוקר… אני יבוא עוד מעט.." אמרתי להן מחייך, מאשר שאני לא הוזה או משהו.. בחיים שלי לא פספסתי שיעור.. לא סיפרתי לאמה וליאן על כריס כי אני יודע שכשהיא לא מרגישה טוב הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה הוא תשומת לב. תמיד כשהיא הייתה חולה אחד משלושתינו היה מטפל בה ומעדכן את השאר.. כיבדנו את המרחב שלה.. אמה וליאן התקדמו לכיתה מבולבלות מזה שאני מאחר לשיעור בכוונה. אני יודע שגם אם הייתי אומר להן על כריס הן היו הולכות בסופו של דבר, אבל חסכתי להן את הדאגה מראש..

כשכריס הרימה את ראשה חייכתי אליה ונופפתי לה לשלום.. התנהגתי בטבעיות כי רציתי לבדוק אם היא באמת מרגישה לא טוב.. נתתי לה חיבוק ונשיקה בלחי כמו כל פעם כשנפגשנו, אך כשחיבקתי אותה היא בקושי החזירה לי חיבוק וגם לא נתנה לי נשיקה…

עכשיו אני בטוח שמשהו לא בסדר איתה. בלי ששמתי לב התחלף לי החיוך במבט מודאג. "מה קרה?" שאלתי אותה מלטף את החיבור בין צווארה לכתפה וידי השנייה מונחת על כתפה.

"איך אתה כל כך בטוח שקרה משהו?" היא שאלה אותי כמעט ובתמימות, כאילו לא ידעה על מה אני מדבר. "העיניים שלך אדומות מאוד וסגולות מסביב, אני נוגע בך ואת כולך רועדת כאילו את הולכת להתמוטט…" באתי להמשיך אך נעצרתי שראיתי אותה מכווצת מעט את עינייה בכאב ומחזיקה את ראשה בידה כאילו הוא הולך ליפול. ממש נבהלתי. היא הייתה כל כך חיוורת ונראתה כאילו היא הולכת להתעלף לי בידיים. "כריס את בסדר?!" מיהרתי לשאול אותה, מעביר יד אחת למותנה למקרה שתיפול ועם היד השנייה בודק אם יש לה חום. מבלי שענתה לי היא פשוט צנחה לרצפה ומיהרתי לתפוס אותה. למזלי הספקתי. מה קרה לה?! למה היא ככה?! היא ממש מפחידה אותי!

התיישבתי על ברכיי והושבתי אותה עליי מרגיש את חום גופה. קירבתי אותה אליי וחיבקתי אותה חזק, לא מוריד את מבטי ממנה אפילו לא לשנייה.

"כריס את ממש חיוורת, אני לוקח אותך לבית חולים ו…" לפני שהספקתי להמשיך היא קפצה "לא! לא… אני בסדר אוליבר.. רק… טיפה לא מרגישה טוב.. זה הכל.." היא אמרה טיפה בצעקה ואת הסוף לחשה. היא השתגעה או מה?! רציתי לצעוק עליה בחזרה, אך במקום זה אמרתי בשקט כשהיא עדיין בזרועותיי "אז תני לי לפחות לקחת אותך לאחות בית הספר טוב?" היה אפשר לשמוע כמה שדאגתי לה. "אוליבר… אני.." היא באה להמשיך אבל לא נתתי לה. כבר ידעתי מז היא רוצה לומר.

"כריס… בבקשה.. בשבילי.. בואי איתי.. בבקשה" אמרתי לה בשקט ואת המילה האחרונה לחשתי לה, מתחנן שתבוא. היא הסתכלה עליי במבט חסר אונים שכאילו זועק לעזרתי.

"בסדר.." היא נאנחה והרמתי אותה מהרצפה נכנס לבית הספר ומתקדם לעבר חדר האחות. השענתי אותה עליי ותמכתי בה כל הדרך. הרגשתי כמה שהיא הייתה חלשה. היא התנדנדה במשך כל הדרך לאחות אבל כל פעם חיזקתי את אחיזתי בה והמשכנו ללכת.

כשהגענו לאחות פרצתי אל חדרה, אפילו לא דופק, הרמתי את כריס והשכבתי אותה על המיטה כשהיא עוצמת את עינייה מהחולשה. האחות הסתכלה עליה בדאגה ושאלה אותי "אוליבר, מה.." "היא חיוורת ועינייה אדומות מאוד, היא התמוטטה לי בידיים והיא ממש חלשה…" את הסוף כבר ממש התחלתי לגמגם. הרגשתי כל כך אבוד רק מלראות אותה ככה חסרת אונים, חלשה ופגיעה כל כך. התעשטתי מהר והמשכתי: "בבקשה.. את חייבת לעזור לה.. אני לא יודע מה קרה לה היא פשוט התמוטטה בשניות.."

ניגשתי אל כריס וליטפתי אותה בפניה, מרגיש כמה גופה לוהט. האחות מדדה לה חום, בזמן שאני המשכתי ללטף אותה, לא מוריד ממנה את עיניי ומבטי המודאג לא יורד לשנייה מפניי.

"יש לה חום גבוה.. זה לא רגיל.. אפילו אולי קצת מוזר.. אתה בטוח שאתמול היא הייתה בסדר?" היא שאלה מעט לא מבינה.

"כן… כאילו.. היא צחקה איתנו והייתה כרגיל. הכל היה בדר איתה.." האחות טיפה הופתעה ממה שאמרתי, אבל ניראה שבכל זאת האמינה לי.

"בכל מצב אחר הייתי מתקשרת למבוגר האחראי עליה, אבל במקרה שלה…" היא אמרה ונאנחה.

"אני אטפל בה.. אני מבטיח" אמרתי לאחות והחזרתי את מבטי לכריס. "כריס…" אמרתי מנער מעט את כתפה אך האחות מייד עצרה אותי.

"היא נרדמה אוליבר. תן לה לנוח. מה שהיא עוברת עכשיו הוא מאוד מסובך. אני מציעה שתנוח ביית ותזעיקו לשם רופא. צריך לבדוק אותה יותר לעומק.." התבוננתי בכריס נאנח.

הרמתי אותה כמו כלה מוציא אותה מחדר האחות ומבית הספר ולקחתי אותה לביתה. הוצאתי לה את המפתח מהתיק וכשהגענו נעלתי, הלכתי לחדרה, השכבתי אותה במיטה שלה והסתכלתי עליה מודאג פי מאה ממש שהייתי בהתחלה.

"מה קרה לך כריס?" שאלתי אותה, יודע שהיא לא שומעת אותי…