.gif)
I'll never let you fall – פרק 6
.gif)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אל תדאגי.. אני לעולם לא אעזוב אותך.. אני לא אתן לך להישאר לבד… אני לא אתן לך ליפול…" אמרתי ממשיך לשחק בשיערה.
פתאום הבכי שלה נקטע והיא הרימה את ראשה מרגליי מסתכלת עליי בשוק.
"מה קרה כריס? את לא הולכת להתעלף שוב נכון?!" שאלתי מודאג למראה פניה.
"זה אתה?" היא אמרה בקול שקט אבל בכל זאת שמעתי אותה.
"זה אני מה?" לא הבנתי למה התכוונה.
"אתה הוא? אתה האיש מהחלום?" היא שאלה והרגשתי את ליבי נעצר ונשימתי נתעתקת. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות אני..
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הרגשתי את גופי מרותק למיטה.
הוא התנגד לפקודותיי, כאילו איבדתי של תחושה ושליטה בו. לא יכלתי להזיז את ידיי, להרים את ראשי או לפתוח את פי. רק החושים שלי פעלו. בהתחלה הכל היה מעורפל, אבל אז כשהתחיל להתבהר שמעתי קול מוכר.
"תפסתי אותה שנייה לפני שהיא פגעה ברצפה. כשנגעתי בה הרגשתי כמה שהיא שברירית וחלשה באותו רגע. כאילו הרוח יכלה להעיף אותה אם לא הייתה בידיי. –" ואז זיהיתי אותו.
אוליבר? מה הוא עושה כאן? ועם מי הוא מדבר?? ניסיתי לפקוח את עיניי אבל גופי נלחם בי, וכניסיתי לדבר הוא המשיך להקשות עליי.
לקחתי אותה לאחות בית הספר והיא אמרה לי שיש לה חום גבוה וכדאי שנזמין רופא מקצועי שייבדוק אותה ויגיד לנו מה יש לה. ואז היא נרדמה והבאתי אותה לפה." הוא אמר והבנתי שהוא מדבר עליי. אבל עם מי?? איפה אני לעזאזל?!?! אני מקווה שאני לא בבית חולים.. אני לא חושבת שיש מקום שאני יותר לא אוהבת מבתי חולים..לחוות כאב, סבל, צער של אנשים.. זה קשה לי…
"מה חשבת שאני יעשה?! היא פאקינג התמוטטה לי בין הידיים!!!! חשבת שאני יגיד שלא קרה כלום ואמשיך?!" הוא צעק. יכלתי לשמוע שהוא ממש דואג לי. באותו הרגע כל כך רציתי לפקוח את עיניי ולהרגיע אותו בקולי, לחבק אותו אותו חזק ולהראות לו שאני בסדר. אבל לא יכולתי.. הייתי כל כך חלשה וכבר כוחותי אזלו מלהילחם בעצמי, בגוף שלי.
"לא. אל תבואו. אתן יודעות שכריס אוהבת להיות לבד במצבים כאלה.."
"רציתי לעדכן אתכן במה שקרה ו… רציתי גם לדעת אם אתן יודעות משהו שעבר עליה לאחרונה שגרם לה לזה. האחות אמרה שזו כנראה התמוטטות נפשית." הוא ספק אמר ספק שאל. כנראה שהוא דיבר עם ליאן ואמה, כי אין מישהו אחר שהייתי מספרת לו את זה ואוליבר יודע שהן החברות היחידות שלי.
"ביי" הוא אמר וניתק, ושמעתי אותו נאנח.
"מה קורה לך כריס? למה את שותקת ולא מספרת?" הוא שאל אותי והרגשתי שלאט לאט אני אוגרת את כוחותיי בחזרה. ניסיתי לפקוח את עיניי והצלחתי, והרגשתי שעם כל תנועה שלי גופי מתרגל לכוחות ואני מקבלת את השליטה עליו בחזרה.
"כריס את ערה!" הוא חיבק אותי חזק, קורן מאושר אך גם מהורהר קצת.
"אוליבר? מה אתה עושה פה? לא היינו בחדר האחות? איך הגעתי הביתה?" שאלתי אותו מעט מבולבלת.
היינו, אבל נרדמת והחזרתי אותך לפה ונשארתי איתך כדי שתנוחי."
"כמה זמן אני כבר ככה?" שאלתי והתרוממתי לישיבה, מסגלת לעצמי את הכוחות החדשים שמילאו אותי.
"כמה שעות.. אולי 4… איך את מרגישה נסיכה?" הוא שאל אותי וליטף את פניי בידיו הרכות והרגשתי את לחיי מתלהטות.
"יותר טוב.. הייתי צריכה את השינה הזו" אמרתי מנסה לסנן את דבריי כדי לא להיכנס למה שקרה לי אתמול בלילה. רק זה מה שהיה חסר לי. עד שאני מתרגלת לשליטה מחדש בגוף שלי, אני חוזרת אחורה לאותם הרגעים שהביאו אותי למצב הכי פגיע שלי.
"מה קרה לך כריס? אתמול היית ממש בסדר.. מה החליש אותך ככה? ולמה לעזאזל לא סיפרת לי על זה?!" הוא אמר מנסה לשמור על קור רוח אבל את הסוף מעט צעק.
לקחתי נשימה עמוקה. "זה קרה לי אתמול בלילה" אמרתי מעט מהוססת לגבי הסיפור שאני הולכת לספר עכשיו והשפלתי את מבטי, מוצאת עניין רב פתאום בדוגמאות המעוקלות שעל שמיכת הפוך החם שלי.
"תספרי לי כריס. אני פה בשבילך" הוא הרים את פניי עם אגודלו והרגשתי את הלחות מצטברת בעיניי.
סיפרתי לו מה קרה, מידי פעם מגמגמת ונלחמת בגוש המצטבר בגרוני ובדמעות שמאיימות לצאת החוצה.
כמה מהן הצליחו לחמוק מעיניי, אבל ניסיתי להישאר חזקה להראות לאוליבר שזה לא כל כך נורא כמו שזה נראה, ואני יכולה להתמודד עם זה לבד.
כמובן שלא הצלחתי, כי אוליבר מכיר אותי היטב ויודע מתי אני לובשת מסכה ומתי אני בנקודה הכי רגישה שלי.
"זה בסדר כריס, שחררי." הוא אמר ותוך רגע הייתי עטופה בזרועותיו המלטפות, מרגישה את החום מציף את גופי. שחררתי את הכל. כל הכאב שהצטבר בי במהלך היום האחרון, כל הצער שחזר עם הזיכרון הישן.
אוליבר דאג להזכיר לי שהוא פה אם אני צריכה אותו, שאם רק הייתי מתקשרת הוא היה מגיע אליי ומחזק אותי, ואולי אם הייתי עושה זאת כוחותי לא היו נעלמים וגופי לא היה בוגד בי.
הנחתי את ראשי על רגליו ואישרתי את דבריו, שיבין שכנראה הייתי צריכה את ההתמודדות הזאת עם עצמי ממזמן.
הוא שיחק בשיערי, התקרב אל אוזני מעט עם פניו ולחש לי: "אל תדאגי.. אני לעולם לא אעזוב אותך.. אני לא אתן לך להישאר לבד… אני לא אתן לך ליפול…"
הבכי שלי נקטע בשנייה ועיניי נפתחו לרווחה. הרמתי במהירות את ראשי מרגליו לא מורידה ממנו את עיניי לשנייה והסתכלתי עליו…מופתעת..מבולבלת..מאוכזבת..מאושרת..עצובה.. אפילו אני לא יודעת מה הייתי באותו רגע.
"מה קרה כריס? את לא הולכת להתעלף שוב נכון?!" הוא שאל מבוהל, אולי כמעט כמוני.
"זה אתה?" אמרתי כמעט בלחש. זה היה הדבר היחידי שהצלחתי להוציא מפי.
"זה אני מה?" הוא שאל כמעט בתמימות.
"אתה הוא? אתה האיש מהחלום?" שאלתי אותו, מבחינה בתגובתו ובוחנת אותה; נשימתו נעתקת ממנו, הוא לא מוריד ממני את עיניו המופתעות ופיו לא יודע מה הדבר הנכון להגיד, אם בכלל יוכל להגיד משהו.
"לא… לא! זה לא אני! זה לא אני כריס!" הוא מתעשת לרגע, צועק את הדבר הראשון שעולה בראשו וממהר להחזיק את ידיי ולהרגיע אותי.
"לא! אתה צודק! זה לא אתה.. זה לא יכול להיות אתה.." התעשתתי גם אוחזת בידיו בתגובה.
"אני…אני יודעת…ה..הקול שלו.. של האיש….זה לא הקול שלך… ו..והוא מטושטש..אני לא רואה אותו בבירור… זה לא יכול להיות אתה.. כי..כי אם כן אז..אז הייתי רואה אותך טוב… נכון?!" אמרתי מגמגמת במהירות.
"נכון…נכון" הוא אמר ונשם עמוקות לפני שחיבק אותי חיבוק חזק, שונה מהקודמים. הקודמים היו מתוך דאגה, חברות, אהבה…. זה היה אחד אחר.. לא הצלחתי לקרוא לו בשם אבל הוא הרגיש לי שונה.. מיוחד..
חיבקתי אותו חזק גם, לא מתכוונת להרפות ממנו בזמן הקרוב.
אני חושבת שנשארנו כך כמה דקות, כשנינו מחובקים חזק ועטופים אחד בזרועותיו של השני, מחממים זה את זה ובוכים. פשוט בוכים.
אחרי כמה דקות שהיינו ככה שמעתי צלצול בדלת והתנתקתי מאוליבר בליט ברירה.
פתחתי אותה כשאוליבר לצידי, מגלה שם את ליאן ואמה.
"כריס!!" הן צעקו שתיהן והתנפלו עליי בחיבוק. הרגשתי את ידו של אוליבר יורדת מגבי, מאפשרת לבנות לחבק אותי, וברגע שהיא התנתקה ממני עברה בי צמרמורת.
"היי" צחקקתי והתנתקנו.
"איך את מרגישה, לאב?" ליאן שאלה אותי, רגועה למראה החיוך שמתפשט על פניי. ליאן הייתה הרגועה מבינינו. היא ידעה מה לעשות במצבי לחץ ולקחה הכל בפרופורציות.
ואז אמה באה עם הלחץ שלה…
"יש לך חום? את מרגישה טוב? את חמה או שנראה לי? את חמה?! את חמה!! היא חמה!! את רוצה שניקח אותך לבית חולים? לקחת אותך? צריך? צריך!! לא צריך? מתי התעוררת? מה עשית? מה קרה? זה קשור לבן? זה בגלל דיימון? אווחחחח אני יהרוג את המפגר הזה!!!!" היא אמרה את הכל בלחץ ונורא מהר, לא מאפשרת לי לעקוב בכלל, מה שגרם לאוליבר ולי לפרוץ בצחוק, ולליאן לקשור את ידיה של אמה לפני שתפגע במשהו, צוחקת גם היא.
"אני בסדר אמה. את יכולה להירגע-" אמרתי לה מרגיעה את צחוקי "-אוליבר עזר לי." הרמתי את מבטי לאוליבר וחייכתי, רואה שהחיוך שלו מתרחב והוא מסמיק מעט.
"אווווווווו.. פספסנו משהו??" לאין אמרה מגחחת מעט ומפנה את מבטי ממני לאוליבר שעומד מסמיק עם ראשו מעט מורכן.
–
"טוב, נדבר על זה אחר כך." היא אמרה והרגשתי הקלה שלא פתחו את הנושא. "בינתיים נצא קצת. אני בטוחה שכריס צריכה קצת לנשום אוויר צח אחרי מה שקרה היום… לא ככה??" היא שאלה ופנתה אליי, מחכה שאאשר את דבריה, ואני הנהנתי בהסכמה.
"אני רק אקח את המפתחות שלי…" אמרתי תוך כדי הליכה למטבח, מוציאה מהמגירה את המפתחות של הבית וחוזרת לכיוון הדלת, מחכה שכולם יצאו ורק אז נועלת אותה.
יצאנו לכיוון רחוב אוקספורד והתיישבנו בסטארבאקס.
"היי כריס, שמעתי שלא הרגשת טוב כל כך היום.. איך את מרגישה?" שאלה אותי ליהי, עובדת חדשה שעלתה מישראל, ואפשר לזהות שהיא לא מקומית לפי המבטא שאין לה.
"אני בסדר.. עכשיו יותר טוב" אמרתי מחייכת וניגשת לדלפק לחבק אותה בקצרה מבלי להפריע לה במשמרת.
"אז.. הקפה הרגיל?" היא שאלה אותי מתחילה לכתוב את ההזמנה.
"כן. קפה בינוני בלי קצף ו… תעשי לו את הדבר הזה שאת עושה תמיד" חייכתי וקרצתי לה, מוודה שהיא הבינה את הרמז.
"אני יודעת. אין צורך להזכיר" היא חייכה אליי ומסרה את ההזמנה שלי הלאה.
ליאן אמה ואוליבר כבר קיבלו את ההזמנה שלהם, והלכו להתיישב במקום הקבוע שלנו ליד החלון.
ליהי הגישה לי את הקפה וכשבאתי להסתובב להצטרף לשאר נתקלתי במישהו ונפלתי על הרצפה כשכל הקפה נשפך עליי. יופי. זה מה שהיה חסר לי. כאילו לא היה לי מספיק היום הזה.
"אני כל כך מצטער. את בסדר? הכאבתי לך?" שמעתי קול לא מוכר מנסה לבדוק מה איתי תוך כדי שמשעין אותי עליו ועוזר לי להתרומם מהרצפה הקשה.
"כן אני בסדר…פשוט הייתי מעדיפה לשתות את הקפה שלי במקום ללבוש אותו" אמרתי מעט מגחכת ומרימה את מבטי לראות במי נתקלתי. הוא היה גבוה ממני, שיערו היה שחור ועומד בצורה מושלמת וגופו היה שרירי.
עיניי פגשו את עיניו ולא יכלתי שלא לבהות בו.
הזיפים השחורים והשטניים שעיטרו את פניו נתנו לו מראה גברי, ריח האפטרשייב המעורבב עם הזיעה עשה לי תחושה מדהימה, והעיניים שלו… וואו העיניים שלו….החומות מבפנים ולקראת הסוף עטופות בצבע דבש…הניצוץ שלהן… כל כך פשוטות…אבל..מיוחדות כל כך… הצבע הזה.. כל כך שכיח אבל נדיר.. העיקול בקצותיהם שנוצר מהחיוך שלו כשמבטו פגש את שלי גרם לי ליפול בקסמו.
"אני.. אני ממש מצטער… תני לי לקנות לך חולצה חדשה ולפצות אותך על הקפה…" הוא הוריד את עיניו בביישנות והסתכל על הרצפה, מגחך מעט בחוסר נעימות ושפתיו מתעקלות לחיוך מושלם.
"זה בסדר.. לא צריך…הקפה פה לא כל כך יקר ויש לי עוד חולצות…" אמרתי מגחכת גם ורואה אותו צוחק בקצרה, וגורם לחיוכי להתרחב מעט.
"זאין" הוא הציג את עצמו מרים את פניו מהרצפה ולוחץ את ידי.
"כריס" אמרתי לוחצת את ידו בחזרה.
"כריס! את באה?" שמעתי את אמה צועקת לי מהשולחן כשהבחינה שאני מתעקבת.
"כן" צעקתי לה חזרה מחזירה את מבטי לזאין.
"הם קוראים לך.. אז.." הוא עזב את ידי והתכונן להמשיך לבדר אבל עצרתי אותו.
"זה בסדר..אתה יכול להישאר איתנו.. כאילו… אם אתה רוצה" אמרתי מבויישת מעט ורואה את חיוכו מתרחב.
"אממ.. אוקיי.. אני מניח שלא צריכים אותי אז.." הוא אמר וראיתי שהוא לא מרגיש עם זה כל כך בנוח.
"קדימה" אמרתי מחייכת, אוחזת בידו ומובילה אותו אל השולחן שלנו ליד החלון.
הוא הביא כיסא מאחד השולחנות האחרים והתיישב ליידי.
"חבר'ה תכירו, זה זאין"
תגובות (3)
תמשיכייייי
יהי זאיין נכנס לתמונה יופידידו! חחח תמשיכי
תמשיכי!!