האהבה שלהם מוזרה (fairy tail)

"היי," נשמע קולו הגברי כאשר התקרב אליה. בזמן אירוע כזה החליטה לשבת לבדה, ולכתוב את מה שקרה ומה שהיא מרגישה לגבי זה. כן, קראו הרבה דברים חשובים. "גאג'יל," היא זיהתה אותו והסתובבה. "זה מה שאת לובשת?" הוא שאל למראה שמלתה הכתומה. "הא? זה נראה מוזר?" היא שאלה, בקולה דאגה, כשהחיוך שעלה על פניה למראהו יורד. "לא, לא רע," הוא ענה, חושב לעצמו שזה נראה טוב מאוד עליה. חיוכה הקטן שוב עלה על פניה. "אתה יודע, אני שמחה שאתה חי," אמרה, נזכרת במתרחש קודם לכן. כל הקרבות, הפחד והאימה. והחוזק שגילה. "היי, אל תניחי שאהרג," אמר, פניו מתנשאות מעט. "אחרי הכל, התמודדת מול דרקון גדול לגמרי בעצמך," היא אמרה כתשובה, נזכרת בפצעיו, בלחימתו. "אני חושבת שכל אחד היה יכול למות במצב הזה."
הוא הסב את פניו. "תתעסקי בעניינים שלך," אמר, רגשותיו לא ברורים. הוא לא רצה שתדאג לו, ומשום מה הרגיש מעט מובך. "תן לי להתערב בעניינים שלך, לפחות קצת," בקשה, פניה מודאגות מעט שוב. בכל פעם שיצא לקרב דאגה לו, למרות שלא רצה בכך. מי היה מאמין שכך תרגיש כלפיו…
"זה מה שמעצבן אצלך," הוא אמר וסגר את עיניו, אך כשפתח אותן הופתע לגלות כי דמעות זולגות מעיניה, לצד חיוך שמרוח על פניה. "טיפשה! למה את בוכה?!" הוא קרא, מופתע לגמרי. הוא לא ידע מה לעשות במצב כזה, ולא הבין מהו בכי מאושר. "לא יודעת," היא אמרה ונגבה דמעה, עדיין מחייכת. "מצטערת," הוסיפה. "א, אל תתנצלי," גמגם זה.
היא הביטה בו, כעת פניו מסגירות את העובדה שהוא מובך לגמרי. מי היה מאמין שפעם ניסה לפגוע בה? וכמה מוזר היה זה כשהגן עליה..
היא הרגישה שהיא דואגת לו, ורוצה בבטחונו. ולמרות התנהגותו כעת, היא ידעה שהוא מרגיש את אותו הדבר.