TDKAU פרק 65

demi_direction 10/11/2013 1007 צפיות 3 תגובות

פרק 65

"מה כתוב שם?" הארי שאל, ואני הייתי חנוקה מהדמעות.
"ה..הי..היא…" התחלתי לגמגם, הדמעות יורדות. "היא מ..מת..תה.. מתה. מסר..סרטן.. מסרטן." אמרתי לו, בוכה. חיבקתי אותו, והוא ניסה להרגיע אותי, מלטף אותי בכזאת חמימות. אני בכיתי על כתפו, מרטיבה את חולצתו.
איך יכולתי להיות כזאתי מגעילה?! לקרוא לה שקרנית ומגעילה?! אני פשוט .. נגעלת מעצמי.
הכל באשמתי.
הכל באשמתי.
הכל באשמתי.
"את רוצה מים?" האחות שאלה, ואני הנהנתי.
היא יצאה לבחוץ, ורצה להביא לי מים.
אני התיישבתי על המיטה, שפעם הייתה המיטה שעליה שלי ישנה, וניגבתי את הדמעות. הסתכלתי על כל החפצים, שהיו החפצים של שלי.
הסתכלתי על הספרים שהשאלתי לה, כדי שלא יהיה לה משעמם…
על הטלפון שלה…
על המחשב שלה…
אפילו על כוס המים, שהייתה חצי שתויה, שהונחה על שידה ליד המיטה.
הסתכלתי על כל פריט ופריט שהיה שייך לשלי, בחדר הזה. וכל דבר גרם לי לבכות.
"אל תבכי.. בבקשה.." הארי אמר לי, מחבק אותי. "אנחנו נעבור את זה.. הכל יהיה בסדר.."
"הכל לא יהיה בסדר, הארי.." אמרתי, מנסה לשמור על שפיותי למרות המצב שהייתי בו כרגע. "הכל לא יהיה בסדר… היא מתה…"
"די.. תהיי רגועה. בסדר?" הארי ליטף את ראשי, מחבק אותי.
הרמתי את מבטי, נושקת לו על שפתיו. "הארי, תודה.. אבל, תבין ש…"
"תאמיני לי, אני יודע איך את מרגישה." הארי אמר לי. "אני יודע איך זה לאבד מישהו אהוב. זה מה שהרגשתי כשגיליתי שאת חותכת, שאת אנורקסית.. זה מה שהרגשתי כשגילית על התמונה שלי ושל ג'יין.. זה מה שהרגשתי כשהאנס חטף אותך.. הרגשתי כאילו לקחו חלק ממני, ואולי ולא יחזירו." הארי סיפר לי, ואני התפלאתי כמה פעמים זה קרה לו רק איתי. "אבל מכל דבר רע, יצא משהו טוב. אני לא יודע מה יצא מהמקרה הזה, אבל מהכל יצא משהו טוב.. אז תהיי רגועה, יכול להיות ששלי מאוד סבלה כאן, ולמעלה היא תרגיש יותר רגועה.."
"תודה הארי." אמרתי לו, מחבקת אותו . "תודה שאתה יודע לומר את המילים הנכונות. אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך, אנה.." הוא אמר לי, מנשק אותי על פי.
הדלת נפתחה, והאחות נעמדה בפתח הדלת, מחזיקה בידה כוס מים. היא התקדמה אליי, והושיטה את כוס המים.
"את בסדר?" היא שאלה אותי, ואני הנהנתי.
"אם את צריכה משהו, אני בחוץ.." היא אמרה לי. "מצטערת על האובדן."
זה בסדר, זו לא אשמתך, חשבתי לעצמי. זאת לא אשמתך שהיא מתה, זאת אשמתי.
הארי חיבק אותי חזק חזק, ונשק לי על הלחי. "אני חושב שאת צריכה להיות קצת לבד.." הוא אמר לי, ולקח את הטלפון שלו שהניח על המיטה לפניי. הוא יצא מהחדר, מתקשר למישהו.
אני נשארתי לבד, ישובה על המיטה שעד עכשיו שלי ישנה עליה. התחלתי לבכות, ועכשיו לא היה מי שירגיע אותי. כנראה ככה שלי הרגישה, היא הייתה עצובה והחברה הכי טובה שלה לא הייתה לצידה.
החזקתי בידי הימנית את המכתב בחוזקה. למרות הריב שלנו, למרות המילים הפוגעות שאמרתי לה.. היה חשוב לה שייתנו לי את המכתב הזה, ושאני אבין הכל. היא הייתה חברה טובה, אני הייתי לא בסדר..
אבל זו באמת הייתה תקופה די עמוסה בשבילי. המוזיקה שלי חשובה לי.. היא הייתה צריכה להבין את זה. אבל אני יצאתי הכי לא בסדר בסיפור הזה. הייתי יכולה לבוא אליה, לבקר אותה כשהיה לי זמן.. לספר לה הכל, לשמוע מה לה יש לספר ולומר.. לתמוך בה. כמו שחברות טובות עושות. ואפילו, אם לא היה לי זמן, הייתי יכולה להתקשר אליה. חצי דקה שיחה, וזהו.
אבל לא, הייתי חייבת לשכנע את עצמי שאין לי זמן. היא צודקת, החלפתי אותה. היה לי את כל הזמן שבעולם להיות עם החברות החדשות שלי, עם הבנות בלהקה.. התנהגתי בצורה ממש מגעילה.
נשמתי לאט לאט, מנסה להירגע, ויצאתי מהחדר.
"סיימת?" הארי שאל אותי, ואני הנהנתי.
"כן," אמרתי לו, "בוא נלך הביתה… אני רוצה לשכוח מהיום הזה…"


תגובות (3)

גם הפרק הזה עצוב לדעתי :():
לי תמשיכי הרגע

10/11/2013 13:27

זה ממש עצובב תמשיכייי

11/11/2013 04:33

וואי איזה פרק עצובT^T
יוא תמשיכי דחוף!!!!!

11/11/2013 06:11
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך