The Undercover Nerd-סיפור מתורגם על הארי סטיילס-פרק 2

פרק 2

כל קטע המרסל הזה היה מאד מלחיץ. סיימון קבע את כל הראיונות, הצילומים והפגישות שלנו לאחר הצהריים כדי שאני יספיק והבנים לא ילכו לבד. היומן שלי היה מלא ובקושי היה לי זמן לעצמי. הייתי צריך להתעורר כל בוקר בשש כדי להפוך את עצמי למרסל. התחננתי כל הזמן שהתלתלים שלי לא יהפכו לחלקים בגלל כל הג'ל שהשתמשתי בו.

הבחורה שפגשתי ביום הראשון עקבה אחריי לכל מקום אבל ניסיתי להתעלם ממנה כאילו סתם הייתי ביישן כשבמציאות פשוט לא רציתי לדבר איתה. לא רציתי להיות חבר שלה, של תלמידה. היו לי ציפיות גבוהות ורוב הפעמים הבנות זוג שלי היו מבוגרות יותר. ידעתי שהיא רק רוצה לנשק אותי למרות שנראתי רע עם השיער והמשקפיים אבל היא הייתה חנונית אז זה היה ברור לי. בטח הייתי המאט בומר (שחקן אמריקאי חתיך) של החנונים.

זה היה היום האחרון של השבוע הראשון שלי ואני חייב להגיד האנשים פה מתייחסים אליי גרוע. אם הם רק היו יודעים מי אני. אני נשבע שכשיבוא הזמן לחשוף את עצמי זה יהיה כל כך כיף לראות את הפנים שלהם. זו הסיבה שזה היה גם כיף. אף אחד לא ידע מי אני ויכולתי להתנהג כמו שרציתי. הדבר היחיד שהפריע לי היה המראה שלי.

אני נראה כמו חנון.

עכשיו יש לי שיעור ספורט. בגלל שהייתי חנון לא הייתי אמור להיות טוב בספורט. ציפיתי למשהו אחר מהאוניברסיטה. חשבתי שלא יהיה ספורט אבל אני מניח שסיימון בחר את האוניברסיטה הכי גרועה כדי שאני ילמד את השיעור שלי.

הייתי בפינה בחדר ההלבשה של הבנים מחליף למשהו נוח יותר. ניסיתי לכסות את הקעקועים שלי כדי שאף אחד לא יראה אותם. אלוהים כמה אני שמח שלא עשיתי קעקועים על הגב. הרגשתי שכולם בוהים בי. הם בטח לא ציפו שיהיו לי שרירים.

חייכתי, פניי מופנות לקיר. היה לי גוף יפה יותר מלרוב הבנים פה אבל עדיין נראתי נורא. ידעתי שזה יהיה בעיה לעשות ספורט בגלל הג'ל בשיער שלי. הבנתי שאני יסיים עם ג'ל וזיעה על כל הפנים שלי. חיכיתי עד שהבן האחרון יצא מהחדר, זורק עליי גרב שהוא מצא. כעסתי ורציתי להרביץ לו אבל הזכרתי לעצמי שאני מרסל. מרסל החנון.

פתאום שמעתי נקישה על הדלת.

"כן" עניתי מנסה לגרום לקול שלי להישמע פחות מחוספס.

הדלת נפתחה ולא הייתי מופתע כשראיתי שזו שוב הילדה הזו. היא חייכה אליי ונכנסה לחדר. חשבתי למה היא לא הייתה עם שאר הבנות. אה שכחתי אין לה חברים.

אתמול הבנות בכיתה החביאו את התיק שלה. אני חייב להודות שזה היה די מצחיק עד שהם לקחו גם את התיק שלי. כילד החנון עצרתי את עצמי מלהתעצבן עליהם. אני יודע שלא מרביצים לבנות אבל אלה בכיתה שלי ממש מגעילות. מצטער אבל זו האמת. האמת שלא היה אכפת לי. לא ידעתי את השמות שלהם אפילו.

"אז מה אתה עושה?" היא שאלה.

"בדיוק סיימתי להחליף" חייכתי.

"אוקיי מ-מה השם שלך?" יכולתי לראות שהיא לחוצה.

"ה" התחלתי להשתעל כדי להסתיר את הטעות שעשיתי. "מרסל"

"היי מרסל אני לונדון. ט-טוב למען האמת ה-השם שלי זה ס-סקרלט א-אבל אמא שלי קוראת לי לונדון ש-שזה השם השני שלי" לילדה לגמרי הייתה בעיית גמגום.

"היי לונדון" אמרתי ושמתי בגדים בתיק שלי.

הסתכלתי עליה כי היא לא ענתה. העיניים הכחולות שלה גדולות והפה שלה פתוח.

"ו-ואו א-אתה הראשון שלא צ-צחק על השם ש-שלי" היא לחשה.

הסתכלתי עליה. למה היא מספרת לי את זה כאילו שאכפת לי. אני בקושי מכיר אותה וגם לא רציתי להכיר.

היא הסמיקה. "א-אל תדאג א-אני יודעת שאתה ביישן בדיוק כ-כמוני"

אלוהים הילדה הזאת מאוהבת בי.