המוות של אנבת'

"את לא יכולה למות," פרסי לחש בשקט, עיניו הירוקות נוצצות בדמעות רטובות. הוא כרע על ברכיו ליד דמותה המדממת של אנבת'. היא נאנקה בקול חלש והושיטה את ידה בכאב ובאיטיות מייסרת לעבר פרסי. הוא תפס את זרועה והחזיק אותה בשתי ידיו.
"את לא יכולה למות לי עכשיו," הוא אמר לה כשהדמעות החלו לזלוג על לחיו. "רק התחלנו את החיים שלנו. את לא יכולה להשאיר אותי לבד עכשיו."
אנבת' פתחה את פיה בניסיון נואש לומר משהו אבל המילים לא הצליחו לצאת החוצה. הבן של פוסידון החל להתייפח.
הבת של אתנה עיוותה את פניה בכאב אבל הצליחה לענות לו בקול חלש, "א-אני אוהבת אותך מוח אצה." המילים של אנבת' רק גרמו לפרסי ליבב בקול חזק יותר. הוא הרגיש את היד שלה לוחצת מעט על ידו. "אני- אני אוהב אותך אנבת'," קולו רעד.
חיוך זעיר הופיע על פניה של אנבת'. "לנ-לנצח?" היא שאלה בקול חלוש. הבן של פוסידון התאמץ לשלוט על תגובתו. הוא הנהן בראשו בפרעות. אנבת' נראתה מרוצה. החיוך שלה התרחב על פניה.
"פרסי?" היא שאלה שוב, עיניה מתחילות להיעצם. הוא הביט בה, עיניו דומעות, "מה אנבת'? ".
היא הביטה בו מלמטה ,עיניה נוצצות, "אתה גיבור אמיתי פרסאוס," היא עצמה את עיניה.
פרסי החל להתייפח שוב, "אנ- אני לא אשכח אותך לעולם," הוא נשק למצחה בפעם האחרונה.