TDKAU פרק 67

פרק 67

"איך הייתה ההופעה?" אמא שלי התקשרה אלי ושאלה אותי.
"יצא לנו ביצוע די טוב, אני עדיין קצת מבואסת.." אמרתי לה, נאנחת.
"איזה מקום קיבלתן? כבר אמרו??" אמא שאלה אותי.
"מקום שני.." אמרתי לה, מתחילה להתלהב יותר. "עברנו לגמר!"
"כל הכבוד לך, אני גאה בך.." אמא אמרה לי, ואני צחקקתי.
"תודה.." אמרתי לה, "דרך אגב, אני והארי הולכים להתחתן בקרוב.."
"באמת?? אני כל כך שמחה.. הארי הוא בחור כל כך נחמד!" היא אמרה לי, ואני צחקקתי שוב.
"כן, אני יודעת.." אמרתי לה, מחייכת. "תמיד רציתי ששלי תהיה השושבינה שלי, תלווה אותי.." נהייתי ברגע אחד ליותר מבואסת.
"אל תתבאסי.. אני אעשה לך את היום הכי טוב שיש כשזה יקרה!" היא אמרה לי, ויכולתי להרגיש את החיוך המנחם שלה דרך הטלפון. "תשלחי לי את התאריך, ואני אטוס מישראל אליך!"
"ברור, אמא!" אמרתי לה, "טוב, אני צריכה ללכת. ביי…" הנחתי את הטלפון על השידה, ישר אחרי שניתקתי את השיחה.
הייתי די מרוצה מהביצוע שלנו הערב, אבל ראו שהוא לא היה טוב כמו הביצועים לפניי זה..
צנחתי על המיטה, נאנחת. מנסה לה להירגע לשם שינוי. זה היה השבוע הכי גרוע בעולם, ואין אף אחד שיוכל להתווכח איתי.
הלחץ באקס פקטור, הלחץ מהחתונה, והכי חשוב… הלחץ מהמוות של שלי…
הנחתי את ידי על ראשי. אין חום, אז למה אני כל כך קודחת?
הטלפון צלצל, השמיע מנגינה די מרגיזה. כלומר, זה היה 'הארט אטאק' של דמי. אבל משום מה, הכל הרגיז אותי עכשיו. הייתי ממש עצבנית, אולי בגלל שהיום קיבלתי או בגלל השבוע הנוראי שהיה לי. (הערת הכותבת: כשכתבתי את זה קיבלתי והייתי ממש עצבנית -,- הייתי חייבת להכניס את זה .)
הלכתי בקושי לעבר השידה, לוקחת את הטלפון. זו הייתה דמי. מגניב, כשדמי התקשרה היה את השיר שלה בתור הרינגטון. רגע, רק אותי זה הצחיק?
"הלו?"
"היי אנה, את יכולה להגיע לבית שלי בעוד שעה?" דמי שאלה אותי.
"כן, ברור.. אני אשמח.." שיקרתי. הדבר שהכי הייתי שמחה לעשות, היה ללכת לישון ולשכוח מהשבוע המעיק הזה. אבל מצד שני, יכול להיות שלבלות קצת עם החברות, עם דמי.. לשיר איתן שירים בכיף ולהתכונן לגמר ה'אקס פקטור' יהיה דווקא די מהנה. צריך לבדוק.
"אוקיי, אני אחכה לך." היא אמרה לי, "תחשבתי לבנתיים על שירים. צריך משהו רגוע, אולי עצוב.." היא אמרה.
ניתקתי את השיחה לאחר שאמרנו אולי שמונה פעמים 'ביי' אחת לשניה, ולשם שינוי חייכתי. דמי גרמה לי לחייך, חלום שמתגשם. אני זוכרת איך בתור ילדה קטנה הייתי מתה שדמי תעזור לי בכל הקטע של הבריונות, ובזכותה יעלה לי חיוך על הפנים. הייתי מתה שדמי ווואן דיירקשן יעזרו לי בזה. וכן, שתי החלומות התגשמו. עכשיו, יש לי רק עוד חלום אחד להגשים.
לזכות בגמר האקס פקטור.
חזרתי לשכב במיטה, חושבת מעט בקשר לגמר. כדאי לי להשמיע לבנות את השיר שלי? השיר שכתבתי על שלי??
זה השיר הכי רציני שכתבתי, הכי עצוב שכתבתי.. אני בטוחה שייגע בלב השופטים ויגרום להם להזיל דמעה או שתיים. ובטח גם לקהל אותו הדבר.
אבל מצד שני, זה שיר פרטי. על המחשבות שלי, על הרגשות שלי. על החיים שלי. החיים ששלי עזרה לי לעבור, ואני כמו סתומה, התנהגתי אליה לא יפה. בתקופה הכי קשה של החיים שלה.
קמתי מהמיטה, והלכתי לכיוון מחברת השירים שלי, מזמזמת פעם אחרונה את השיר שכתבתי. יצא שיר יפה דווקא, בחיים לא חשבתי שאני אכתוב שיר כזה. אבל הנה, כתבתי. ואני גאה בעצמי על זה. בדיוק כמו ששלי אמרה לי באותו היום שרבנו, שהיא גאה בי.
אוו, שלי.. אני כל כך מתגעגעת אליה.. למרות איך שזה היה נראה בתקופה האחרונה, בחיים אף אחת לא תחליף את שלי. שלי היא…. מיוחדת. היא תמיד לטובתי, ואני לא מאמינה שלא האמנתי לה תקופה ארוכה בחיים שלי. התנהגתי כמו מפגרת, הייתי מפגרת.
אני חושבת שיהיה הכי נכון לעכשיו לשתף את השיר. להסתכן. כולם צריכים להבין עד כמה שזה לא טוב להתנהג ככה, לעשות ככה…
צריך לחשוב על כל מילה שלך. כי כמו שרשמתי כמה פעמים בשיר, הייתי מתה לעוד הזדמנות לדבר איתה, להצטער על הכל.
חשבתי על זה קצת. לשתף, או לא לשתף?? להציע את השיר, או לא??
או יותר נכון, להפעיל את השכל ולא לשתף, או להתנהג כמו טיפשה ולשתף את הרגשות שלי עם העולם?? בעצם להסתכן??
טוב נו, במילא יצאתי טיפשה בכל הסיפור הזה .