הגלריה

כדי שלא יהיה קשה מידי, אני כותבת יומן.
אני כותבת מחשבות שצפות או דברים שאני רוצה לזכור.
לפעמים אני כותבת כדי לכתוב, לשם ההנאה.
לפני כמה חודשים ביקרתי בגלריית ציורים, עם הוריי ואחותי מארי.
תמיד תהיתי איך שכולנו שחורי שיער ומארי בלונדינית, או שלמארי יש עיניים כחולות ולי ולהורי חומות כהות.
בגלריה, ההורים שלי נטו לעמוד ליד ציור אחד שעות, לבהות בו וגם לתהות מה פירושו.
בגלל זה מארי ואני בחרנו לסייר בעצמנו.
"איב! תסתכלי!" היא קראה רבות, והצביעה על אחד הציורים או הפסלים שאהבה. היא אהבה כמעט את כולם, כשאני לא אהבתי אף אחד מאלה שראינו.
בדרכינו לשירותים ראיתי ציור מוזר שלשם שינוי חיבבתי. הייתי שם כבר כמה פעמים, ולא שמתי לב אליו עדיין.
עצרתי והסתכלתי.
מארי הלכה לשירותים כמו שרצתה, ונשארתי לבד ליד הציור.
הוא הזכיר לי משהו, מישהו, שפעם הכרתי. האיש בציור לבש חולצה ירוקה בהירה מעליה מעיל ארוך וקרוע בצבע תכול כהה. שיערו היה סגול קצר, והוא ישב מכופף בפינת החדר מבעד לקנבס, ישן כנראה. באותה מידה היה יכול להיות מת.
פתאום, הוא זז. הוא הרים את ראשו ופקח את עיניו הכהות (איך תמונות בכלל מסוגלות לזוז? חשבה בינה לבין עצמה מאוחר יותר).
באותו הרגע האור נכבה בגלריה. הלב שלי החל לפעום בחוזקה בחזי. התחלתי לרוץ לשירותים, כשיד תפס בכתפי. התאבנתי.
"איב? זו את?" שאל קול מוכר ומהוסס מאחורי. הסתובבתי.
זה היה הילד מהתמונה.
הוא לא הפחיד אותי באותו הרגע, כי הכל נדמה לי טבעי כל כך; נדמה שכבר נפגשנו, שאנחנו מכרים מכבר…
"איב! זו באמת את!" הוא חיבק אותי בחוזקה, מתקשה לעזוב אותי.
"גארי," אמרתי עוקבת אחרי תחושת הבטן שלי.
הוא הנהן, חייך חיוך גדול, והחליט להתלוות אליי בסיורי בחשיכה.
"כבר היינו כאן, את זוכרת?" אמר כמה פעמים, ובכל פעם כתשובה הנדתי את ראשי לשלילה.
הוא סיפר לי על בובות חסרות ראשים שרדפו אחרינו, ועל ורדים אדומים וכחולים, על ארנבי זכוכית נעימים ועל מארי. הקשבתי בסבלנות, אבל לא יכולתי שלא לתהות אם מארי שהוא דיבר עליה היא אחותי, כי תיאורו תאם למראה. הוא סיפר שהיא אמרה שהיא בת אנוש אבל בעצם היא הייתה תמונה, כמו אלה שרדפו אחרינו.
"גם אתה יצאת מתמונה?" שאלתי בקול שקט. הוא חשב לכמה רגעים.
"כן, אני מניח שכן," אמר לבסוף.
"אתה מסוכן?" שאלתי, מפוחדת.
"לא! איב, אני לא רוצה לפגוע בך!" אמר.
לא האמנתי לו. גם מארי מסיפורו אמרה ככה בהתחלה. בסיפור שלו הוא מת, בדיוק כמו שמתואר בתמונה (לאיב היה מעט קשה לחשוב על זה, אך זיכרונה חזר אליה בהדרגתיות).
החלטתי לחזור לנסות למצוא את השירותים. ידעתי שגארי לא ייכנס אליהם, וקיוויתי שיחזור כבר לתמונה.
חמקתי ממנו ורצתי אל השירותים. כמו שצפיתי, הוא לא עקב אחרי.
נכנסתי לאחד התאים והתיישבתי על האסלה. שקעתי בשינה בלי לשים לב, והתעוררתי כאשר מארי נוקשת על דלת השירותים בקצב מהיר וקוראת בדאגה בשמי.
יצאתי, וסיפרתי לה על גארי, על חלומי המוזר.
היא הקשיבה בסבלנות למרות שראיתי שיש לה המון מה להעיר, ובסוף הסיפור היא צחקה.
הסתכלתי עליה בעיניים גדולות.
"את בטוחה שאת לא ממציאה את זה איב? זה נשמע כל כך מוזר!" היא אמרה בקול ילדותי.
השפלתי את מבטי. למה היא לא מאמינה לי?
התחלתי ללכת אל נקודת ההתחלה, לחפש את הוריי להפציר בהם ללכת הביתה. מארי הלכה אחרי, מצחקקת מידי פעם מסיפורי.
כשסיפרתי להוריי הם גם כן צחקו עם מארי.
הם לא הסכימו לעזוב, לכן נשארנו עוד שעתיים ארוכות, ובזמן הזה כבר כל האנשים שמעו מהוריי, או ממארי על הסיפור שלי, או שאיך שהם רצו לקרוא לזה.
הסתכלתי על העולם בעיניים גדולות ועצובות, והאנשים רק צחקו ולעגו לי.
אף פעם לא חשבו עליי דברים מצוינים במיוחד, והגעתי למסקנה (שנראתה לה נורא משונה לאחר מכן): שזו ההזדמנות שלי לשנות את הגישה הלא נחמדה שלהם כלפיי.
עליתי על אחד הספסלים וכחכתי בגרוני. מבטיהם של האנשים הצוחקים פנו אליי, גורמים לי למבוכה גדולה. פתחתי את פי כדי להגיב מילה או שתיים, אך גרוני התייבש ושום צליל לא בקע ממנו.
עיניי התמלאו דמעות, ומארי שמה לב לכך וחיבקה אותי באהבה.
"אני מצטערת איב," אמרה. הוריי חזרו על מעשיה, אך שאר האנשים מסביבנו צחקו.
עזבנו את המקום המנוכר כאשר אנחנו צועדים בשורה. האנשים הסתכלו עליי במבט עקום, אבל זה כבר לא הפריע לי יותר.
הם יכלו להגיד ולעשות מה שרצו, זה לא היה מציק לי בכלל.