Snowhite פרק רביעי חלק ג'

אוקי, עכשיו בגלל שאליסון עומדת להיות בברדפורד, אני לא אוכל יותר לכתוב 'בריסטול', לכן כל פעם יהיו *** וזה מראה שעכשיו זה על מישהו אחר, כל פעם זה יתחלף ככה עם זאיין ואליסון..
________________________________
קצת מהפרק הקודם:
" נווו זאין, מה היה כתוב שם? ומי אלה בריט ואנג'?" שאל הארי.
"אנג' ובריט זה קיצורים לאנג'לה ובריטני והיא אמרה לי שהיה כתוב בהודעה ' עם את רוצה אותן חיות, תצאי עכשיו לרחוב השני משמאל לבר' והיא אמרה לי שהן לא ידעו מה לעשות, הן רצו לצאת לחפש אותה אבל אז..האור נכבה, בכל רחבי הבית, הן הדליקו נרות ואז היה אויר קר והנרות נכבו, ואז הן הדליקו פאלפונים וראו שיש חלון אחד שבור, ליד החלון היו טיפות דם, ליד הטיפות דם היה פתק… היה כתוב שם ' מנחשות של מי זה? רוצות אותה בחיים? ', ואז היא סיפרה לי שהן לא ידעו מה לעשות, הן ניגשו לדלת אבל היא הייתה נעולה, לא היה להן מאיפה לצאת…."
______________________________________________

"נווו ומה קרה אחר כך..??" שאל לואי, כמו כולם הוא היה שקוע עמוק בתוך הסיפור של זאיין..
"אמממ… המון דברים.." זאיין אמר ונשם עמוק, לפתע נשמע צילצול של הודעה מהנייד של זאיין, הוא פתח אותו במידיות, שמח לגלות הודעה מקמיל…

זאיין יש לה חתכים, ויש לה סכין, היא חותכת זאיין, אני יודעת.. אני כל כך מצטערת, בבקשה תתקשר אליי שאתה יכול, וכן אשמח לכך שתיפגש איתה… ולגבי מה ששאלת, גילו אצלי גידול, אני צריכה שתיהיה שם בישבילה..

זאיין קרא את ההודעה, הוא נלחץ מאוד לאחר שסיים לקרוא אותה, התוכן בתוכה גרם לו לרעוד, הוא במידית הקליד את מספרה, שלא השתנה, ושהוא זכר בעל פה.
הוא חיכה למענה, הציפצוף, מתמשך, הוא חיכה בקוצר רוח למענה שלה…
תוך כמה רגעים, הרגע המיוחל הגיע.. היא ענתה..

קמיל: 'היי.. זאיין…' היא אמרה בקול רועד
זאיין: 'קמיל… אני.. ממש..ממש מצטער… זה באשמתי.. ' הוא אמר לה בשקט, מודע כבר מראש לכך שהוא האשם בזה.
קמיל: 'זה ממש לא נכון זאיין, אתה יודע שאתה לא האשם, אתה יודע שהוא אשם, אין לך על מה להצטער…' היא אמרה לו, מודעת לכך שאולי יש לו מניע קטן בעיניין, אך היא העדיפה לא לדבר.
זאיין: 'אני כן אשם, ואני גם יודע שאת מודעת לכך שאני אשם' הוא אמר, כאילו קורא את מחשבותייה…
קמיל: 'טוב, מה שתגיד זאיין, בוא נחזור לנושא..' היא אמרה לו, מרגישה מוזר מכך שהוא קרא את מחשבותייה, לרגע היא אפילו חשבה שאולי אמרה זאת בקול..
זאיין: ' סליחה, כן בואי נחזור לנושא, אממ.. איפה אתן?' זאיין שאל אותה, מגרד בעורפו במבוכה, מודע לכך שהבנים צופים בו.
קמיל: 'אנחנו בשדה התעופה, ממש עוד מעט אנחנו עולים על המטוס, אממ.. אנחנו נגיע עוד חצי שעה בערך..' קמיל אמרה, מסתובבת לרגע לבדוק שאליסון אכן נמצאת לידה…
זאיין: ' אממ.. אוקי טיסה נעימה, תגידי לי שתגיעו למלון.' זאיין אמר לה, תוהה לרגע עם גם אליסון שומעת את השיחה…
קמיל: 'אממ.. זה העיניין, אכפת לך לבוא לאסוף אותנו.??' קמיל שאלה בעדינות, מפחדת שאולי עברה את הגבול יותר מידי..
זאיין: 'כן, בטח אני אשמח..' הוא אמר, מקבל דחיפה קטנה בצלעותיו מאחד מהבנים… לוקח לו כמה שניות להבין את הרמז..
זאיין: 'זה בסדר עם אבוא עם עוד מישהו?' הוא שאל בעדינות, מקבל המהום קטן לכן מקמיל, די בטוח בזה שאליסון עומדת ממש לידה…

הוא מנתק את השיחה, לאחר ששומע כמה ציפצופים מצידה של קמיל, ומבין שהשיחה נותקה.
הוא ישב על הספה הקטנה שהוצבה בחדר בו הם היו, מניח את ידו אל בריכיו וראשו בין ידיו, הוא נשם עמוק, שואף ונושף במהרה, מנסה להכניס למוחו שזהו זה, הוא עומד לפגוש אותה בעוד פחות משעה, הוא חשש מהמפגש הזה כל כך. מפחד שהוא לא ידע מה לעשות עם עצמו.

האם היא זוכרת אותו?
האם היא תסכים לדבר איתו?
האם היא כועסת עליו?
איך היא נראת?
האם היא השתנתה?
מה יקרה ברגע שהם יפגשו?
מה הוא ירגיש?
מה היא תרגיש?
מה הוא יגיד?
מה היא תגיד?
מה יקרה אם הם ישארו חסרי מילים?
מה יקרה אם הוא יקפא?
מה יקרה לאחר שהם יפגשו?
האם היא תבכה?
האם הוא יבכה?
איך נראים החתכים שלה?
למה היא חותכת?
האם היא באמת חותכת?
למה היא לא סיפרה לו הכל?
מה היא חושבת על זה שהוא הלך?
האם היא מוכנה לקבל אותו בחזרה?

אלפי שאלות חלפו בראשו, והם רק גרמו לו לאבד את האיזון שלו, גרמו לו לאבד את עצמו, לא היה לו מושג איך הוא עומד להתמודד עם זה? והכי חשוב איך היא עומדת להתמודד עם זה?

***
אליסון וקמיל ירדו מהמונית, לוקחות את מזוודותיהן ומתקדמות לעבר התרמינל.
אליסון ממש לא הייתה בטוחה מה עומד לקרות, בכלל לא, היא הרגישה כבדה, היא הרגישה מסע כבד.
כל זיכרונתיה שכבר הספיקו להישכח, לפי דעתה, חזרו.
היא ידעה היטב שזיכרונותיה לא באמת נישכחו, היא ידעה היטב שהיא בחיים לא תצליח לשכוח אותם, לא משנה כמה היא תנסה.
היא ידעה היטב כמה היא רוצה לחזור לברדפורד, אך ידעה היטב גם כמה לא…

חצי שעה! חצי שעה של טיסה וזהו! חצי שעה, הדבר היחיד שמפריד בינה לבין הכל, בעוד חצי שעה זהו, הכל יגמר, היא חוזרת לשם, כאובה, מאוכזבת, קשה, מוזרה, שונה, היא חוזרת לשם … אחרת.

חששות רבות הציפו את ראשה, היא זכרה את כל הרגעים שלהם, עינייה נעצמו בכאב.
_______________________________
I think–I think when it's all over,It just comes back in flashes, you know?
It's like a kaleidoscope of memories.
It just all comes back. But he never does.
I think part of me knew the second I saw him that this would happen.
It's not really anything he said or anything he did,
It was the feeling that came along with it.
And the crazy thing is I don't know if I'm ever gonna feel that way again.
But I don't know if I should.
I knew his world moved too fast and burned too bright.
But I just thought, how can the devil be pulling you toward someone who looks so much like an angel when he smiles at you?
Maybe he knew that when he saw me.
I guess I just lost my balance.
I think that the worst part of it all wasn't losing him.
It was losing me.
————————
אני חושבת–אני חושבת שכשהכל נגמר, זה פשוט חוזר בהבהובים, אתה יודע?
זה כמו קלידוסקופ של זכרונות.
כשפשוט הכל חוזר, אבל הוא אף פעם לא.
אני חושבת שחלק ממני ידע בשנייה שראיתי אותו שזה מה שיקרה.
זה לא באמת משהו שהוא אמר או משהו שהוא עשה,
זה היה הרגשות שבאו ביחד עם זה.
וזה מטורף כי אני לא בטוחה אם אני אצליח להרגיש ככה שוב.
אבל אני לא יודעת עם אני אמורה.
אני ידעתי שהעולם שלו זז מהר מידי ונשרף בהיר מידי.
אבל חשבתי, איך השטן יכול למשוך אותך למישהו שנראה , שנראה כמו מלאך כשהוא מחייך אלייך?
אולי הוא ידע את זה כשהוא ראה אותי.
כנראה איבדתי את שיווי המשקל שלי.
אני חושבת שהחלק הכי גרוע לא היה לאבד אותו .
זה היה לאבד אותי.
______________________

[הערת כותבת: מי ששונאת את טיילור, בבקשה לא לצאת עליי, זה פשוט התאים בקטע הזה, בכל מקרה זה השיר למי שרוצה http://www.youtube.com/watch?v=vNoKguSdy4Y אני שמתי רק את ההתחלה..]

Ali's POV
אני ממש לא בטוחה בזה, אני חוששת מהכל, אני פוחדת ואני אפילו לא יודעת ממה.
נכנסתי לדיוטי פרי בזמן שאמא שלי דיברה עם מישהו בטלפון הנייד שלה, עם אני יגיד שלא עיניין אותי עם מי היא דיברה, זה יהיה שקר מוחלט ואני לא שקרנית, אבל החלטתי לא לחטט לה, למרות הסקרנות…
לאחר כמה דקות, היא סיימה לדבר ושתינו נכנסנו ל בדיקות החטטניות.
זהו זה. זה עכשיו או לעולם לא.
עלינו על המטוס,אני חששתי, מאוד.
המטוס המריא, ולא יכולתי להירדם, או לנשום.
הלחץ היה עצום! ביקשו להדק חגורות, ואז ידעתי, זה הרגע, אין לעולם לא יותר, זהו זה…
לקחתי נשימות עמוקות, מנסה לגרום לעצמי לא להתעלף.
אימי החזיקה בידי, מבינה כמה קשה לי כרגע, ירדנו לאט במדרגות המטוס, רעד עבר בגופי, מזכיר לי את הכל.
הלכנו למסוע של המזוודות, לקחתי את המזוודה שלי ואימי לקח את שלה, הרגע הגיע, אני עומדת לחזור, ואני רוצה את כל התשובות לשאלות שאני שואלת במשך כל כך הרבה זמן…

Zayn's POV
הרגעתי את עצמי, נושם נשימות עמוקות, ארגנתי את הדברים שלי ויצרתי קשר עם הבנות, עם שירז, שחר ואביה, הן היו היחידות שנשארו.
דיברתי איתן פעם ראשונה מאז המקרה, כולן היו המומות כשסיפרתי להן על חזרתה של אליסון, הן שמחו, היא הייתה חלק מהן, כמו שהן היו חלק ממנה, כאב לי על קווין, ועל מה שקרה לה, אבל תיארתי לעצמי שאליסון תשמח גם אם רק הן יגיעו, בתקווה שזה לא יחזיר לה את הזיכרונות הכואבים על המקרה של קווין…
גופי רעד, והבנים עשו כל ניסיון בלהרגיע אותי, שתית מים ושנייה לאחר מכן ירקתי אותם, הלחץ שלי היה לא נורמאלי.
נפגשתי עם הבנות בשדה התעופה, מבטים כואבים עיטרו את פניהם, שירז רצה אליי ראשונה, ידעתי מצוין מה היא עומדת לעשות.
אך במקום לסטור לי, כמו שחשבתי, היא קפצה עליי בחיבוק, הייתי מאוד מופתע אבל תוך כמה שניות התאפסתי על עצמי וחיבקתי אותה בחזרה, מודע לכאב שלה.
"מה הקטע של הפרצוף המופתע זאיין?" אנג'לה שאלה, גורמת לנו לצחקק קצת
"חשבתי שאת עומדת לסטור לי!" הודתי בנימה משעשעת.
"אין לי בעיה לעשות את זה עם אתה מתעקש." היא אמרה, צוחקת, לפתע היא הזיכרה לי מאוד את אליסון.
נראה כאילו הבנות היו פחות קרובות, הבנתי מכך שהמקרה גרם למרחק בניהן, הרבה מרחק.
עמדנו שם, מחכים לרגע המיוחל.
לרגע שנראה אותה שוב, את הילדה היפה שסובבה ראשים ולבבות, של כול כך הרבה אנשים, בנות ובנים.

Normal's POV [הנקודת המבט הרגילה]
אליסון ואימה יצאו מהשדה תעופה, בחוץ אליסון ראתה כמה אנשים, היא לא תיארה לעצמה שהם באו בישבילה…
אך חשכו עינייה, אלה היו הן, והוא. נשמתה נעתקה, והיא הרגישה מסוחררת, המזוודה נפלה מידה ולפני שהיא הספיקה להסביר לעצמה מה קרה, היא רצה, רצה אליהן, אליו, רצה חזרה למקום שבו היא הרגישה שייכת.
הן ראו אותה מרחוק, מופתעים מאוד מכמה שהיא השתנתה, כמובן ששיערה עדיין היה שחור כפחם וחלק כמים, אך הוא היה הרבה יותר ארוך, עורה עדיין לבן כשלג ושפתייה עדיין אדומות כתותים, אך היה הייתה ניראת שבורה, היא הייתה הרבה יותר רזה משהם זכרו, הרבה יותר.
דמעות רבות נפלו על פניה של אליסון, כמו כך גם על פניהן של הבנות.
הבנות רצו לקראתה, אך זאיין נשאר במקומו, לא היה לו את הכוח הנפשי או הפיזי לזוז.
המפגש היה מרגש, הבנות התאחדו בחיבוק חזק וגדול, גורף המון בכי חזק, מאושר ומעצב.
אליסון התנתקה מהחיבוק הארוך עם הבנות והתקדמה בעדינות לעבר זאיין, גופה נראה שבור, היא ניראתה כל כך שבורה.
זאיין פחד עליה, פחד על שיפגע בה.
הם התקדמו אחד לשני בצעדים כושלים, לאט לאט.
הם לבסוף נעמדו אחד מול השני, המרחק בינהם היה אפסי כמעט, נעליהם מתנגשות אחת בשניה.
היא צפתה בעיניו החומות, שובות אותה שוב. הוא הסתכל עמוק בתוך עינייה הכחולות אפורות, שתמיד היה נראה בתוכם ים סוער, אך הפעם לא, הם היו רגועות.
הם הביטו אחד בשני, מחכים לראות מי עומד לעשות את הצעד הבא, לבסוף הם עשו זאת ביחד.
היא הרימה את מבטה אליו, הוא הרים את מבטו אליה, מחזיק בעדינות בלחי השמאלית שלה, מלטף אותה בעדינות.
שפתיהם התנגשו אחד בשני, הכל קרה מהר, אך הם הרגישו בעולם מישלהם.
ידה של אליסון עברה להחזיק בעורפו של זאיין, בעוד ידיו עברו לעטוף את המותנים שלה. הם התנתקו לאחר כמה דקות.
הנשיקה הייתה דבר עצום, הרגש מתפרץ, חי שוב. הם הרגישו שלמים שוב, מאושרים שוב, הם הרגישו שמחים.
"כל כך התגעגעתי ! אני הייתי אידיוט, אני כל כך מצטער!" זאיין אמר, מנגב כמה מדמעותיה של אליסון.
"אני התגעגתי כל כך, אני כל כך מצטרת שעזבתי, זאיין בבקשה אל תעזוב אותי ככה יותר.." אליסון אמרה בשקט, קולה שבור במקצת…
"לעולם, בחיים לא, אני לא מתכוון לעזוב אותך יותר, בחיים!!!" הוא אמר, מדביק עוד נשיקה קטנה לשפתייה המתוקות של אלי.. יודע שהוא לא הולך לוותר עליה יותר, בחיים. הוא לא יתן לאף אחד לפגוע בה יותר, לעולם!
לא משנה מה וכמה זה עומד לפגוע בו, אף אחד לא עומד להתקרב אליה יותר, והוא עומד להיות המגן שלה!