I'll never let you fall – פרק 7

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"הוא הביא כיסא מאחד השולחנות האחרים והתיישב ליידי.
"חבר'ה תכירו, זה זאין"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"זאין?! זאין מאליק?! מוואן דיירקשן?!" ליאן שאלה וכמעט צרחה.

"כן" זאין אמר מצחקק. "זה אני".

"אומייגאאדד!!!" אמה צעקה. "כריס?!?! איך לא זיהית או–" היא אמרה ופתאום נעצרה. "אהה… נכון" היא אמרה ועשתה פרצוף. "סורי… שכחתי"

"מה? מה קרה?" זאין שאל והסתכל על אמה ואז עליי במבט לא מבין.

"אני… אממ…" התחלתי לומר אבל זאין קטע אותי. "זה בסדר, כריס. את לא חייבת להגיד לי כי בטעות העלו את זה. תספרי לי כשנוח לך" הוא חייך, ונשמתי לרווחה מחייכת אליו בחזרה.

"אוקיי… בואו ננסה להתעלם מהדבר המביך שקרה כאן כרגע… אני אוליבר" אוליבר הציג את עצמו ולחץ את ידו עם זאין.

"אני ליאן" ליאן אמרה וזכתה לחיוך מזאין בזמן שלחצו ידיים.

"איימי" גם איימי אמרה.

"אז… זאין.. איך זה להיות בלהקה הכי מצליחה בעולם?" ליאן שאלה מנסה להפיג את המתח.

"בסדר… קצת מוזר… אבל בסדר" הוא ענה וחייך.

"למה מוזר? אתם הכי מצליחים כרגע" אמה שאלה.

"זה קצת מוזר לי… אף פעם לא חשבתי שאני יצליח ככה…. כשבאתי לאקס פקטור הדבר היחיד שחלמתי עליו הוא לזכות… וגם בזה לא כל כך האמנתי… עכשיו אני בלהקה מצליחה, עם מלא מעריצות, השירים שלנו ממש מצליחים וכובשים מצעדים, ואני בקושי יכול לצאת מהחלון בלי שייקרעו לי האוזניים" הוא אמר מצחקק.

"וואוו… אתה ממש צנוע" אמרתי מגחכת בציניות.

"ואת ממש נחמדה" הוא אמר לי משיב באותו הטון של ציניות.

ישבנו וצחקנו שם בערך שעתיים… ככה זה הרגיש.. כבר התחיל להחשיך אבל מבחינתי הייתי יכולה להישאר איתו כל היום שם ורק לצחוק. ממש נהנתי איתו. הוא לא כמו שמתארים את המפורסמים. אנוכיים ומעצבנים. הוא היה שונה כזה. נחמד, זורם, כיפי…

ראיתי שגם אוליבר והבנות נהנו איתו והרגישו בנוח, ולאט לאט המתח התפוגג עד שלא הרגישו אותו בכלל.

אמה דיברה איתו על כל מיני מוצרים לשיער נראה שהוא הבין בזה כמוה, מה שהצחיק את כולנו מאוד.

ליאן התווכחה איתו על שטויות אבל היו הרבה דברים מפגרים שהם הסכימו עליהם, ואז אוליבר התחיל עם הסיפורים המוזרים שלו… אוי לא.

פתאום התחלתי לקבל סחרחורת חזקה וממש כאב לי הראש והחזקתי אותו, כאילו מנסה לייצב אותו שלא יכאב. אבל זה לא עזר.

"אוליבר" קראתי לו מחזיקה בראשי. "רגע אני באמצע סיפור" הוא אמר צוחק מהסיפור וממשיך אותו בלי להסתכל עליי. "הכלב המשיך לרדוף אחריי, השכנה הזקנה הזאת לא מפסיקה לצעוק עליי, אני על הקו בטלפון עם אימא שלי, עדיין נשאר לי חצי פאי —" הוא המשיך את הסיפור צוחק. פה כבר הרגשתי נוראי כאילו אני הולכת להתמוטט שוב.

"אוליבר!" אמרתי בחצי צעקה כשאני עוד מחזיקה את ראשי ועיניי עצומות מהכאב. כולם הפנו אליי את מבטיהם ואוליבר קם מהר מהכיסא וניגש אליי. "כריס הכל בסדר? את הולכת להמוטט שוב?" הוא שאל מודאג ולחוץ ועזר לי לקום באיטיות מהכיסא.

"אני מקווה שלא" אמרתי קצת בשקט וזאין קם אחריו עוזר לי להתייצב.

"מה זאת אומרת להתמוטט?! עוד פעם?! מה קורה, כריס?!?!" זאין שאל לחוץ ושניהם עזרו לי לצאת מהסטארבקס כשאמה וליאן עומדות כל אחת מצד אחר שלי.

הסתכלתי על ליאן והיא ישר קראה אותי. "זה בסדר זאין…. היא רק קצת לא הרגישה טוב היום… אנחנו נדאג לה"

היא אמרה לה וסימנתי לה 'תודה' עם השפתיים.

הגענו לאוטו והם עזרו לי להתיישב, אוליבר ישב במושב של נהג, ואמה וליאן הלכו להתיישב מאחורה.

"את בסדר?" זאין שאל אותי מהחלון של האוטו שהיה פתוח. ראיתי שהוא מודאג אז הרגעתי אותו.

"כן. בטח סתם מיגרנה… זה יעבור" אמרתי וניסיתי לחייך את החיוך האמיתי שלי. כנראה שאני שחקנית טובה, כי ראיתי שהוא נשם וחייך קצת.

"אז…כריס… ממש נהנתי איתך היום… אני אשמש לראות אותך שוב.. כאילו… אם תרצי.." הוא אמר מבוייש, מה שגרם לי לחייך. הוא כל כך חמוד.

"אני אשמח מאוד" אמרתי מחייכת ומעט מבויישת גם.

"אז… יש מצב לקבל את הטלפון שלך?" הוא אמר עם קצת יותר ביטחון.

"אממ…. אין לי טלפון… וזה לא תירוץ לייבש אותך.." אמרתי מעט מגחכת מבושה וממש מאוכזבת. יופי כריס. תיהי מטומטמת לייד מישהו שנחמד אליך.

"אווו…" זאין אמר מעט מבואס.

"אבל אני יכולה לתת לך את הטלפון של הבית שלי… או את המייל… אני מקפידה לבדוק אותו מידי יום" אמרתי כבר ממש מובכת מעצמי. הוא יחשוב שאני הומלסית!!

"אוקיי. עדיף מכלום" הוא אמר מנסה לחייך חיוך מזוייף.

נתתי לו את מספר הבית ואת כתובת המייל שלי, והוא אמר תודה ושמר את מספרי הטלפון של השאר.

נסענו לבית שלי ואוליבר והבנות ירדו אצלי גם.

נשארנו אצלי עד השעה 22:00, עד שאמה שמה לב שמאוחר ונזכרה שהיא חייבת לחזור הביתה לפני שאימה תתעצבן.

"סורי חבר'ה, כבר מאוחר ואימא שלי תתעצבן אם היא תידע שחזרתי הביתה מאוחר…." היא אמרה מבואסת.

"כן, גם שלי" ליאן אמרה ונאנחה.

"אז אולי תישארו לישון פה איתי? אני לא רוצה להיות לבד.. ואם אני לא ארגיש טוב? ואני לא אוכל להתקשר אליכם?" אמרתי מנסה לשכנע אותם.

"טוב, אני מניחה שזה בסדר… אני אודיע לאימא שלי" ליאן אמרה והיא ואמה הלכו להתקשר להורים.

"אתה לא הולך לישאול את אבא שלך, אוליבר?" שאלתי אותו לא מבינה.

"לא… גם ככה לא איכפת לו באיזה שעה אני חוזר… או איפה אני בכלל" הוא אמר מאוכזב מאביו, וקמתי אליו מהספה מחבקת אותו חיבוק מעודד ורואה שעל פני טיפס חיוך קטן.

ליאן ואמה חזרו לסלון ואישרו לי שהן נשארות פה ללילה. הלכתי לחדר השני והבאתי מזרונים. שמתי אותם בסלון עם כריות ושמיכות.

"אז…. בא לכם לראות סרט?" שאלתי והם הנהנו.

"איזה?" אוליבר שאל וחייכתי חיוך ערמומי.

"לא…. לא עוד פעם" ליאן נאנחה ועשתה כל מתבכיין.

"עוד פעם?! כל פעם!!" אמה אמרה ועשתה את עצמה בוכה, מה שהצחיק אותי ואת אוליבר.

"לי דווקא לא איכפת" אוליבר אמר וקפצתי עליו בחיבוק כמו ילדה קטנה.

התיישבנו ושמתי את הסרט 'טיטאניק', הסרט שתמיד הייתי רואה עם סבתא שלי. הם ידעו שאני תמיד רואה את הסרט הזה כסוג של הנצחה בשבילה, אז הם אף פעם לא התנגדו.

באמצע הסרט כולם נרדמו ורק אני נשארתי ערה. לפתע הטלפון של ליאן צלצל. הסתכלתי על המסך וראיתי שכתוב "DJ MALIK " וצחקתי. לא רציתי להעיר אותה אז עניתי במקומה.

"הלו?" שאלתי בקול חלוש.

"ליאן?" שמעתי את זאין שואל.

"כריס"

"היי כריס. הייתי בטוח שהתקשרתי לליאן" הוא אמר בציניות ושמעתי אותו מגחך.

"היא נרדמה אז לא רציתי להעיר אותה"

"אהה היא אצלך?" הוא שאל.

"כולם אצלי. גם אמה ואוליבר. הם ישנו אצלי כי פחדתי לישון לבד.

"אהה יפה לכם… האמת שלא התקשרתי בשבילה.. התקשרתי בשבילך.. ניחשתי שאת איתה אחרי מה שקרה היום בסטארבקס" הוא אמר והופתעתי מעט.

"בשבילי? רגע… מה אתה בכלל עושה ער בשעה כזאת? 01:00 בלילה עכשיו" אמרתי משפשפת את עיניי שהיו עייפות מהצפייה בסרט.

"לא הצלחתי להירדם.. תגידי… מכיוון ששנינו ערים ולא מצליחים להירדם… את רוצה לעשות משהו? לצאת להסתובב? אני מכיר מקום ממש כיפי שאפשר להסתובב בו… אני תמיד בא לשם שאני עייף או רוצה לחשוב" הוא אמר והיה לי ברור מה אני הולכת לענות לו.

"בטח.. אבל.. אין לי אוטו.. אז תצטרך לבוא לקחת אותי" אמרתי מעט מגחכת.

"אין בעיה. אני אצלך עוד 10 דקות" הוא אמר.

לבשתי בגדים חמים וסירקתי את שיערי.

אחרי 10 דקות זאין בא ואסף אותי.

הוא דפק בדלת הבית בשקט ופתחתי לו אותה. "היי זאין" אמרתי עם חיוך קטן והושטתי לו את ידי ללחיצה, אבל הוא משך אותי לחיבוק עדין. הרחתי את הריח שלו. היה לו ריח טוב… המגע שלו היה כל כך… מלטף… נעים… ברגע שהוא חיבק אותי הרגשתי את חום גופו עוטף את גופי בחמימות.

"התגעגעתי אלייך" הוא אמר והתנתק ממני, והרגשתי את כל גופי מתקרר בחזרה.

"אבל ראית אותי רק לפני כמה שעות… וזה לא שהכרת אותי לפני" אמרתי מעט לא מבינה.

"בדיוק" הוא אמר מחוייך מעט והשפיל את מבטו מבושה….