I'll never let you fall – פרק 5

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני אטפל בה.. אני מבטיח" אמרתי לאחות והחזרתי את מבטי לכריס. "כריס…" אמרתי מנער מעט את כתפה אך האחות מייד עצרה אותי .

"היא נרדמה אוליבר. תן לה לנוח. מה שהיא עוברת עכשיו הוא מאוד מסובך. אני מציעה שתנוח ביית ותזעיקו לשם רופא. צריך לבדוק אותה יותר לעומק.." התבוננתי בכריס נאנח .

הרמתי אותה כמו כלה מוציא אותה מחדר האחות ומבית הספר ולקחתי אותה לביתה. הוצאתי לה את המפתח מהתיק וכשהגענו נעלתי, הלכתי לחדרה, השכבתי אותה במיטה שלה והסתכלתי עליה מודאג פי מאה ממש שהייתי בהתחלה .

"מה קרה לך כריס?" שאלתי אותה, יודע שהיא לא שומעת אותי …

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אולי היא עברה משהו אתמול ולא הספיקה לספר לי? אולי היא סיפרה לליאן ואמה. אבל איך? אין לה פלאפון, אמה הייתה איתי אתמול כל היום והמחשב של ליאן בתיקון אז אין מצב שהיא שלחה להן מייל, והיום בבוקר אני והבנות הגענו לפניה אז היא לא דיברה איתן לפני.

אז אולי זה קרה לפני כמה ימים והיא פשוט לא סיפרה לי? אבל למה שהיא לא תספר לי? היא מספרת לי הכל ואני בחיים לא מסתיר ממנה משהו.. החלטתי בכל זאת להתקשר לליאן ואמה לברר מה קורה לה. הוצאתי את הפלאפון מהכיס. השעה הייתה 12:20, זה אומר שהן בהפסקה בין שיעור אנגלית לביולוגיה אז הן יכולות לדבר. חייגתי לליאן.

"היי" שמעתי את קולה דרך הטלפון. "היי ליאן. אמה לידך?" שאלתי מוודא ששתיהן ישמעו את מה שיש לי לומר. "כן, היא פה. לשים אותך על רמקול שתשמע גם?" "כן" עניתי וחיכיתי כמה שניות. "מי זה?" שמעתי את אמה מעט חלש. "אוליבר" ליאן ענתה לה. "היי אוליבר. איפה אתה? גב' מורגן ממש התעצבנה" אמה אמרה והפעם שמעתי אותה יותר חזק. "אני בבית של כריס. היא פה איתי ישנה." אמרתי להן מסתכל עליה. היא נראית כל כך שלווה כשהיא ישנה. אין לה פנים מלאות דאגות ושאלות, כמו ברוב היום.

"מה?! מה אתה עושה שם?!" ליאן שאלה מופתעת. "אוליבר מה קרה לה? היא בסדר?!" אמה שאלה לחוצה. "אני לא יודע מה קרה לה. היא ממש חיוורת ואחות בית הספר אמרה שיש לה חום גבוה וכדאי שנקרא לרופא." אמרתי מודאג כשנזכרתי במה שקרה לה.

"אוליבר, אני מכירה אותך מספיק זמן בשביל לשמוע בקול שלך שאתה מאוד מודאג וזה לא הכל. יש משהו שאתה לא מספר לנו?" ליאן שאלה, קולה מעט רגוע יותר ממקודם.

"אחרי שנכנסתן לבית הספר ראיתי אותה מתקדמת לשער. העיניים שלה היו ממש אדומות, היא הייתה חיוורת בצורה מפחידה וכשנגעתי בה היא כולה רעדה כאילו ראתה שד. ואז היא פשוט… התמוטטה" אמרתי והסתכלתי עליה לכל אורך השיחה. כשחזרתי על כל מה שקרה התמונות התחילו להתרוצץ בראשי. הרגשתי דמעות שעולות לי אבל נלחמתי בהן והמשכתי.

"תפסתי אותה שנייה לפני שהיא פגעה ברצפה. כשנגעתי בה הרגשתי כמה שהיא שברירית וחלשה באותו רגע. כאילו הרוח יכלה להעיף אותה אם לא הייתה בידיי. לקחתי אותה לאחות בית הספר והיא אמרה לי שיש לה חום גבוה וכדאי שנזמין רופא מקצועי שייבדוק אותה ויגיד לנו מה יש לה. ואז היא נרדמה והבאתי אותה לפה…" סיפרתי והרגשתי כמה דמעות שמרטיבות את לחיי.

"למה לעזאזל לקחת אותה לאחות בית הספר?!" שמעתי את אמה צועקת עליי מהלחץ.

"מה חשבת שאני יעשה?! היא פאקינג התמוטטה לי בין הידיים!!!! חשבת שאני יגיד שלא קרה כלום
ואמשיך?!" צעקתי עליה חזרה, משתדל שלא להעיר את כריס.

"התכוונתי למה לא לקחת אותה ישר לבית חולים?!" היא אמרה מעט בצעקה, יותר רגועה ממקודם.

"רציתי אבל היא לא הסכימה לי" אמרתי מניח את ידי על ברכיי ומשעין את ראשי עליה, נאנח בייאוש.

"טוב, אנחנו בדרך" ליאן אמרה במהירות ושמעתי אותן מתחילות ללכת. "לא. אל תבואו. אתן יודעות שכריס אוהבת להיות לבד במצבים כאלה.." אמרתי ושמעתי אותן נעצרות. "אז למה התקשרת?" ליאן שאלה אותי ושמעתי שהיא מבולבלת. "רציתי לעדכן אתכן במה שקרה ו… רציתי גם לדעת אם אתן יודעות משהו שעבר עליה לאחרונה שגרם לה לזה. האחות אמרה שזו כנראה התמוטטות נפשית." " לא.. היא לא סיפרה לנו שום דבר….." אמה אמרה וליאן שתקה, סימן לכך שאין לה מה להוסיף ואמה באמת צודקת. "טוב. תבואו לכאן כשתסיימו ללמוד. אני אשאר פה וננסה להבין מה קרה לה." "אוקיי. ביי. ואם היא מתעוררת תנסה להבין מה קרה. אבל אל תדחק בה יותר מידי.. אל תקשה עליה…" ליאו אמרה ושמעתי ברקע את הצלצול שלהן שהתריע על סוף ההפסקה. "ביי" אמרתי וניתקתי. נשמתי ארוכות והסתכלתי על כריס מיואש ואבוד, לא יודע מה לעשות. "מה קורה לך כריס? למה את שותקת ולא מספרת?" אמרתי יודע שהיא לא שומעת אותי כי היא ישנה או מעולפת. אבל כנראה שהיא שמעה, כי היא התעוררה.

"כריס את ערה!" אמרתי מאושר וחיבקתי אותה. "אוליבר? מה אתה עושה פה? לא היינו בחדר האחות? איך הגעתי הביתה?" היא שאלה מבולבלת והביטה בי מנסה לפענח את הבעת פניי.

לא ידעתי מה להרגיש עכשיו. הייתי כל כך מאושר שהיא סוף סוף התעוררה, אבל מצד שני הייתי כל כך מפוחד ממה שקרה לה,ומאוכזב ממנה שהיא לא סיפרה לי כלום.

"היינו, אבל נרדמת והחזרתי אותך לפה ונשארתי איתך כדי שתנוחי."

"כמה זמן אני כבר ככה?" היא שאלה והתרוממה מעט לישיבה.

"כמה שעות.. אולי 4… איך את מרגישה נסיכה?" שאלתי אותה מלטף את פניה.

"יותר טוב.. הייתי צריכה את השינה הזו" היא אמרה והדברים התחברו לי יותר. משהו עבר עליה בלילה. אבל לא משהו רגיל כמו האיש הזה שהיא סיפרה לי עליו. כנראה שזה היה משהו אחר שהשאיר אותה כל כך בשוק שהיא לא עמדה בזה.

"מה קרה לך כריס? אתמול היית ממש בסדר.. מה החליש אותך ככה? ולמה לעזאזל לא סיפרת לי על זה?!" אמרתי בהתחלה בשקט ואת הסוף טיפה צועק.

"זה קרה לי אתמול בלילה" היא אמרה משפילה את מבטה.

"תספרי לי כריס. אני פה בשבילך" אמרתי מרים את פניה העדינות עם אגודלי ורואה שמתחילות להיווצר דמעות בעינייה.

"חלמתי על סבתא שלי. כל אותו היום עבר לי מול העיניים. הרגשתי את כל הכאב שוב. הפצעים שלי כאבו לי בלילה בדיוק כמו באותו היום. הגוף שלי חווה את זה שוב. את הכל" היא הצליחה להחזיק חלק מהדמעות. "זה אף פעם לא קרה לי מאז התאונה.." היא שחררה אנקת בכי מתאפקת להישאר חזקה.

"זה בסדר כריס, שחררי." אמרתי והיא נבלעה בתוך זרועותיי שנייה אחר כך, והוציאה את הבכי ששמרה בפנים כל הזמן הזה. חיבקתי אותה חזק. "לא ישנתי כל הלילה. כל הגוף כאב לי והמחשבות לא נתנו לי מנוח" היא אמרה ממשיכה לבכות בתוכי.

"למה לא התקשרת אליי? את יודעת שהייתי בא מיד" אמרתי מהדק את החיבור ומניח עליה את ראשי.

"אני יודעת" היא אמרה והניחה את ראשה על רגליי. הייתי כל כך עצבני שאין משהו שאני יכול לעשות בכדי להעלים את הרגשות האלה ממנה. אני יכול לעודד אותה ולנסות להצחיק אותה, אבל זה יחזור אליה במוקדם או במאוחר. טלטלתי את שיערה הרך על אצבעותיי ולחשתי לה ברוגע:

"אני פה כל הזמן.. אני אף פעם לא אלך.. אני לא נטשתי אותך מעולם ובחיים לא אנטוש.. אז למה את לא משתמשת בי? אני דואג לך כריס… למה את לא נותנת לי את האפשרות להיות איתך ולא מספרת לי כלום? אני מעיק עלייך? את רוצה שאלך?" שאלתי ופרקתי את כל מה שהצטבר בי לאחרונה, מנסה להישאר רגוע ולא ללחוץ עליה כמו שליאן הורתה לי.

"לא!.. אל תלך.. אני צריכה מישהו איתי.. אני צריכה אותך איתי.." היא הגבירה מעט את הבכי שלה. ברגע שהיא אמרה את זה הפסקתי עם השאלות. היא הייתה צריכה את הזמן שלה לעקל את מה שעברה באותו לילה, ולהתמודד עם זה בכוחות עצמה.

"אל תדאגי.. אני לעולם לא אעזוב אותך.. אני לא אתן לך להישאר לבד… אני לא אתן לך ליפול…" אמרתי ממשיך לשחק בשיערה.

פתאום הבכי שלה נקטע והיא הרימה את ראשה מרגליי מסתכלת עליי בשוק.

"מה קרה כריס? את לא הולכת להתעלף שוב נכון?!" שאלתי מודאג למראה פניה.

"זה אתה?" היא אמרה בקול שקט אבל בכל זאת שמעתי אותה.

"זה אני מה?" לא הבנתי למה התכוונה.

"אתה הוא? אתה האיש מהחלום?" היא שאלה והרגשתי את ליבי נעצר ונשימתי נעתקת. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות אני..