צובאסה כרוניקל – הפיקים של מוקונה

הפיקים של מוקונה:

פרק ראשון:
"לא, קורו רין! אסור לנו!" בכאב לב רב, פיי קרע את עצמו מבין זרועותיו החסונות והשריריות של קורוגאנה.
"אסור לי להרשות לעצמי להתקרב יותר מדי" הוא חשב לעצמו, גופו העדין עדיין רועד מזכרון המגע. "אסור לי להתקרב במיוחד לאיש הזה". אבל "האיש הזה" היה כל מה שפיי היה מסוגל לחשוב עליו בזמן האחרון. במסע הזה פיי מצא את עצמו בקרב נואש נגד… עצמו. נגד רגשותיו העמוקים כלפי האדם אליו הכי אסור היה לו לפתח רגשות.
הוא ניסה להדוף את החזה הרחב של קורוגאנה הרחק ממנו, אבל היה נראה שהמגע של ידיו העדינות רק מעודד אותו יותר.
"קורו… בבקשה". הדמעות התחילו למלא את עיניו הכחולות הענקיות.
"אסור לי לתת לו לראות אותי בוכה!" חשב פיי לעצמו, אבל הוא לא היה מסוגל לעצור את הדמעות.
קורוגאנה הניח כף יד מנחמת על כתפו.
היה די במגע הקטן הזה כדי לשלוח אש בכל גופו.
"למה הוא לא מבין? למה הוא לא יכול לעזוב אותי בשקט?" שאל פיי את עצמו, אבל קול נוסף בתוכו לא רצה שקורוגאנה יעזוב אותו בשקט, הוא לא רצה שהוא יעזוב אותו לעולם. הוא רק רצה עוד ועוד ועוד ואחר כך עוד מקורוגאנה.
נסיונותיו של פיי להשתיק את הקול הזה לא הצליחו, והוא עבר מללחוש בתוך ראשו ללצעוק.
כשפיי ניסה לחשוב בהגיון, הקול הזה צרח וצווח בראשו שהוא רוצה את קורוגאנה, שיהיה נפלא לישון כל לילה בזרועתיו החזקות, שהוא רוצה רוצה רוצה אותו ורק אותו למשך כל ימי חייו.
ולפתע פיי לא יכל להתנגד לעצמו. הוא קפץ לזרועותיו של הנינג’ה החזק וכל המחשבות על "זה לא רעיון טוב" ו"אסור לי לתת לעצמי להתקרב" נשכחו מראשו.
"אני חייב לדעת איך זה, לפחות פעם אחת". חשב לעצמו פיי. "אני חייב לנשק אותו רק פעם אחת, ואז אני אוכל לחשוב בהגיון, ואז אני אדבר איתו ואסביר לו שאסור לנו…"
מחשבותיו נגדעו כשפתיו של קורוגאנה נגעו בשפתיו.
פיי מעולם לא היה מאושר יותר. זה היה הרגע המאושר ביותר בחייו ודבר לא היה משנה יותר. באותו הרגע הוא ידע שדבר לא יעצור בעדם עכשיו.
לא היה איכפת להם אם הילדים יכנסו, או היצור הלבנבן היפיפה והמדהים לו שניהם סגדו בגלל כוחותיו שלא הפסיקו להדהים אותם יצוץ פתאום, או אפילו אם המכשפה תופיע, או אם יתקיפו אותם.
באותו הרגע כל מה שהוא יכל לחשוב עליו היה……

קורוגאנה: היי! יצור לבנבן! מה אתה עושה שם?!
פיי: בכל פעם שאנחנו מגיעים לעולם עם מחשב אתה מסתגר איתו שעות!
מוקונה: הו, אל תשימו לב אלי. זה רק בשביל האתר של יוקו… זה לא משנה. טכנולוגיה, עזבו, זה רק ישעמם אתכם…
פיי: משום מה תמיד כשאתה מתנפל על המחשב אתה נראה לי חשוד…
קורוגאנה: היי, אלה לא השמות שלנו שכתובים שם?!
מוקונה: אוף, שכחתי שאתה יודע לקרוא בשפה שלנו.. אממ.. אני סתם כותב ליוקו אימייל על כמה אני נהנה מהמסע… זה רק ישעמם אתכם.
קורוגאנה: אה הא! אז תן לנו לקרוא. בטח נשתעמם אחרי שלוש שורות ונעזוב אותך…
מוקונה: לעולם לא!
קורוגאנה: אוקיי! עכשיו אני מוכרח לקרוא את זה מייד!!!
מוקונה: או-או. טוב, תקשיבו. קלאמפ לא נותנות למעריצות שום קאנון ראוי לשמו איתכם! לאינטרנט יש דרישות, אתם יודעים!
קורוגאנה: סליחה?! (קורא) "פיי נרעד כשכפות ידיו הענקיות של קורוגאנה שהצמידו אליו את גופו העדין והדק ירדו יותר ויותר למטה ו… " מה זה החרא הזה?!
פיי: זה מה שאתה עושה כשאתה לייד המחשב?! כמה סיפורי זוהמה עלי ועל קורו כתבת?! והכי חשוב, מתי אני יכול לקרוא אותם?
קורוגאנה: הא??!?!! באיזה צד אתה?
פיי: גם לי יש דרישות!
קורוגאנה: כמה אנשים קוראים את החרא הזה?!
מוקונה: בערך כל מי שקורא את הקאנון….
קורוגאנה: אתם צוחקים עלי?! חשבתי שקוראים אותנו ילדים שרוצים לראות אותי נלחם במלא רעים עם החרב שלי ו…
מוקונה: לא. דווקא ילדות שרוצות לראות אותך עם פיי, ולאו דווקא נלחם…
קורוגאנה: נו, ילדות, מה אתן רוצות?! הקרבתי את הזרוע בשבילו, ונתתי לו לשתות את הדם שלי, זה לא מספיק לכן?!
מוקונה: הן לא רוצות לראות אותו שותה את הדם שלך בהכרח…
קורוגאנה: סליחה?! בנות כמה הילדות האלה?!?!?!
מוקונה: אתם יודעים, האינטרנט מלא סיפורים כאלה ואפילו דוג’ינשי, אבל אנימציית מעריצים עדיין לא ראיתי. אתם יודעים שלמחשב הזה יש גם מצלמה….
(קורו חותך את החוט של המחשב עם החרב)
מוקונה: זה מחשב נייד הוא על בטריה…
(שוט מבחוץ של המחשב נופל מהחלון)
מוקונה: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!

***********************************************************************

עוד פיק של מוקונה:
"שלא תעז! להגיד לי את זה!!!!!" קורוגאנה נתן אגרוף לקיר. באותו רגע הוא ממש לא יכל לשלוט בעצביו.
פיי נתן לו מבט מלא אימה כשהוא הבין שהקיר ממש נשבר מזעמו של קורוגאנה. הוא לא ציפה לזה. הוא לא ציפה לתגובה כזאת כשהוא התוודה בפניו. הוא לא ציפה להתוודות בפניו, המילים פשוט יצאו מגרונו ללא שליטה.
"מה עוזר לי אם אתה אומר שאתה אוהב אותי?!" קולו של קורוגאנה נשמע מלא תסכול וייאוש.
"קורו צ'אן…" התחיל פיי, אבל קורו השתיק אותו.
"מה זה עוזר לי אם אתה לא סומך עלי? אם אתה לא בוטח בי?" הוא הרגיש שקשה לו לנשום מרוב כעס "מה זה עוזר לי אם אתה ממשיך לשקר לי ולהסתיר ממני? מה זה עוזר לי אם…"
הוא תפס את הפרצוף של פיי בשתי ידיו ונתן לו נשיקה ענקית. 
פיי לא ידע מה נפל עליו. הוא לא היה מסוגל להתנגד או אפילו לחשוב, הוא רק היה מסוגל להנמס כליל לתוך הנשיקה. בלי התמיכה של ידיו של קורוגאנה שמסגרו את פרצופו באותו רגע הוא היה פשוט נופל לריצפה. 
ברגע שהנינג'ה עצר לרגע (ככל הנראה בשביל לנשום) פיי התחיל לקשקש. 
"קורו, אני מצטער… אני כן בוטח בך… אף פעם לא רציתי להסתיר ממך… פשוט… אני לא רוצה שאף אחד מכם יפגע בגללי… אני לא אוכל לסלוח לעצמי אם…"
"תסתום את הפה המעצבן שלך!" קורוגאנה נתן הוראה שאי אפשר לסרב לה וחזר לנשק אותו. 
פיי חיבק את צווארו ונעמד על קצות אצבעותיו, קורוגאנה חיבק את גבו של פיי, כמעט מוחץ אותו לתוך גופו שלו, כאילו הוא רוצה להתאחד איתו לגמרי. 
כמה זמן שהוא שלל מעצמו את הרגע הזה, כמה זמן שהוא חיכה, כמה זמן שהוא עצר בעד עצמו, כל זה לא היה משנה. שום דבר לא היה משנה יותר.
הוא התחיל לנשק את צווארו הענוג של פיי. 
"קורו צ'אן!" צווח פיי "אני… אני באמת אוהב אותך! אני כל כך מאוהב בך נואשות, ואם לא תחזיר לי אהבה הלב שלי יישבר ואני אמות!!" פיי לא הצליח להפסיק להתוודות. 
"אני אספר לך הכל! כל מה שאתה רוצה לדעת! אני בוטח בך, אני מבטיח, אני מצעטר, אני…."
"זה יצטרך לחכות" אמר קורוגאנה בחיוך ענק. חיוך שפיי מעולם לא ראה על פרצופו. 
זה מטורף, חשב פיי, אסור לנו. אסור לי לתת לזה לקרות, זה עומד לשנות את הכל, אנחנו…
אבל הוא לא אמר מילה. הוא פשוט נתן לקורוגאנה לעשות בו מה שהוא רצה באותו רגע, הוא היה המום מהרצון העז של קורוגאנה, קורוגאנה שרצה אותו. באמת רצה אותו. כמו חלום שהתגשם, קורוגאנה שלא ייתן לדבר לעצור בעדו. קורוגאנה שבאותו רגע מיהר נורא להיפטר מכל פיסת בגד שהסתירה ממנו את פיי שלו. קורוגאנה שלא היה מסוגל לחכות עד שהוא ישים ידיים על…

קורו: מאיפה השגת עוד מחשב?!?!?!?!
מוקונה: יוקו שלחה לי אחד. היא לא יכלה לחכות ולקרוא את הפרק הבא.
קורו: גם יוקו קוראת את זה?!
פיי: אז אני היחיד שלא קורא את זה!? אין בגוגל-תרגום את שפת קלס?
קורו: רק אתה מדבר את השפה הזאת! כל החיים לא תוכל לקרוא שום דבר, תתמודד עם זה!
מוקונה: הוא יכול ללמוד שפות עם הקסם שלו, זה פשוט לוקח זמן. הוא יעשה את זה ברגע שתעברו לעולם שלך לחיות יחד לנצח.
קורו: סליחה?!
מוקונה: רעיון! "בוא איתי לעולם שלי!" אמר קורוגאנה. "אבל קורו סאמה…" התחיל פיי וקורו לא נתן לו לסיים "אני לעולם לא רוצה לאבד אותך שוב!" הוא ליטף את שיערו העדין כמשי…
קורו: תפסיק לכתוב מה אנחנו עושים!!!
פיי: אני יכול לקבל את הקורו סאמה של הסיפורים שלך?

***********************************************************************

פרק שלישי:

קורו: מה נעשה לגבי היצור הלבן המעצבן הזה?! מי הוא חושב שהוא?! ככה הוא מעז לכתוב עלינו?!
פיי: קורו רין, תמיד עצבני וקשוח… זה באמת כל כך משנה? מה אכפת לך מה הוא כותב?
קורו: כי הוא כותב עלי! שיכתוב על מישהו אחר! אני לא מרשה לו להשתמש בדמות שלי!
פיי: זה עד כדי כך נורא להיות איתי שאפילו שכותבים על זה, זה מעצבן אותך?
קורו: לא זה העניין!
פיי: הו, איזו הקלה! קורו רון הודה עכשיו שזה לא נורא להיות איתי! הוא רק עושה את עצמו כאילו הוא שונא אותי ועצבני עלי, אבל ברגע האמת אבא עושה הכל בשביל להגן על אמא ו…
קורו: אני רואה שעזרה לא תבוא ממך! אתה חסר תועלת!
פיי: יש לי רעיון! בוא נתנקם בו! אנחנו נכתוב עליו! „היה זה יום סגריר… למה אני כזה גרוע? חשב לעצמו מוקונה. אני עדיין לא הצלחתי להביא אותם לעולם שקורו רון צריך לחזור אליו…“
קורו: אני לא חושב שזה יעזור.
פיי: אני לא רואה אותך בא עם רעיונות!
קורו: המ! אולי אם נכרות לו את האוזניים…
פיי: יש לי עוד רעיון! אם כל מה שהוא ירצה יתגשם הוא לא ירגיש צורך לכתוב על זה!
קורו: כל כך ידעתי שתגיד משהו כזה!!!
פיי: הו… אבל הבטחנו לקלאמפ שלעולם לא נעשה שום דבר לא מהוגן בקאנון…
קורו: סליחה?! לכרות איברים זה מהוגן?! הקוראים שלנו יכולים לראות איך אוכלים לך את העין ואיך אני כורת לעצמי את הזרוע, אבל נפשם העדינה לא תעמוד בזה אם אנחנו אוהבים אחד את השני?!
פיי: קורו… אמרת הרגע… שאנחנו…
קורו: וכל הקוראים יודעים טוב מאוד מה קרה בארץ יאמה…
פיי: אמרת לי שמה שהיה ביאמה נשאר ביאמה!
קורו: כי ביאמה אתה לא יכולת לדבר!!!
פיי: הפעם אתה זה שדיבר! אמרת הרגע שאנחנו אוהבים אחד את השני!
קורו: אמרתי "אם", אם!!!!!
פיי: אהההההההההההההההה!!!! אני לא יכול יותר עם הקאנון הזה, זה משגע אותי!!!!
קורו: גם לי נמאס מזה!!! מה הן מנסות לעשות לנו?! לעזאזל עם הקאנון!! נראה להן שאנחנו שואלים אותן???
פיי: קורו שלי!!!!
קורו:תזיז את עצמך לכאן מייד או שאני…
פיי: קורו צ’א שלי!! אני שובר את כל חוקי הקאנון, אני מכריז בזאת, אני אוהב אות……………….

קורו: זה לא הקאנון!!!! תפסיק לכתוב בצורת תסריט כאילו זה כן הקאנון!!!!
מוקונה: אי אפשר למצוא רגע בשקט עם המחשב באף אחד מהעולמות?
קורו: אני שם עליך עין כל פעם שאתה בורח לבד, יצור לבנבן ותחמן שכמוך!
מוקונה: לא נמאס לך?! הרסת ליוקו כבר 38 מחשבים ניידים!
קורו: טוב מאוד!! אולי היא תבין את המסר ותפסיק לשלוח לך אותם!
מוקונה: קורו!!!!!!! למה אתה לא יכול פשוט לעשות כבר את פיי???? כולם מתים שזה יקרה, הוא עצמו מת שזה יקרה, וגם אתה אנושי בסך הכל, בטוח יש לך צרכים, למה אתה עושה לנו את זה???
קורו: לא הכל זה עניינך!!!!
מוקונה: אני מתחנן בפניך! תן למעריצים את מה שהם רוצים!!!!! בבקשהההההה!!! אתה לא קולט שכל פיק ודוג’ינשי זאת קריאה לעזרה???
קורו: אתם רוצים קאנון, תקראו ליגאל!
מוקונה: קראנו 9000 פעם! זה קצר מדי!!!!
קורו: נראה את המעריצים האלה אפילו 5 דקות עם פיי כשהוא מנסה לעצבן אותם…
טוב, הזהרנו אותך הרבה פעמים! תפסיק עם הסיפורים האלה!!!!
מוקונה: איך אתה יודע שאנחנו לא בתוך אחד הסיפורים עכשיו?
קורו: אממ… לא… אוי לא! לא! בבקשה, לא! רק לא זה!!
מוקונה: בעצם יש לך דרך אחת להיות בטוח, ברגע שתעשה את פיי יתברר שזה סיפור, ואתה האמיתי תגיע ותעצור אותי ברגע הכי מעניין.
קורו: אז בשביל למנוע ממך לכתוב עלי ועל פיי, אני צריך דווקא כן לעשות את פיי, ואז יסתבר שזה סיפור ואני האמיתי יופיע ויעצור אותנו?
מוקונה: כן, מסתבר שככה זה עובד.
קורו: רגע! אבל אם זה ככה אז אני לעולם לא אצליח לעשות את פיי, לא משנה כמה תבקש ממני!!
מוקונה: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!
סוף
נ.ב – אל דאגה, בפרק הבא ההגיון הזה לא תקף.

***********************************************************************

פרק רביעי:

מוקונה: יוקו! אני לא יכול יותר! שלחתי לך אתמול 80 עמודים! כמה אפשר לכתוב?!
כבר כתבתי כל תרחיש אפשרי בכל עולם אפשרי, בכל תנוחה אפשרית (ובלתי אפשרית) בכל היפוך תפקידים, עם אזיקים, עם קשירות, עם וזלין-בלי וזלין, כשהילדים תופסים אותם, אין לי רעיונות יותר!!!
אני אומר לך, יוקו, אני ריק! ריק!!!

אוף… אני לא יודע מה לעשות איתה… כמה אני כבר יכול לכתוב בשבילה?!
היי, אתם! ההוא וההוא!
קורו: מה אתה רוצה, יצור לבן?!
מוקונה: אין לי יותר רעיונות לפיקים! אתם חייבים להדגים לי מה אתם באמת עושים אחד עם השני!
קורו: השתגעת?!
מוקונה: אחרת אני לא אוכל להמשיך לכתוב!
קורו: אנחנו לא רוצים שתמשיך לכתוב!!!
פיי: מצטער. כל הקסם של הקאנון הוא להשאיר דברים מסויימים לדמיון של הקוראים.
מוקונה: נו די!!! אני חייב לדעת!!! אתם עושים את זה או לא?!?!? תגידו לי כבר!!!
פיי: לא תדע!!
וחוץ מזה אם אתה אף פעם לא מוכן להקריא לי, למה שאני אעזור לך?
מוקונה: זה מביך להקריא את זה…
קורו: וזה לא מביך לנו לשמוע את זה?!
מוקונה: טוב, טוב, פיי, אם אני אקריא לך אז תעזור לי? תספר את הדברים מהצד שלך? תתן לי קצת רעיוניות? אוקיי. אהם אהם:

„לעזאזל! הקוסם האפס הזה!“
זה היה המשפט שקורוגאנה התחיל להגיד לעיתים יותר ויותר קרובות.
כמה שהוא מעצבן! הפרצוף שלו מעצבן! החיוך המזוייף שלו מעצבן! הבדיחות שלו מעצבנות! קורוגאנה מרגיש שהוא צריך לשמור את הידיים שלו בכוח כדי לא לתפוס לו את הראש ולהטיח אותו בקיר.
בחיים שלו הוא לא שנא כל כך אדם אחר, והוא תקוע במסע דווקא עם היצור הכי שנוא עליו בכל העולמות.
הוא מצא את עצמו תוהה יותר ויותר עד כמה הילדים יהיו עצובים אם הוא פשוט יהרוג את פיי.
האדיוט לא ישתמש בקסם שלו כדי להגן על עצמו, זה לא יהיה קשה מדי. נכון, רובצת עליו קללה שהוא יחלש אם הוא יהרוג מישהו, אבל אולי בשביל להשתיק את הקוסם הזה לנצח זה שווה את זה.

פיי: היי! זה מה שקורו צ’ונג חושב עלי בסיפורים שלך?!?!?!!?!?
מוקונה: סתם! עבדתי עליך. רציתי לראות את הפרצוף שלך!
פיי: מצחיק מאוד!
מוקונה: זה האמיתי. אהם אהם!

„פיי, רציתי לדבר איתך על משהו". „הו לא! אתה שוב זורק אותי?“ קורו צחק מהאימה שהביעו זוג העיניים הכחולות שהביטו בו ופרע את שיערו המהמם של פיי כדי להרגיע אותו "לא, לא הפעם, אל תדאג. פשוט רציתי לשאול אותך אם אני יכול להיות הפאסיבי פעם אחת. כבר הרבה זמן שאני רוצה לבקש ממך…“

קורו: מה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?
מוקונה: סתם! סתם! זה לא מה שבאמת כתוב שם, רק לראות אם אתה מקשיב…
קורו: יצור לבנבן… אתה בא לבקש עזרה ואז אתה עובד עלינו?!!?
מוקונה: בסדר גמור! אני אקריא לכם פיק, אבל בתנאי אחד!
רק אם אתם לא מפסיקים אותי ברגע שזה מתחיל להיות מעניין!
מגיע לקוראים לקרוא פיק אחד מההתחלה ועד הסוף!!!
אז אתם מבטיחים לי בזאת לסתום את הפה לכל האורך?
פיי: בסדר.
מוקונה: קורו? אתה לא תפריע לי?
קורו: בסדר, בסדר!
מוקונה: טוב, הנה זה בא:

בפרק הבא: פיק של מוקונה ללא הפרעות

***********************************************************************

פרק אחרון:

קורוגאנה חזר הביתה. עוד יום בשירותה של הנסיכה. עוד יום בעולם שלו, העולם שהוא סוף סוף חזר אליו, העולם שהוא באמת אוהב, אבל אין בו שום טכנולוגיה ושום קידמה. למה היו חייבים להראות לו מה עוד נמצא שם בחוץ? אם הוא לא היה יודע, לא היה לו למה להתגעגע.
עליו לשכוח מהעולמות האחרים. הוא כבר לא יכול להגיע אל אף אחד מהם. למרות שהוא עדיין יכול לתקשר. לתקשר עם העולם של החנות ועם העולם של הילדים. אבל אחרי כל שיחה עם הילדים הוא רק מתגעגע אליהם יותר, ולחנות הוא אמור להתקשר רק אם תהיה לו משאלה לבקש. ומה הוא כבר יכול לתת בתמורה?
„הקוסם הארור הזה" הוא מלמל לעצמו. הקוסם שהבטיח "כל חודשיים שלושה" לקפוץ לבקר, ומאז נעלמו עקבותיו. הוא לא ראה אותו מאז, וגם "הזוג המלכותי" אמרו שהוא מעולם לא ביקר בעולם שלהם.
„אני מקווה מאוד שאתה חי!“ הוא אמר בזעם. הקרבתי את הזרוע שלי בשביל להציל אותו, אם הוא מת אני אהרוג אותו.
ואם הוא באמת מת? כשהוא נמצא שם, מי יודע באיזה עולם, בלי שהוא יוכל להגן עליו?
לא. אם הוא מת, היצור הלבן היה חוזר לבד לספר לו.
האם זה יקרה יום אחד? אולי יום אחד היצור המרוט יופיע בדמעות….
לא! אסור לי לחשוב ככה!
הוא סירב היום לעוד שידוך שניסו להפיל עליו. הקיסרית לוחצת עליו שיתחתן ויעמיד צאצאים. היא חושבת שהוא חייב את זה לממלכה. מונארכיה פרימיטיבית. למה הראו לו עולמות יותר מתקדמים?
כל פעם שהוא מסרב הוא שומע את כולם מתלחשים מאחורי הגב שלו. מקשקשים שהלב שלו יהיה שייך לנסיכה לנצח, אבל היא בחרה להיות כוהנת ולכוהנות אסור להינשא…
מה כולם יודעים. אולי עדיף שיחשבו ככה.
אבל הפעם הם ממש לחצו… מה הם חושבים לעצמם? מביאים מישהי שהוא לא מכיר בכלל ופוגש בפעם הראשונה ומצפים ממנו לתת לה לעבור לגור איתו כאילו כלום? באיזה עולם מטומטם הוא נשאר?
אחרי כמה כוסות (ועוד כמה כוסות) של סאקה הוא התחיל לעשות סדר במדפים (כמו שהוא עושה כשהוא ממש עצבני). אולי זה דווקא כיף לגור לבד? בלי שני הילדים הקולניים, בלי היצור המקפץ המעצבן, בלי הקוסם ה… ואז הוא מצא את זה. חפץ שבמקור היה שייך לסיוראן. התחבושת שהוא שם על העין שלו, התחבושת שהוא העביר לפיי כשהוא קיבל את עינו בחזרה, התחבושת שפיי לא היה צריך יותר כשאותו הדבר קרה גם לו, סתם חתיכת בד שחורה שאף אחד אחר לא יחשוב שיש בה משהו מיוחד. אבל זו המזכרת היחידה שנשארה לו מ…
„הפכת לנוסטלגי…“
קורו הסתובב. אף אחד לא היה יכול להיכנס לביתו ולעמוד מאחוריו בלי שהוא היה שם לב לכך, אחרי הכל הוא נינג’ה מקצועי, זה היה חייב להיות מישהו שפתאום הופיע מהאוויר.
ושם הוא עמד, נראה בדיוק כמו ביום בו הוא ראה אותו בפעם האחרונה. אותו חיוך מטופש, אותם בגדים מארץ שונה ומוזרה שהוא הניצול היחיד ממנה, אותו זוג עיניים כחולות (הוא שמח לגלות ששום איבר אינו חסר, מי יודע עם הקוסם המועד לפורענות הזה…), ולידו מעופף היצור ומקפץ משמחה על האיחוד עם חברו הותיק.
„ערב נעים. קורו סאמה. התגעגעת אלי?“
„קורו רין! קורו רין!“ הכריז מוקונה כשהוא קיפץ על ראשו.
לרגע הוא תהה אם הוא השתגע מרוב בדידות, אבל מהר מאוד זה עבר לו ואז בלי להגיד מילה ובלי להקשיב לקריאותיו וצוויחותיו של מוקונה, הוא משך את הקוסם אליו וחיבק אותו בחוזקה.
פיי היה מופתע לגמרי ולא זז כמה זמן, עד שמוחו קלט באיחור שעליו לנצל את ההזמנות והוא עטף את גבו הרחב של קורו בזרועותיו הארוכות והשעין את ראשו על כתפו כאילו הוא לא רוצה שהחיבוק הזה יגמר לעולם.
היצור לא אמר כלום, אולי הוא למד קצת טאקט מאז הפעם האחרונה שהם נפגשו.
„אמרתי שאני אקפוץ לבקר תוך חודשיים שלושה…“ התחיל פיי.
„שנה וחצי!“ קולו של קורו כמעט נשבר "זאת היתה שנה וחצי…. בעולם הזה…“
שנה וחצי מאז שקורו חזר לעולמו (זו היתה המשאלה שהוא ביקש אחרי הכל) ופיי המשיך בנדודיו עם היצור. כשהוא לא רוצה להישאר בעולם אחד יותר מדי זמן (לפי המשאלה שלו).
„הו, אני כל כך מצטער, קורו רוש.. לא ידעתי שההבדל יכול להיות עד כדי כך גדול…“
„אני לעולם לא מתכוון לוותר עליך שוב! בפעם הבאה ההבדל יכול להיות מאה שנה! אני לעולם לא נותן לך ללכת שוב. אני לא אחזור על הטעות הזאת.“
„קורו טאן…“

הם ישבו בגינה של קורו מסתכלים על השמש השוקעת, משימתם – לרוקן את בקבוק הסאקה. קורו נתן ליצור המון אוכל כדי שיירדם ויעזוב אותם בשקט. הם החזיקו ידיים. כבר לא היה לו אכפת. שום דבר לא היה משנה יותר.
„קורו טאן, אתה יודע שאני לא מסוגל להישאר בעולם אחד יותר מדי זמן.“ פיי דיבר ברצינות בלי החיוכים הטיפשיים שלו. הוא החזיק את ידו הגדולה של קורו בשתי ידיו העדינות „אני מפחד לסכן את העולם שלך, שיקרה לו מה שקרה לשני העולמות האחרים. אני מרגיש כל כך נפלא כל פעם שאני מגיע לעולם הזה, ואני לא אסלח לעצמי אם יקרה לו משהו…“
„אנחנו לא ניתן לשום דבר לקרות לו.“ ענה קורוגאנה בשקט, מהדק את אחזיתו בכף ידו "תפסיק לדאוג שאתה עלול להחריב את העולם כי אותנו לא תצליח להחריב כל כך בקלות.“
„אבל הם לא יבינו.“ אמר פיי "אין מודעות בעולם שלך. הוא לא כמו אחד העולמות המודרניים. הם לא יתנו לנו להיות יחד.“
„אני לא שואל אותם!“ קורו שבר את רצפת העץ שלו כשהוא חבט בה בחוזקה בידו המלאכותית. (אוף, הוא יצטרך לתקן אותה). „אולי הגיע הזמן שתפסיק לברוח כל הזמן, אפילו אתה לא יודע ממה, ותישאר איפה שאתה אמור להיות?“
„אני רוצה…“ אמר פיי "אבל אני לא רוצה לסבך לך את החיים… אני לא רוצה להקשות עליך…“
קורו התפקע מצחוק. הוא לא הבין למה בהתחלה הוא התעצבן מכל הקטעים האלה של פיי, כשעכשיו הוא רק היה אסיר תודה להיזכר בהם ולהיות שוב קרוב לאיש הזה.
„אתה לא רוצה להקשות עלי? יש לך מושג כמה היה קשה לי בלעדיך? אני לא אעמוד בזה פעם נוספת.“
המבט על פניו של פיי היה הלם מוחלט הוא לא האמין שקורוגאנה מסוגל לדבר אליו ככה. כנראה ששנה וחצי זה באמת הרבה יותר מדי זמן. "אני לא ידעתי…" הוא התחיל למלמל "לא תיארתי לעצמי… אתה יודע איזה גהינום זה היה גם בשבילי לא לראות אותך? הדבר היחיד שהחזיק אותי זאת המחשבה שאתה בטח מאושר בעולם שלך… אחרי שבעה שבועות כבר לא יכולתי יותר וחזרתי לכאן. אני עוד פחדתי שזה מוקדם מדי, הייתי בטוח שתגיד לי ‘מה אתה עושה כאן כל כך מהר, קוסם מעצבן?!’ או משהו כזה… מי היה מאמין שאצלכם עבר כל כך הרבה זמן…“
„זה משחק מסוכן מדי.“ אמר קורו "אני לא מוכן שבפעם הבאה שתחזור לכאן אני אהיה כבר זקן סנילי בלי שיניים!“
„אז…“ פיי שם יד על כתפו והביט בעיניו "אין פתרון אחר חוץ מזה שאני אשאר כאן, אבל… היית באמת רוצה שאני אשאר? תוכל להתמודד עם כל הבעיות שזה יעורר? אתה יודע שזה לא יהיה קל…“
השמש כבר ממש עמדה לשקוע, וקורו ענה על השאלות האלה בנשיקה ענקית. בלי להשתמש בידיו הוא פשוט רכן קדימה ונישק את האיש היפה הזה שהוא כל כך התגעגע אליו.
באותו הזמן הוא גם קיבל תשובה לשאלה שניקרה במוחו, האם פיי "בגד בו" באחד העולמות האחרים כשהוא נדד חופשי בלי "בעל וילדים" על הראש. אבל הוא פשוט יכל להרגיש שפיי לא נישק אף אחד אחר וגם לא רצה. כאילו ששפתיו שייכות אך ורק לו. איזו הרגשה נפלאה.
זאת היתה הנשיקה הראשונה שלהם מאז נשיקת הפרידה לפני שנה וחצי. זו גם היתה הנשיקה הראשונה שהיתה מלאה בטעם של דמעות. דמעות שלא הפסיקו לרדת מהעיניים של שניהם. הם היו חייבים להישבר יום אחד. פיי תפס את פרצופו של קורו בשתי ידיו, במגע כל כך עדין שקורו פשוט לא יכל שלא לבכות.
בסוף הנשיקה הם התחבקו חזק. הפעם באמת לא רוצים לעזוב זה את זה לעולם. היד של קורו בתוך שיער בלונידי סבוך על עורפו של פיי, כמעט מוחץ את הראש שלו אליו.
„ברוך הבא הביתה".

קורו התעורר כשהזרוע המלאכותית שלו חובקת את כתפיו הדקות של פיי וראשו של פיי נח על חזהו. הוא השתמש בידו השניה כדי ללטף את השיער היפה, פרוע לגמרי משינה ומהלילה ההיסטרי שעבר עליהם. הוא עבר ללחי של פיי, עור הפנים שלו כל כך רך שזה צריך להיות לא חוקי, הוא חשב לעצמו.
הוא חיבק את פיי חזק בשתי הידיים, כאילו האיש עומד להעלם לו שוב לתוך האוויר ממנו הוא הופיע.
חיוך ענק ומטופש הופיע על פרצופו כשהוא התחיל להזכר בעלילות הלילה הקודם. אחרי כל כך הרבה זמן, סוף סוף פיי ממש בבית שלו (הבית שלהם?) בלי ששום דבר חיצוני יפריע לשני האידיוטים אפופי האקסטזה שצורחים את השמות אחד של השני בלי שהם צריכים לדאוג שהילדים עלולים לשמוע, (או האנשים באוהלים השכנים בצבא של המלך יאשה), שני אידיוטים שלא מסוגלים להוריד את הידיים אחד מהשני, כל אחד מהם לא מסוגל להסיר את המבט מעיניו של האחר, כדי לוודא שהוא מרגיש עד כמה הוא התגעגע אליו.
מאז שהוא חזר ליפן הוא עדיין לא הרגיש לגמרי בבית עד הרגע הזה. „הבית" לא היה רק העולם שלו, היה חסר עוד משהו. משהו שהוא לא יהיה מוכן לאבד שוב. משהו שהוא אוחז בו כרגע ולא ייתן לו לברוח יותר.
שני חלונות ענק נפתחו והאירו חדר שהיה אפל מזה שנים – או לפחות זה מה שקורו הרגיש כשעיניו של פיי נפקחו. הוא הרגיש את ליבו מתמלא בכאב רק מהמבט הזה ואת הדם זורם לתוך פניו. הוא לא היה מסוגל לזוז, רק לטבוע בתוך הכחול הכל כך כחול הזה.
„בוקר טוב, קורו סאמה.“ אמר פיי בחיוך, אבל לא אחד החיוכים המעצבנים האלה, אחד החיוכים האמיתיים שלו שמסוגלים לאכול לקורו את הלב.
„התכוונתי למה שאמרתי" אמר קורו בשקט "אני לא מתכוון לתת לך לעזוב אותי שוב.“ הוא ליטף את שערו.
„אני לא רוצה.“ ענה פיי בשקט. „אני ממש לא רוצה.“
הנשיקה הבאה שוב הרגישה כאילו היתה הראשונה. כי היא היתה הראשונה מאז שהם הבינו שכך הם רוצים להתעורר בכל בוקר. שכך הם חייבים להתעורר בכל בוקר. מאז שהם החליטו בדממה ששניהם שייכים זה לזה ולא לאף אחד ולשום מקום אחר.
אני יודע שאני אוהב את העולם הזה, חשב לעצמו קורו, אבל העולם שלי יצטרך לקבל אותי כמו שאני, או שאני אסתלק ממנו ביחד עם פיי לאחד העולמות המודרנים.
„אני אוהב אותך קורו סאמה…“ זאת היתה הפעם הראשונה שפיי אמר את זה במילים אבל קורו הרגיש שהמילים האלה נאמרו כבר הרבה פעמים.
קורו היה צריך להצהיר את אותו הדבר בחזרה, כמובן, אבל הוא לא היה מסוגל לדבר. ראשו של פי שוב נח על חזהו והם נשארו כך בדממה, דוחים את הרגע שהם יצטרכו לקום ולהתחיל את היום. מנסים להרוויח עוד כמה דקות או כמה שניות של אושר מוחלט. אושר מעורב במרירות של האומללות מהפרידה הארוכה שנפלה על קורו, אבל בכל זאת אושר. קורוגאנה הרגיש כאילו הפרידה היתה פצע עמוק וייקח לו הרבה זמן להחלים ממנו, אבל התרופה הכי טובה היא להחזיק את פיי בזרעותיו. הוא הרגיש כמה קרוב למוות הוא היה בגלל חוסר פיי בדם.
להיות בלי פיי? זאת כבר לא אופציה! היה לו פשוט… כל כך משעמם בלעדיו… ועכשיו, הלב שלו כמעט מתפוצץ מזה שהוא נמצא איתו שוב.
לא היה לו מושג שהוא מסוגל להביע כזאת אקסטזה רגשית. כמה קרוב שהוא הרגיש לפיי זה לא היה מספיק. אפילו כשהוא הצמיד אליו את פיי, אפילו כשהוא היה ממש בתוך פיי, מחזיק אותו, טוחן אותו, אוהב אותו, מרגיש אותו בכל גופו ונשמתו, הוא עדיין הרגיש שהוא רוצה להיות קרוב אליו יותר. כאילו זה לעולם לא יהיה מספיק. איך הוא נתן לו לעזוב אותו ככה? מה שבטוח שזה לא יקרה שוב! הפעם הוא לא ייתן לו להפיל אותו לתוך ים של אומללות ודיכאון.
אם הוא רק היה מראה לו כמה הוא חשוב לו, אולי הוא לא היה מסתלק. אם הוא רק היה מצליח להראות לו שהוא רוצה להיות איתו תמיד, לא רק שיבקר לפעמים, אם הוא רק היה מצליח להוציא מפיו את המילים הנכונות. אם הוא רק לא היה…

פיי: די, אני לא יכול יותר! מצטער, הבטחתי שאני לא אפסיק אותך באמצע, אבל… אההההההה!!!
קורו: זה בסדר. תפסיק להקריא, זה כבר צער בעלי פיים.
אז אלה הסיפורים שאתה כותב שם? חשבתי שאתה כותב דברי זימה ותולעה, וכל הזמן הזה אתה…
פיי: אני מבין למה לא נתת לי לקרוא את זה! אני לא רוצה לקרוא יותר דברים כאלה! למה כתבת את זה?!
קורו: נו, אל תתחיל לבכות כמו בסיפור…
פיי: אני מצטער, אני לא הכי שולט בזה כרגע….
מוקונה: סליחה, פיי, חשבתי שזה כזה סיפור עדין ויפה, וגם מרגש, לא התכוונתי ל…
קורו: זה לא היה סיפור יפה! זה היה סיפור נורא! גרמת לנו להיפרד לשנה וחצי! כמה אכזרי אפשר להיות?!
מוקונה: אתה מתכוון להיפרד ממנו לנצח בסוף המסע גם ככה!
קורו: לא… לא, מה פתאום, לא!
מוקונה: אבל בקאנון…
קורו: לכל השדים עם הקאנון! אני לא רוצה להיות יותר בקאנון, אני רוצה להיות בתוך דוג’ינשי חולה! אני מחליט איפה אני נמצא!
תקשיב. פיי, ‘סתכל עלי, זה רק סיפור. ויש לנו הזדמנות להחליט אם ניתן לו להתגשם או לא.
פיי: בשום אופן לא!
קורו: אז אל תעזוב אותי!
פיי: בחיים לא! אני… אממ… נראה לך שאני האמיתי יהיה מסוגל לעזוב אותך?
קורו: נראה לך שאני האמיתי היה נותן לך?
פיי: קורו שלי…
מוקונה: אני אשאיר אתכם לבד עכשיו.
נסיגה אסטרטגית מתוך החדר… ו… להשגיח שהילדים לא יחשבו אפילו על להפריע לכם…

מוקונה: יוקו! צדקת! זה עבד!
יוקו: באמת???
מוקונה: כן! עשיתי הכל לפי התוכנית והכל קרה בדיוק כמו שחשבנו!
יוקו: הקראת להם…
מוקונה: כן, את אחד המדכאים האלה. את יודעת, כשמעריצים אומללים מחפשים פיקים ש"שני החמודים האלה סוף סוף עושים את זה", ונופלים על איזה אחד מדכא…
יוקו: שאחד מהם מת?!
מוקונה: לא, אני לא עד כדי כך מניאק, לא אחד מאלה, אבל בכל זאת מדכא…
וזה עבד כל כך טוב! הם ישר נפלו איש על צוואר רעהו כמו בסוף של ליגאל! הצלחנו!
יש! איזה כיף שזה נגמר.
יוקו: שום דבר לא נגמר, אני עדיין מחכה ממך לפרק הבא! תיאור מדוייק של מה שקרה שם עכשיו אחרי שיצאת מהחדר.
מוקונה: אוי לא…

סוף.

***********************************************************************

פיק בונוס :
החברים התעצבנו מהפיק הקודם המדכא, אז כתבתי להם אחד שבו הכל מסתדר הכי טוב שיכול לקרות – וגם אחד מהפיקים האלה שלא משאירים אפילו מילימטר לדמיון.

„קורו פון! האוכל מוכן! בוא לאכול!“
לעזאזל! כמה שהקוסם הזה מעצבן! כאילו שכל מטרת חייו היא לנגן על העצבים של הנינג’ה כאילו היו כלי הנגינה הפרטי שלו!
הוא מת להכניס לו מכות רציניות שיסתמו לו את הפה, אבל יש עם זה כמה בעיות.
1. אם הוא יכניס אותו לבית חולים, הם יצטרכו להישאר בעולם הזה עד שהוא יבריא, ומי יודע כמה זמן זה ייקח אחרי שקורוגאנה יטפל בו,
2. הילדים כל כך אוהבים אותו שהם עלולים להתחיל לבכות עליו וזה יהיה מעצבן,
אבל הכי גרוע, הוא כזה בחור יפה, ופשוט חבל להרוס כזאת יצירת אומנות…
אולי יום אחד הוא יעצבן אותו עד כדי כך שהוא כבר לא ייתן לדברים האלה להפריע לו…

„קורו פונג! אוכל וכאלה!“
„תפסיק לקרוא לי בשמות המעצבנים האלה!“ בשם כל העולמות, כמה שהוא מעצבן!
„נו, קדימה, מי כלב טוב? מי בא לאכול?“
„תפסיק לדבר אלי כאילו אני הכלב שלך!“
קורוגאנה נכנס למטבח של הבית הקטן בו נתנו להם להישאר בעולם הזה – למזלם.
הדבר הראשון שהוא ראה זה את פיי מחייך אליו בעיניים עצומות עם המבט המעצבן הזה. הוא היה צריך לשמור את הידיים שלו בכוח כדי שהוא לא יתפוס לו את הראש ויטיח אותו בשיש של המטבח.
הוא ציפה לראות אותו לובש סינר, משחק את עצמו אמא של הילדים (לא נמאס לו כבר מהבדיחה הזאת?), מפזז להנאתו סביב השולחן, כאילו הוא רוקד (לעזאזל, אפילו כשהוא נילחם זה נראה כאילו הוא רוקד) ומניח מול הילדים את צלחות האוכל שלהם.
אבל הפעם הילדים והיצור הלבן לא היו בסביבה.
„איפה כולם לעזאזל!“ נבח קורוגאנה.
„הו, הילדים יצאו, יקירי, היום אנחנו רק שנינו לבד!“
לבד עם הקוסם המעצבן. נפלא.
„לאן הם הלכו?“
„אמרתי לך שהם הולכים למסיבה של בית הספר ההוא, לבדוק אם מקור הכוח שהיצור הרגיש שם באמת שייך לנוצה, הו, יקירי, אתה אף פעם לא מקשיב לי!“
„אני הולך לאכול במקום אחר!“
„נו, אל תתעצבן.“
אני לא יכול להישאר איתו לבד. חשב לעצמו קורוגאנה. זה יותר מדי. הוא יותר מדי. הוא יותר מדי מעצבן, יותר מדי… הכל. הוא ישגע לי את השכל אם אני אשאר פה. הוא כבר משגע לי את השכל. אני חייב לצאת מכאן. זה יהיה מסוכן אם נישאר שנינו לבד.
הלב שלו התחיל לדפוק. משום מה הוא הרגיש כאילו פיי הוא היצור המסוכן ביותר שהם פגשו בכל העולמות. אבל הוא לא ידע למה. ברור שהקוסם המעצבן מסתיר מהם משהו, אבל מה זה יכול להיות?
הוא לא מרגיש ממנו שום כוונות רצחניות. הכוונות שהוא מרגיש ממנו הן… יכול להיות שהן… אוי לא!
קורוגאנה הרגיש את עצמו באופן נדיר מסמיק. כשהקוסם שם לב, הוא השעין את סנטרו על ידיו על השולחן וחייך אליו בעיניים עצומות בפרצוף ממש מזמין אגרוף.
„זה כל כך נורא להישאר רק איתי לבד? אתה עוד עלול לפגוע ברגשות שלי, קורו צ’אן"
„איזה רגשות?!“
הקוסם המעצבן הזה! חושב שהוא יצליח להביך אותי! שניים יכולים לשחק במשחק הזה!
„אם כבר נתקענו כאן לבד,“ קורו התיישב ליד השולחן מול צלחת האוכל במבט מרושע "למה שלא ננצל את ההזדמנות להכיר אחד את השני יותר טוב. למה שלא תספר לי קצת יותר על עצמך?“ הוא הצביע עליו במקלות האכילה.
השינוי היה מידי. כל צל של חיוך נעלם. קורוגאנה נהנה לראות את הקוסם מסמיק בחזרה.
„קורו טאן……..“ הוא הסתכל למעלה בייאוש.
כן, קוסם מעצבן, גם אני יכול להציק לך, מה חשבת?. „אני יודע שאתה שונא לדבר על עצמך.“
„אתה זה שאמר לי שזה לא מעניין אותך…“ אמר פיי בתקווה שקורוגאנה יירד מהעניין.
„אז אתה לא חייב לספר לי כלום. אבל אני יכול לנסות לנחש".
הוא נשען קדימה וחייך באופן נדיר. את אחד החיוכים שפיי ראה על פניו רק כשהוא נילחם ביריב שנראה לו מספיק מעניין בשביל לאתגר אותו.
„אנחנו יודעים שיש מישהו מתחת למים שאתה מפחד שיתעורר וירדוף אחריך. זאת אומרת…“ הוא חשב לעצמו "שיש לו סיבה לרדוף אחריך. אתה חשוב לו מספיק, או שעשית משהו גרוע מספיק, בשביל לרדוף אחריך אפילו לעולמות אחרים.
בהתחלה חשבתי שאתה פושע נמלט" הוא המשיך.
„אבל אני לא חושב ככה יותר. פושע בדרך כלל מבצע פשעים כדי להשיג משהו, ומה אתה השגת? ואני לא חושב שאתה פושע שנכשל או נתפס. אני בטוח שאם היית פושע, היית מסוגל להתחמק מכל עונש…“
„הו, קורו רין כבר לא חושב שאני פושע, זאת התקדמות…“
„אולי… לא היתה לך ברירה?“ קורוגאנה חייך "הו, אני רואה שקלעתי הפעם! עשית משהו שהיית חייב לעשות! יכול להיות שאתה בעצם טיפוס אצילי?“
„מה זאת אומרת בעצם?!“
„אבל אם זה כך למה איכפת לך לספר לנו…“
„זה לא שאתה מספר לנו כל כך הרבה על עצמך.“ התחיל פיי
„אל תנסה להתחמק על ידי לזרוק את הכדור אלי".
„כל העניין של שיחה" הכריז פיי "הוא שהיא אמורה להיות משהו דו צדדי.“
„לא איתך!“ צעק קורו.
פיי הסמיק מזעם. הבעה שקורוגאנה מעולם לא ראה על פניו.
הוא זרק את מה שנשאר מהאוכל על צלחתו לפח, שם את הצלחת בכיור, לא יותר מדי בעדינות וקורוגאנה חשב שזה נס שהיא לא נשברה, ועמד לצאת מהחדר.
לקורוגאנה התחשק להמשיך לנחש מה הסיפור שלו. הוא לא רצה שהוא ייצא מהחדר. בלי לחשוב הוא הושיט את אחת מידיו הענקיות ותפס את פיי בזרוע.
לפיי היה מבט מופתע, הוא לא חשב לרגע שקורוגאנה ינסה לעצור אותו בכוח. אבל הוא לא נראה מפחד.
„למה אתה לא סומך עלי?“ קורוגאנה ניסה לשמור על קולו כמה שיותר רגוע כדי לא להפחיד את הקוסם יותר מדי. „האם אי פעם נתתי לך סיבה לא לבטוח בי?“
„לא.“ אמר פיי. „אין לי שום סיבה. אני בוטח בך. אני סומך עליך. פשוט…“ הוא הסתכל לקורו בעיניים. וואו, כמה שהעיניים של המעצבן הזה כחולות. הוא ממש גרם לקורוגאנה לדפיקות לב. „פשוט… אני לא רוצה לערב אתכם בדברים שלא קשורים אליכם… גם אמרת שזה לא מעניין אותך… אני לא רוצה שאף אחד מכם ייפגע בגללי. אני לא רוצה שאף אחד מכם ידאג בגללי. אני לא רוצה להטריח אתכם…“
„יש דברים ששווה לטרוח בשבילם". אמר קורו, ופיי פקח את עיניו בתדהמה מוחלטת. „אתה מוכן להסתכן בשבילנו אבל אתה חושב שאתה לא שווה שנסתכן בשבילך. מאיפה ההערכה העצמית הנמוכה הזאת?“
פיי השפיל את מבטו למטה. „אני לא שווה את זה, קורו רין, אני באמת לא שווה את זה…“
„אתה… אתה בוכה?!“ קורוגאנה היה בהלם מוחלט. עד עכשיו הוא לא חשב שפיי מסוגל להרגיש משהו, אבל הוא אשכרה ראה אותו בוכה.
„בבקשה תעזוב את זה.“ אמר פיי וניגב את עיניו.
„לא.“ מילה אחת פשוטה.
„מה אתה רוצה ממני?“ פיי נשמע נואש.
„אני רוצה שתבין.“
„שאני אבין מה?“
„שבשבילי אתה שווה את זה.“
„קורו רון…“
„אני רוצה שיהיה ברור בשבילך במאה אחוז, מעל לכל ספק, שאתה חשוב לנו כמו שאנחנו חשובים לך.“
ועוד פעם פיי השתנה לגמרי באותה שניה. הקוסם הזה לא צפוי, לא יציב, אבל איכשהו הוא תמיד מסוגל להרגיש מה עובר עליו.
„הו, קורו צ’אן!“ לפני שקורו שם לב פיי קפץ עליו וחיבק אותו חזק.
עכשיו היה תורו של קורו להסמיק.
הוא טפח על גבו בצורה מגושמת. „בסדר, בסדר, תירגע… רק רציתי שתסמוך עלי…“
„אני סומך עליך, קורו צ’אן! אני…“ הוא לקח אוויר כדי להמשיך לדבר. „אני אספר לך הכל רק… רק תן לי זמן…“
הוא התיישב על קורו והמשיך לחבק אותו.
שיט, הוא לא מתכוון לרדת ממני. מה לעשות עכשיו?
קורו מצא את עצמו מחבק אותו בחזרה. ממש מחבק אותו בחזרה, כמעט מוחץ אותו אליו. מה לעזאזל אני עושה? הוא חשב לעצמו, אני אפילו לא מחבב את הבחור! אבל הוא בחור ממש יפה, והגוף שלו דק ועדין, פשוט כל כך כיף לחבק אותו. יהיה קל מאוד ללכת לאיבוד עם זה, לשכוח מהאישיות שלו וללכת על זה, אבל הוא לא רצה שפיי יבין לא נכון, וכמה שהוא שנא להודות בזה, הוא לא רצה לפגוע בו.
אני זה שלא נתן לו ללכת כשהוא ניסה, ואז אמרתי לו את כל הדברים האלה. מה חשבתי שיקרה אם אני מתחיל לדבר אליו ככה? בלי ששמתי לב נתתי לו "אור ירוק". אני חייב לעצור את זה עכשיו.
„אני לא חושב שזה רעיון טוב אם נישאר לבד יותר מדי זמן".
„אני חושב שזה רעיון מצויין!!!“
„אני בטוח…“ קורוגאנה נאנח "אבל אני חושב שזה עלול להיות מסוכן…“
„אתה מפחד ממני?“ על פניו של פיי נמרח חיוך מסוג חדש.
אני מפחד? שאל קורו את עצמו, אני לא אמור לפחד משום דבר. אבל כן. אני מפחד ממנו. אני מפחד שאנחנו עומדים להסתבך.
פיי חיבק אותו יותר חזק ממש מתרפק עליו, ולמרות שהוא חשב שזה רעיון גרוע הוא לא היה מסוגל לדחוף אותו, לדחות אותו מעליו. הוא הרגיש שזה יהיה מעשה אכזרי מדי איכשהו. הוא רצה לפרוץ את החומות שפיי בונה מסביבו, שהוא יפתח אליהם יותר וייתן להם לעזור לו עם הבעיות שהוא לא משתף אותם בהם. ואם הוא ידחה אותו עכשיו הוא יהרוס כל סיכוי לכך שזה אי פעם יקרה.
הלב שלו קפץ פתאום. פיי עמד לנשק אותו. לחצות את הגבול הזה, הרגע שבו הם כבר לא סתם צוחקים אחד עם השני, או סתם חברים. הרגע שבו יהיה ברור לשניהם לאן זה הולך, הרגע שבו זה באמת יהיה פיזי.
הוא הרגיש שהוא לא יוכל למנוע ממנו את זה. הוא חייב לתת לו לפחות את זה. שגם אם הוא יקבל סירוב אחר כך, זה לא יהיה כל כך נורא.
ואז זה קרה. הוא נתן לזה לקרות. ו… וואו!
הוא באמת ממש נמשך פיזית לפיי. הוא חייב להודות בזה. אבל מי לא יהיה? זה רק הגיוני, תסתכלו עליו.
זאת היתה הנשיקה של החיים שלו. פיי ישב עליו שם יד אחת על הלחי שלו כדי להחזיק את פרצופו בדיוק איך שנוח לו, וקורו פשוט נתן לו להתפרע עליו. הוא החזיק את גופו העדין בידיו והוא לא רצה שהרגע הזה ייגמר. אבל הוא חייב לשלוט על עצמו. אסור לו לתת לפיי להרגיש אחר כך שהוא ניצל אותו.
„קורו שלי!!“ פיי השעין את ראשו על כתפו והתרפק עליו, נהנה מכל רגע הטמבל הזה.
„אתה מנסה להסיח את דעתי כדי שאני לא אשאל אותך שאלות מעצבנות?" צחק קורו.
„כן.“ ענה פיי בפשטות.
„אתה כאילו… מציע לי את עצמך במקום זה?“
„נניח ככה.“
„אני רוצה לדבר על זה לפני שמשהו קורה ביננו.“
„נולדת כדי לעשות לי את החיים קשים.“
„מי שמדבר.“
קורו התחיל לקוות שהילדים ייכנסו ויפריעו להם, כך שהוא יצליח להפסיק את זה בלי להצטרך לדחות אותו.
פיי בטוח כבר יודע שהוא נמשך אליו בחזרה. לעזאזל, הוא יושב עליו, הוא יכול להרגיש את זה בבירור! זה בטח ממש משמח אותו, את האפס הזה. הוא הידק את האחיזה והצמיד את פיי יותר חזק אליו. המטרה שלו כרגע היתה לסרב לפיי בלי לדחות אותו. קונצפט מעניין… אוף! הוא אמור להיות הלוחם החזק של החבורה שמגן על כולם, הוא לא טוב במצבים עדינים כאלה… הוא הרגיש לחץ. טעות אחת קטנה והוא יאבד את פיי לנצח. אם הוא ילך עכשיו יותר מדי או פחות מדי רחוק הכל יהרס. איזון. קורו. איזון. תחשוב.
„המסע הזה עלול להימשך הרבה זמן.“ התחיל קורו.
„בדיוק מה שאני חשבתי.“ פיי הבין על מה הוא מדבר.
הוא נאנח „טוב, אני אעשה מה שאתה אף פעם לא עושה ואהיה כן איתך לגמרי.“
„הו?“
„אין דבר שאני יותר רוצה כרגע מלהרים אותך ולקחת אותך לחדר השני ולנעול מאחורינו את הדלת.“ הוא הסמיק.
„הו! רעיון מצויין!“ פיי התרפק עליו יותר, כמעט נמס לתוכו. המחשבה מסעירה אותו.
„אבל אני לא יכול לעשות דברים כאלה סתם.“
„קורו ריו!" פיי נראה פתאום על סף ההיסטריה. עוד פעם שינוי קיצוני במצב הרוח.
לעזאזל. חשב קורו. הוא לא חשב על האפשרות השלישית. האפשרות שפיי יבין בדיוק מה עובר עליו, האפשרות שהוא יבין שקורו רוצה אותו אבל מפחד לפגוע בו באותו הזמן. האפשרות שהוא יתרגש יותר מדי כשהוא יבין עד כמה אכפת לו ממנו.
יכול להיות שזאת פעם ראשונה בחייו שמישהו מרגיש כלפיו ככה. אולי הוא לא יודע איך להתמודד עם זה.
קורו תהה כבר כמה זמן על הנסיון של פיי. ברור שהוא מנוסה, לפי איך שהוא מתנהג. רוב הסיכויים שהרבה יותר ממנו. אבל היתה לו הרגשה שפיי היה רק עם אנשים שלא ממש היה להם אכפת ממנו.
איך הוא יודע בעצם? הוא רק מנחש.
פיי הביט בו במבט המום. כאילו הוא בשוק מהמשפט הפשוט וההגיוני שנאמר. ההכרזות של קורו הפגיזו את מוחו "אכפת לנו ממך כמו שלך אכפת מאיתנו", „בשבילי אתה שווה את זה", „אני לא אעשה דברים כאלה סתם"… הוא לא ידע מה להרגיש. איך האיש הזה שתמיד כועס אומר דברים כאלה? הוא לא היה מוכן לזה. הוא היה בטוח שקורוגאנה יעיף אותו, או יחליט להשתמש בו ללא כל רגש.
זה היה הנסיון שלו בסביבה היחידה שהוא הכיר, עם החיילים של הוד מעלתו שלימדו אותו להילחם. הדרך שלהם לחזר היתה לעצבן אחד את השני, ואז, או שהיית חוטף אגרוף בפרצוף, או שהקורבן היה מוציא עליך את כל העצבים שלו בדרך אחרת… בהתחלה הפתיע אותו איך אנשים יכולים לקבל אגרוף ישר לפנים, ואז לנגב את שפתם השסועה ולהסתכל על מי שהיכה אותם במבט של "בפעם הבאה אני אצליח לשכנע אותך.“ את פיי לא דחו לעיתים קרובות כמובן, ואת אלה שהסכימו לא ממש עניין אם הם מכאיבים לו או לא. חוץ מהמלך. עם המלך זה היה שונה. הכל היה שונה.
הוא הבין פתאום שקורו לא מחשיב את כל הנסיונות לעצבן אותו בתור חיזור, ואין לו שום כוונה לנצל אותו כדי להוציא עצבים. הוא נכנס לטריטוריה לא מוכרת ולא ידע מה לחשוב. וגם הוא מצא את עצמו מקווה שהילדים פשוט יחזרו בזה הרגע וידחו את המשך השיחה למועד מאוחר יותר. אבל לא היה לו כזה מזל.
„היי, תירגע". קורו תפח על גבו וצחק. „זה לא שאני אומר שזה אף פעם לא יקרה, אבל…“
„אני מבין, קורו רון.“ אמר פיי. פתאום הוא נעשה רגוע יותר. הוא ירד ממנו והתיישב על הכיסא לידו. הוא החזיק את כף ידו הגדולה בשתי ידיו הקטנות יותר. „אתה לא צריך להסביר. אני מבין. אני…“ הוא שתק לרגע מנסה לחשוב איך לנסח את עצמו "אני יודע שזה לא נראה ככה, אבל יש לי סבלנות…“
קורו צחק ופיי נראה מעודד.
„ו… אני לא רוצה שתעשה שום דבר שלא יהיה לך לא נוח איתו…“ לעזאזל! גם פיי מנסה להתחשב בו! התגובה הזאת ממש היממה את קורו. גם פיי דואג ולא רוצה לנצל אותו! הוא לא חשב שהיצור האנוכי הזה מסוגל לגלות התחשבות. הוא חשב שהוא רק מחכה לרגע שהוא יצליח לנצל את קורוגאנה בשביל שיהיה לו יותר כיף במסע הזה…
הוא הרים את ידו וליטף את שיערו של פיי. מנסה להראות כמה שיותר חיבה. מעשה שהיה חדש לו לגמרי, וגם קשה לבצע על אדם שעד עכשיו כל הזמן עיצבן אותו.
אף אחד חוץ מהמלך מעולם לא נגע ככה בפיי.
„תן לי זמן.“ קורו החזיר לפיי את מילותיו שלו. „אתה צריך לקחת את זה יותר לאט איתי… אולי אתה יכול רגע…“ הוא היסס "לנשק אותי שוב?“
פיי תפס את פרצופו בשתי ידיו ומיהר למלא את הבקשה לפני שהוא יתחרט.

קורו לא חשב שיש סיכוי שיצליחו להפתיע אותם. הוא היה יכול לשמוע אם הילדים היו מתקרבים, ואחרי שיפתחו את דלת הבית הם יצטכו גם לפתוח את דלת המטבח. אבל הוא לא בנה על היצור. היצור שמוסגל לעוף ממש מהר, במיוחד כשהוא מתלהב ממשהו, שעקף את הילדים שעדיין היו במורד הרחוב, ונכנס דרך החלון של המטבח, החלון שבו הוא ראה את האור דולק, והכריז "הנוצה בידנו!!!“
הוא הספיק לראות את פיי מחזיק את פרצופו של קורו בידיו ומנשק אותו וקורו לא הספיק לדחוף את פיי בזמן. הדחיפות של המעשה גרמה לו ממש לדחוף ממנו את גופו העדין של הקוסם והוא נפל על הריצפה. הוא הביט באימה בגוף ששכב על גבו וקצת על הצד, בראש שנחבט בריצפה הקשה.
לעזאזל! חשב קורו! הדבר האחרון שרציתי זה לדחות אותו באלימות!
הוא לא יוכל לסלוח לעצמו אם פיי נפגע מזה אפילו קצת. הוא הרגיש שהוא רוצה לעשות חרקירי אם הוא יראה שנגרמה לפיי אפילו השריטה הכי קטנה.
קורוגאנה שפגע בהמון יריבים בלי לחשוב, שלא היה אכפת לו לפגוע בחלשים, שהרגיש אפילו שהם אשמים אם הם חלשים. קורוגאנה שגם לא היסס להכות את פיי כשהוא עיצבן אותו יותר מדי, ושנילחם לצידו של פיי בהרבה קרבות וראה אותו נפגע פעמים רבות, פתאום לא היה מסוגל להתמודד עם המחשבה שהוא גרם לפיי כאב כשהוא בסך הכל רק דחף אותו.
כמה שהכל נהיה שונה ברגע שמגיעים לרומנטיקה, האידיוט האנוכי הזה רוצה להתחשב בי, טיפוס אלים שכמוני לא רוצה להכאיב לו אפילו קצת. מה קורה לנו?!
לפני שהיצור הספיק להכניס איזו הערה סליזית פיי התיישב וצעק "אני מצטער!“ הוא הביט בשניהם "אני מצטער, קורו פון! אני יודע שאתה לא בקטע, אני מצטער שהיית צריך לראות את זה, מוקונה! זה לא יקרה שוב, אני מבטיח!“ הוא קם ורץ במהירות לחדר השינה בטריקת דלת.
הוא לקח את כל האשמה על עצמו! חשב קורו, הוא מנסה להגן עלי אפילו בזמנים כאלה! מתנצל על כך שהוא עשה משהו שאני ביקשתי ממנו! לעזאזל!
זאת הזדמנות בשבילי! הזדמנות להראות לו שגם אני לוקח אחריות!
„פיי המסכן". אמר מוקונה מרחף שם ומחזיק בנוצה "כל כך מאוהב בך שהוא לא שולט על עצמו, וכל מה שמחכה לו ממך זה שברון לב…“
„יצור לבן מעצבן שכמוך!“ צעק קורו בעצבים "כבר כמעט הצלחתי לשים ידיים על הקוסם המהמם הזה ואתה הרסת הכל! עכשיו דחפתי אותו והוא ברח לי ואין סיכוי שהוא אי פעם ינסה שוב!“
הוא ידע שפיי מסוגל לשמוע אותו מהחדר.
„אז לך, מהר!“ מוקונה מייד עף מולו והביט ישר בפניו "תסביר לו שמוקונה יהיה דיסקרטי! אני גם אדאג שהילדים לא יפריעו לכם!“
קורו מצמץ מופתע. המום מהיעלות והמעשיות בקולו של היצור.
„נו, מהר, הם עומדים להיכנס! אל תדאג, הם יהיו עסוקים, הוא יחזיר לה את הנוצה והיא תירדם וכל זה, הם לא ישימו לב אליכם! מהר, הוא בטח מרטיב שם את הכרית מדמעות!““
„אתה חבר לעניין, יצור לבן". קורו ליטף את אזניו הפרוותיות ומיהר לנצל את ההזדמנות שלו.
הוא סגר את הדלת מאחוריו ונעל פעמיים.
„ניסית לקחת את הכל על עצמך?“ הוא חייך "או שניסית… לבחון אותי? לראות אם אני אקבל אחריות גם על עצמי?“
„אני לא כזה… אני לא אנסה לבחון אותך.“ פיי נשמע ממש אומלל שזה צבט לו את הלב לרגע "פשוט ניסיתי להציל את המצב ולמזער את הנזק כמה שאפשר.“ פיי ישב על המיטה והשעין את סנטרו על ברכיו.
„אני לא אתן לך לזרוק את עצמך מהצוק לבד.“ ענה קורו.
פיי לא שלט בזה, הוא התחיל לצחוק ולא הפסיק. הוא היה צריך לנגב את העיניים מרוב שהוא צחק.
קורו רק עמד שם וחייך אליו, מנסה להיראות כמה שיותר ידידותי למשתמש.
„לפחות הילדים לא ראו כלום". פיי אמר אחרי כמה זמן. „ואני בטוח שהיצור הזה כבר ראה דברים גרועים יותר…“
„אז נכנסנו בסוף לחדר השני ונעלנו מאחורנו את הדלת, הא?“
„לא היית חייב להיכנס אחרי.“
„הייתי חייב לוודא אם אתה בסדר, לא?“
„איזה ג’נטלמן.“
„נפגעת? הראש שלך, או… מה אתה צוחק?“
„זה כל כך מצחיק שאתה פתאום דואג לי, קורו רוש…“ פיי הפסיק לצחוק והסתכל לו ישר בעיניים.
זה עומד לקרות. קורו הבין. הוא היה בטוח שאם זה באמת יקרה באותו לילה זה יהיה המבחן הכי גדול שלו. האם הוא יהיה מסוגל להראות התחשבות ועדינות?
אבל עצם זה שהיצור ראה אותם רק עזר לו להרגיש עכשיו יותר בנוח ולא להפך.
זה לא הזמן לעדינות. חשב קורו פתאום. פיי עכשיו המום מזה שראו אותם ולא יעז לעשות שום דבר. צריך להפתיע אותו. צריך לשים את העובדות בשטח. לעשות מה שבא לי, ואם יש לו בעיה עם זה הוא תמיד מוזמן להגיד לא.
“אם כך…” אמר קורו ובתנועה מהירה פשט את חולצתו וזרק אותה על הריצפה.
המבט של פיי היה המום ומפוחד במקצת, אבל גם מתהלב באותו הזמן. הוא הבין שעכשיו תורו לתת לקורו להוביל.
קורו המשיך לזוז מהר וקפץ על המיטה, מתיישב ליד פיי. נהנה לראות איך הוא מסמיק עד שורשי שיערו. הוא באמת נמשך אלי, חשב קורו, הוא אשכרה נמשך אלי כשהוא רואה אותי בלי חולצה! זה הרגיש נפלא לדעת את זה.
הוא תפס את סנטרו בכף ידו וקירב אליו את פרצופו.
אני צריך להגיד עכשיו משהו, הוא חשב. “אתה הבן אדם הכי מעצבן שאי פעם הכרתי, אבל פתאום אני מרגיש שאני רוצה שתמשיך לעצבן אותי ולעולם לא תפסיק.” זה המשפט שיצא לו. הוא יחשוב אחר כך אם זה היה מוצלח או לא. כרגע הוא צריך לנשק אותו. וכפי שהוא ציפה פיי נמס כליל לתוך הנשיקה ונכנע בלי קרב. התחלה טובה.
פיי התחיל לנשק אותו בחזרה.
סוף סוף, חשב קורו, התלהבות במקום הססנות. הגיע הזמן שתראה לי למה אתה מסוגל, קוסם.
פיי עצר לרגע כדי להעיף גם את החולצה שלו לצד השני של החדר. השיער שלו משתחרר ממנה בפרעות. וזה היה הרגע המושלם לחבק אותו חזק. לנשק אותו בצוואר. “כמה… שאתה… יפה!!” קורו מצא את עצמו כמעט צועק.
הוא שמע את פיי נאנח. עוד קו נחצה, חשב קורו, ואני הולך לחצות את כל הקווים בזה אחר זה!
פיי ישב עם רגל אחת על המיטה ורגל אחת על הריצפה כשהוא חיבק את קורו, ועכשיו הוא העלה את שתיהן למעלה, נאבק עם הכפתורים של מכנסיו באופן שגרם לבחור שיושב מולו לצחוק. הוא ניצל את זה שפיי היה עסוק כדי להיפטר גם ממכנסיו המעצבנים שלו. פיי סוף סוף שיחרר את עצמו מהם וקורו היה המום לרגע. קורו לבש את תחתוני הבוקסר כפי שנהוג בעולם שהם הגיעו אליו, אבל התחתונים של פיי נראו כמו משהו שהוא הביא מהעולם שלו. במקום בד הכותנה היה נראה שהם עשויים ממשי, עם איתורים וסמלים כאלה של קוסמים.
קורו נלחם בהסחת הדעת הזאת וזינק שוב על פיי. נשכב עליו לגמרי כשפיי מחבק את גבו, ממשיך לנשק אותו בצוואר ועכשיו מרגיש את כולו הרבה יותר טוב, וגם המשי הזה הרגיש ממש נעים. הוא זרק את השמיכה של המיטה מעליהם והמשיך לנשק את צווארו וכתפיו של פיי. אנחנו במיטה ביחד! זה קרה! סוף סוף! וזה מרגיש יותר נפלא ממה שהוא היה יכול לדמיין. אני מרגיש את כל הגוף שלו! אין דבר שמרגיש יותר טוב מזה! למה לקח לנו כל כך הרבה זמן? אם הייתי יודע שזה יהיה כזה אדיר, זה היה קורה כבר קודם…
“כמה זמן רצית שזה יקרה?” הוא שאל את פיי ולא נתן לו זמן לענות. “בטח מהשניה שהגעת לחצר הבית של המכשפה…” הוא ניחש. “טוב, אז אני אתנהג כמוה ואגשים את המשאלה שלך. רק שהפעם לא תצטרך לתת שום דבר בתמורה…”
הוא הרגיש בצורה נפלאה איך כל השליטה אוזלת ממנו, הוא כבר לא היה מסוגל לחשוב בזהירות על כל מעשיו, הוא פשוט נתן לעצמו להתפרע, למרות שהוא עדיין נזהר לשמור על השקט, שהילדים לא ישמעו.
לחבק אותו, לנשק אותו בשכיבה, למעוך אותו אליו, להרגיש את הידיים של פיי עליו, על הגב שלו, בשיער שלו, להרגיש בבירור את הזקפה שלו… אבל אחרי כמה זמן זה כבר לא היה מספיק.
קורו יצא מהמיטה בשביל להיפטר מהבוקסר המעצבנים האלה. הוא הוריד אותם ובעט בהם רחוק ממנו.
לפני שהוא שם לב מה קורה הוא מצא את פיי עומד על הברכיים מולו.
הוא לא מתכוון ל… לכל הרוחות! רק שלא יגלה שלא עשיתי דבר כזה בחיים, מה אני אמור לעשות אם הוא… וואו!
הוא איבד כמה שניות מהזכרון שלו. הוא מצא את עצמו מחזיק את ראשו של פיי. שתי ידיו בתוך שיער בלונידי המהם.
וואו, הפסיכי הזה ממש יודע מה הוא עושה! ממזר מנוסה שכמוהו!
“פיי… פיי…” הוא יודע איך קוראים לו ולא צריך שאני אגיד לו. אבל אני לא מסוגל להגיד כרגע שום דבר אחר מ… “פיי!” הוא לא יכול לענות לי מן הסתם.
וואו! רגע! זה יותר מדי! אני ממש קרוב!
אולי עדיף ככה. בפעם הראשונה שלהם זה יסתיים ככה, ובשביל כל הדברים האחרים הם יצטרכו לחכות לפעם הבאה. אז אני פשוט אתן לעצמי ל…
פיי הפסיק במהירות. הוא התיישב מול קורו על השטיח הרך והנעים, הביט לו עמוק בעיניים והתחיל לעבוד על עצמו.
הוא רוצה… לפניי… חשב קורו, ואז הוא יחזור למשימה הקודמת כשהתמונות האלה יהיו בראש שלי.
לכל הרוחות! יש לו שיער בלונדיני גם למטה! שיט, זה ממש יפה! וואו, פיי יותר גדול ממה שחשבתי. זה שהוא כזה רזה וקטנצ’יק בעצמו לא אומר ש… המבט של פיי היה משהו מיוחד, הוא הביט עמוק בעיניו חושב אך ורק עליו.
קורוגאנה התיישב ליידו. פיי סימן לו שיחליף אותו. קורו ממש הסמיק. אבל יהיה לו יותר קל ככה.
יותר נוח עם דברים שאתה כבר רגיל לבצע על עצמך והכל…
פיי השעין את הראש לאחור וקורו התחיל לזוז יותר מהר. הוא היה מהופנט. לא מאמין כמה שהמראה הזה נראה לו יפה ומשגע. פיי כל כך מושך. הוא כזה בחור יפה שזה פשוט לא הוגן!
ברגע שפיי שיחרר את עצמו קורו היה בטוח שעכשיו יגיע תורו.
אבל פי אסף את כל מה שהוא הוציא והיד שלו נכנסה מאחורי גופו.
קורו חשב שהוא עומד למות באותו הרגע. פיי לא היה מוכן לדחות את הענייין המרכזי לפעם הבאה. הוא לא רצה שהם יתחילו מדברים פשוטים יותר הפעם. הוא רצה להתפרק לקורו מול העיניים פשוט כדי שיהיה לו… במה לסכך!
שיט! קורו לא יכל להאמין כשפיי נעמד על ארבע על המיטה מולו.
אני צריך לעזור לו, חשב קורו. הוא לא יכול לעשות את זה בעצמו. טוב, בשביל זה אני כאן.
הוא השתמש בידו כדי לסייע לפיי. עליו לסכך כמו שצריך. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהוא יעשה משהו שיכאיב לו. פיי נראה כאילו הוא מנסה להירגע ולתת לקורו להכין אותו. בטח עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה.
אני לא מאמין, חשב קורו, זה התחת של הבחור. זה אמור להיות מגעיל. זה אמור להיות מסריח. אבל זה לא היה מגעיל. זה היה מזמין. זה היה נפלא. הוא נישק את פיי בצוואר וניסה לזייין אותו עם היד שלו ולגרום לו להנות מזה כמה שיותר בציפיה למה שיגיע אחר כך. אצבע אחת, שתי אצבעות, בסוף אפילו שלוש. הוא מסוגל להתמודד עם הרבה… הוא לא היה בטוח אם הוא עושה את זה נכון. הוא ליטף את גבו של פיי לאורך עמוד השדרה תוך כדי. יש לך גוף יפה, חתיכת אפס! הוא חשב לעצמו.
פיי באמת נראה כאילו הוא נהנה מהעניין. הוא לא הראה שום סימני כאב.
קורו רין הזה הרבה יותר גדול מרוב האנשים שפגשתי בחיים, הוא חשב לעצמו, הוא יהיה יותר גדול אפילו משלוש אצבעות של עצמו ביחד… פיי ניסה להרגיע את עצמו ולהתכונן נפשית למה שהוא עומד לספוג.
קורו יצא ממנו ותפס את מתניו בשתי ידיו, נעמד על הברכיים מאחוריו. וואו. הוא כמעט רעד מהציפיה. זה היה ממש… מרגש.
אני מקווה שאני עושה את זה כמו שצריך. הוא חשב לעצמו, ניסה להיזכר בנסיון הזעום שהיה לו, אבל הוא לא חשב שזה יכול לסייע לו. אולי הוא עשה את זה בעבר, אבל לא עם פיי. אם זה לא עם פיי זה לא נחשב.
זה עומד לקרות, זה רגע האמת! זה קורה. זה באמת קורה. זה ממש קורה! הוא הרגיש שזה באמת עובד. זה פשוט הצליח.
זה אדיר! אין דבר יותר אדיר מזה בכל העולמות. קורו התחיל לזוז. זהו, הוא מת והגיע לגן העדן. מעכשיו אין לו שום תלונות כלפי שום דבר בכל החיים.
רק לא להכאיב לו… קורו חשב לעצמו. נקרע בין הרצון לאבד את השליטה לגמרי לרצון להיות עדין כלפי היצור המושלם הזה. פיי היה כל כך חם וכל כך מזמין שקורו כמעט השתגע. הוא לא שלט בעצמו והרגיש איך הוא מתחיל לטחון את פיי מהר יותר, חזק יותר, עמוק יותר, לא מצליח לשלוט במעשיו. זה לא כואב לו! הוא קלט. איזה מזל שהקוסם הזה מנוסה מספיק. קורו נקרע בין קנאה כלפי כל מי שאי פעם העיז לשים ידיים על מה שנועד להיות שייך אך ורק לו לבין רצון להודות להם על זה שהוא לא צריך לרסן את עצמו עכשיו. הוא התחיל להתפרע לגמרי. איך יכול להיות שפיי כל כך מנוסה מצד אחד וכל כך צר באותו הזמן? אולי הוא אף פעם לא היה עם מישהו גדול כמו קורו? בטח לא. בטח סתם עבר הרבה זמן. אבל הוא החליט בכל זאת לחשוב ככה, זה רק יעזור לו.
איך לא עשיתי את זה קודם? זאת הדרך המושלמת להוציא את כל העצבים שיש לי עליו… אולי בגלל זה הוא עיצבן אותי כל הזמן? כדי שברגע שזה יקרה את אוציא עליו את הכל? הקולות שבקעו מפיי שגעו אותו. אני נותן לפיי בדיוק את מה שהוא רוצה! ואם הוא נהנה מזה כמוני זה אומר שיש לו הרבה הרבה הרבה מזל.
רגע, גם פיי זז בעצמו! הוא התלהב מהגילוי הזה, מהקונטרה שפיי החזיר לו, הוא נותן בדיוק באותה מידה שהוא מקבל! הוא לא חשב שגם ככה זה עובד. הוא ידע רק על בנות ששוכבות בלי לזוז ובנים שעוצרים אותך על ההתחלה כי זה כואב להם מדי. מה שגרם לו לחשוב בזמנו שרומנטיקה זה בזבוז זמן. סתם ציפיה שנגמרת באכזבה.
מי היה מאמין שזה יכול להיות כל כך אדיר? הוא הרגיש אסירות תודה כלפיי פיי שהראה לו את זה.
וואו. החיים יפים. אשכרה החיים יפים. כמה טיפשי היה לדחות את הרגע הזה. רק אדיוט מוחלט יכול לחשוב שזה היה רעיון גרוע. אני רוצה לתפוס את עצמי-מהעבר ולתת לי מכות רצח על זה שגזלתי ממני את ההרגשה הזאת כל כך הרבה זמן! למה בדיוק נילחמתי בזה קודם?
אבל עכשיו זה כבר קרה, ומעכשיו הוא יהיה חייב להרגיש את ההרגשה הזאת בכל פעם שהוא יוכל. הילדים לא יוכלו להבין את זה. הם עדיין קטנים. הם לא יכולים להבין את שני המבוגרים שנמצאים איתם במסע שפשוט חייבים מדי פעם להרגיש את ההרגשה הזאת, את השחרור הזה. הרגשה כל כך משחררת שזה מדהים. להשתחרר. הוא עוד שניה ישתחרר. בשום פנים ואופן לא! הוא יצא מתוך פיי במהירות. פיי הסתכל מאחורי כתפו כאילו הוא רוצה להרוג אותו, אבל קורו לא נתן לו זמן להגיד כלום. הוא תפס אותו במתניו והושיב אותו עליו. פיי הבין מהר מה הוא מנסה לעשות ושיתף איתו פעולה. אם קורו חשב שזה היה נפלא קודם, לא היה לו מושג מה הוא מרגיש עכשיו. פיי יושב עלי. מסתכל לו עמוק בעיניים.
קורו הצמיד אותו אליו, מחזיק בתחת המושלם שלו כדי להזיז אותו עליו כמו שצריך. פיי שלי! "אתה מרגיש את זה? אתה מרגיש כמה שאני… כמה שאני… כמה שאני… "
"כן!“
כמה שאני עומד למות מרוב שאתה מדהים??
„רק אל תפסיק! תעשה מה שאתה רוצה בכל שאר החיים שלך, רק אל תפסיק עכשיו!“ גם פיי נמצא באקסטזה דומה לשלו. הוא רוצה רק עוד ועוד. ואני נותן לו בדיוק את מה שהוא רוצה!
„זה… זה מרגיש… כל כך…“
„אני יודע!!“
אחרי כמה זמן הוא הרחיק אותו קצת ממנו. שלח את ידו בין שניהם כדי לשחרר את פיי לפניו. הוא לא היה בטוח שהוא יצליח, הוא עצמו היה ממש קרוב. „אני… אצרח…“ הוא שמע את פיי מנסה להגיד. פיי עצם עיניים בחוזקה, החזיק בכתפיו והתחיל לזוז יותר ויותר מהר בקצב ששיגע את קורו עד אבדן חושים.
אני אתנצל על זה אחר כך. חשב קורו. הוא סתם לפיי את הפה בידו השניה. פיי השעין את ראשו לאחור וכף ידו הענקית של קורו החניקה את צרחותיו. וואו! ברגע שפיי השתחרר קורו הרגיש כאילו כל העולם נסגר עליו, כאילו השחרור של פיי חולב ממנו את השחרור שלו. זה לא היה שחרור, זאת היתה התפוצצות. הוא עמד לתת את השאגה של החיים שלו שהיתה גורמת לילדים לרוץ לחדר לראות מי רצח אותם, הוא לא שלט בזה. פיי הכניס לו שתי אצבעות עמוק לתוך הפה, כמעט לגרון. הוא לא היה מסוגל להוציא צליל. כל האנרגיה של הצרחות שלו הלכה ללשון שלו שהתפרעה על האצבעות של פיי. דרך מעניינת להשתיק אותו…
הוא לא היה מסוגל לראות לכמה רגעים, הוא הרגיש כאילו הוא איבד את ההכרה, זה אף פעם לא היה ככה עם אף אחד אחר.
אחרי שהמוח שלו חזר לפעול הוא מצא את עצמו שוכב על גבו ואת פיי קורס עליו בערימת איברים בלתי מוגדרים. לא מסוגל לזוז. הוא גייס את כל הכוחות שנשארו לו בשביל להרים את ידיו ולחבק את פיי. את הכתפיים הצרות והעדינות. את גופו הדק. את הדבר המדהים הזה שנקרא פיי. המחשבה שהיתה בראשו היתה – אני מקווה שהייתי מספיק טוב, אני מקווה שהייתי יותר טוב מהאחרים, מי שהם לא יהיו.
הוא אחז במתניו של האיש המהמם הזה והרים אותו ממנו בעדינות. הפתיע אותו כמה שהוא מסוגל להיות עדין איתו, אבל ככה צריך להתייחס לגוף המהמם שלו.
פיי לקח את הכרית השניה שהיתה במיטה והוריד ממנה את הציפה. הוא השתמש בה כדי לנקות את שניהם וזרק אותה על הריצפה. ואז הוא תפס את פרצופו של קורו בשתי ידיו ונתן לו נשיקה. נשיקה מלאת אהבה, חשב לעצמו קורו.
פיי המשיך לנשק את קורו, על הלחיים והצוואר, בכל מקום שהוא הצליח להגיע אליו, אפילו על האוזניים. קורו לא חשב שהוא מתכוון להפסיק, אבל הוא הפסיק פתאום, נשכב לצידו של קורו והפנה אליו את גבו. קורוגאנה הביט כמה שניות בגב המהמם הזה ואז חיבק את פיי מאחוריו, נותן לפיי להיצמד אליו ולהיות מכורבל בזרועותיו כמו שצריך. החזה והבטן שלו נלחצים לגב של פיי. היד שלו מצמידה אותו אליו, מרגישה את הבטן שלו, הגוף שלו כל כך חם בזרועותיו. הוא נישק את צאוורו בהכרת תודה ואז הוא ידע שזה הרגע. אסור לו לתת לפיי להתאושש ולחזור לחשוב כמו שצריך.
„ספר לי.“ הוא אמר.
פיי הסתובב אליו. שניהם שכבו על הצד זה בזרועותיו של זה. הוא הביט בו בשתי עיניו הענקיות.
„ביקשו ממני להרוג אותך.“ הוא אמר בשקט. מלטף את שיערו של קורו.
זה העניין! זה מה שקורו חשד בו לאורך כל הזמן הזה. אחרי הכל, מה אכפת לו אם איזה קוסם לא מדבר על העבר שלו שלא מעניין אותו גם ככה? ולמה שהוא יחשוב שהוא מסוכן להם? הרי ברור שהוא מוכן אפילו להקריב את עצמו בשביל להגן על הילדים והיצור, וברור שהוא ממש מאוהב בקורוגאנה.
הוא פשוט ידע שהוא מסתיר ממנו משהו. משהו שקשור אליהם, משהו שמסכן אותם. אבל הוא לא תיאר לעצמו שזה עד כדי כך קשור אליו.
„אני לא מרגיש ממך שום כוונות רצחניות". ענה קורו בשלווה שהפתיעה אפילו אותו עצמו, אחרי הכל מישהו עם כוחות שהוא אפילו לא יודע מה טבעם מדבר על להרוג אותו. אבל המישהו הזה גם שוכב בזרועותיו והמגע שלו כל כך עדין ואוהב.
„ברור שלא". אמר פיי. „מי שביקש ממני… הוא לא מישהו שאי פעם הבטחתי לציית לו…“
„זה מי שעוקב אחרינו?“ ניחש קורו.
„אני מאוד חושד שכן.“ אמר פיי.
„אתה יכול לספר לי.“ אמר קורו בשקט. הוא נשכב על גבו ונתן לפיי להישען עליו, מחבק אותו יותר חזק.
„איבדתי את האדם שהיה הכי חשוב לי בכל העולם…“
„עוד מאהב?“
„לא, קנאי שכמוך! אח שלי.“
„הו…“
„אחי התאום.“
„אני מבין.“ אמר קורו "אני איבדתי את ההורים שלי כשהייתי קטן.“
„ספר לי.“ פיי נשען על חזהו והקשיב.
קורו סיפר לו הכל. על ארץ סווה, על אבא שלו שהיה השליט ואמא שלו שהיתה הכוהנת הראשית. על המפלצות שתקפו, על ההורים שלו שנלחמו בגבורה ובכל זאת הובסו. על זה שהוא נשאר הניצול היחיד. ילד קטן שאיבד הכל, וחייב את חייו לנסיכה הכוהנת של יפן.
„אני מצטער.“ אמר פיי. „גם ההורים שלנו מתו כשאני ואחי היינו ילדים ממש קטנים. היינו ממש בלתי נפרדים, וכשלקחו לי אותו הרגשתי שלקחו לי את החצי השני שלי… מה היית עושה אם…" הוא ניסה לחשוב מה להגיד "אם היו אומרים לך שההורים שלך יחזרו לחיים אם תהרוג אותי?“
„זה העניין!“ אמר קורו. „אתה צריך להרוג אותי בשביל שאחיך יוכל לחזור לחיים?“
„אני לא יודע אם אני אפילו מאמין לו שזה באמת יקרה…“ התחיל פיי "וברגע שראיתי אותך בחצר החנות של המכשפה החלטתי שאני לא אעשה את זה.“
„למה לא?“ שאל קורו "עדיין לא הכרת אותי אפילו.“ הוא ליטף את שיערו. איזה שיער נעים יש לו "אם אתה צריך לבחור בין אחיך לאדם זר שאתה לא מכיר, הבחירה די ברורה.“
„לא, היא לא.“ אמר פיי , מחבק את מתניו ונצמד אליו "זאת בחירה בלתי אפשרית. גם לאדם אחר מגיע לחיות. בטח גם לאדם האחר יש אנשים שירגישו שהם לא יכולים לחיות בלעדיו. אי אפשר לתת חיים בתמורה לחיים, זה פשוט בלתי אפשרי. במיוחד לא כשאתה רואה את האדם הזה ממש עומד מולך.“
„אני מבין…“ אמר קורו. לעזאזל, הוא היה בטוח שהקוסם הזה מרושע, אבל הוא אדם טוב. הוא אדם נפלא שלא מסוגל לפגוע בו אפילו לא בשביל להציל את האדם היקר לו ביותר. אני לא ראוי לו. חשב קורו, אני, שהרגתי כל כך הרבה אנשים לא ראוי ליצור המדהים הזה. אבל אני נועדתי בשבילו, ואין מה לעשות עכשיו.
אני הייתי הורג בלי היסוס אדם זר, למרות שהוא לא תוקף אותי, אם הייתי יכול להחזיר לחיים את אחד האנשים היקרים לי. אבל לא הייתי מסוגל, הבין קורו, להקריב אחד מהם תמורת אחד אחר. הוא לא היה מסוגל למשל להקריב את הנסיכה בשביל שהוריו יחזרו לחיים. או את אחד הילדים, או את פיי.
להקריב את פיי?! בשום פנים ו… אני לא סתם נמשך אליו. הוא קלט. אני ממש מאוהב בו.
"אני מבין", הוא חזר „ואני יודע שאי אפשר להחזיר את הורי לחיים, לא משנה כמה אני ארצה בזה.“
„כנראה שאי אפשר" אמר פיי "אבל מאז שהייתי קטן חשבתי על ההבטחה של האיש הזה, שהבטיח שאחי יוכל לחזור לחיים אם אני אעשה מה שהוא רוצה. וכל הזמן האמנתי שברגע שהוא יחזור אני אפסיק להיות אומלל.“
אומלל…
פיי אומלל! כל הזמן! גם כשהוא מחייך! גם כשהוא מתבדח! קורו החליט מעכשיו להקדיש את כל מאמציו כדי שפיי לא יהיה אומלל יותר.
„אתה באמת היית אומלל כל הזמן? לא היו לך חברים ואנשים שיקרים לך בעולם שלך?“
הוא לא ציפה לתגובה הזאת. פיי ממש רעד בזרועותיו.
„מה קרה?“ קורו הופתע מהרצון של עצמו לזנק ולהגן על פיי באותו הרגע. אבל מפני מה?
„הם כבר לא בין החיים." פיי נשמע ממש עצוב "הוא הרג את כולם. הוא…“
ואז פיי סיפר לו על הוד מלכותו. איך שהוא הציל אותו ודאג לו מאז שהיה ילד קטן. הוא סיפר לו על חבריו בין החיילים של המלך, הוא סיפר לו על הצינוק, והעולם הראשון שלו שהתמוטט. הוא סיפר לו איך הוא גילה שהמלך בחר לא להפוך אף אחת למלכה שלו ולדאוג ליורש. ואיך מאז שפיי היה נער צעיר הוא הבין איזה תפקיד הוא מייעד לו. הוא סיפר לו כמה הוא אהב אותו, ואיזה איש נחמד ועדין הוא היה למרות שהוא היה שליט. אבל היתה לו אישיות שניה. וכשהאישיות השניה היתה יוצאת כולם היו בסכנה. עד הרגע שהיא השתלטה עליו לגמרי וכל העולם שילם את המחיר.
„אני מצטער…" אמר קורו. לעזאזל. קורו איבד את סווה ביחד עם הוריו, אבל יש לו את הנסיכה והחברים ביפן. מה היה קורה אם הוא היה מאבד גם את יפן? זה מה שקרה לפיי. הוא איבד את ה"יפן" שלו, ו"הנסיכה" שלו, המלך, התגלה בתור מפלצת. פיי איבד שני עולמות ואין לו אף אחד חוץ ממישהו שרודף אחריו. ואין לו אף חבר חוץ מהם.
„אני כל כך מצטער.“
„חשבתי שזה לא מעניין אותך.“
„לא הבנת אותי נכון.“ התנצל קורו "כשאמרתי לך שהעבר שלך לא מעניין אותי, התכוונתי שאם עשית מעשים רעים בעבר זה לא אכפת לי. שמה שמעניין אותי זה מה שאתה עומד לעשות בעתיד. רציתי להתנהג כמו שאתה התנהגת אלי. אני סיפרתי לך שאני לא מסוגל אפילו לספור כמה אנשים הרגתי, ואתה לא שפטת אותי בכלל.“
פיי קלט פתאום. קורו התכוון להגיד שהוא סולח לו מראש, אבל עד עכשיו פיי הבין מזה שלא היה אכפת לו ממנו. הוא התכרבל בנוחות בזרועותיו. זה רק הולך ומשתפר.
"ואני מבין עכשיו מה עבר עליך ולמה כל כך יהיה לך חשוב להחזיר לפחות את אחיך. אבל…" הוא חשב לרגע "האיש הזה, למה הוא רוצה להרוג אותי? ואיך זה יוכל להחזיר את אחיך התאום לחיים?“
„אני לא יודע.“ אמר פיי. „אם הייתי יודע יותר מזה, הייתי יכול לפענח את הסוד מאחורי המסע הזה שכולנו נשלחנו אליו. אני רוצה פשוט להבטיח לך משהו.“
„מה?“
פיי התרומם, נשען עלי ידיו ומסתכל בעיניו „שלא משנה מה יקרה, אני לעולם לא אנסה להרוג אותך. אפילו אם זה אומר שאחי לעולם לא יחזור לחיים.“
„וואו. אני מרגיש שגם אני צריך להבטיח לא לנסות להרוג אותך… למרות שאיימתי עליך כבר הרבה פעמים…“
שניהם צחקו. ופיי קרס עליו שוב.
„אני מבין. נחשוב על הכל אחר כך. לך לישון עכשיו.“
פיי התכרבל בזרועותיו ושניהם נפלו שדודים לתוך שינה חסרת חלומות.

„שירות חדרים!!!“ היצור נכנס מהחלון עם מגש ארוחת הבוקר.
„צא מפה! מטורף שכמוך!“ צעק קורו בזמן שפיי תפס את השמיכה וניסה לכסות את גופם מפניו.
„אל תדאגו, שלחתי את הילדים לקנות משהו…“ מוקונה התעופף מסביבם. „אבל עדיף שתקומו מכאן מהר! מוקונה בתפקידו החדש – לעזור לכם להישמר מפני סכנת הילדים החמורה!!“
„תודה מוקונה". פיי חייך אליו (חיוך אמיתי). כמה שהוא חמוד כשהוא מתעורר, וואי! השיער שלו יותר פרוע מכרגיל, והוא נראה ישנוני וחמוד עד אימה! זהו. אני אבוד. אני מאוהב, זה בטוח.
„ברצינות, תזדרזו, שני חברים למסע שהם רק ידידים ושום דבר לא קורה בינהם…“ מוקונה נשמע משועשע "הם עוד יחזרו!“
פיי צחק. איזה כיף לשמוע אותו צוחק. „אני רואה שהתפקיד הזה מוצא חן בעיניך.“
„הוא לא בחינם…“ אמר מוקונה, הניח את המגש על הריצפה והפנה אליהם את גבו כדי שהוא לא יראה אותם כשהם מתלבשים.
„מה אנחנו צריכים לשלם בתמורה?“ שאל פיי בזמן שלבש את מכנסיו. הוא נשמע קצת מודאג. היצור הזה סליזי, אבל הוא לא יבקש להסתכל או משהו כזה, נכון?
„בתמורה אני רוצה שתספר לי אם זה היה בדיוק כמו שחלמת!“
פיי שסיים להתלבש חיבק את היצור המופתע, כמעט מוחץ אותו. „הו, מוקונה!!“ הוא הסתובב במקום ביחד עם היצור.
„אני מבין". אמר מוקנה אחרי שהוא שיחרר אותו. „עד כדי כך, הא? טוב. המחיר שולם!“
היצור התעופף מחוץ לחדר. פיי התיישב על השטיח מול המגש.
קורוגאנה התיישב לידו וחיבק את מתניו ביד אחת מצמיד אותו אליו.
„בוקר טוב, טמבל. מהמם שכמוך". הוא אמר ונישק אותו על הראש. „טחנתי לך את הצורה אתמול, הא?“
„כן, קרעת לי את הצורה, ואתה מוזמן לעשות את זה שוב…“ פיי נשען עליו. יכול להיות שהוא מתחיל להרגיש אושר?
„נקווה שבעולם הבא שנגיע אליו נשיג שוב חדר לבד…“ קורו היה במצב רוח טוב.
„ואם לא, יהיה לנו רק שווה לחכות לעולם שאחריו". פיי חייך אליו. אז מעכשיו תתחיל לחייך באמת, הא?
„נראה אם מוקונה יצליח לדאוג לנו לפרטיות…“ קורו חייך אליו בחזרה.
„אני בטוח שהוא ישתדל כמה שאפשר… אני מניח שיש לנו עוד הרבה דברים לדבר עליהם. הרבה דברים שאני עוד צריך לספר לך.“
פיי עדיין לא סיפר לו שפאי וואנג היה האדם שהרג את הוריו של קורו, הוא לא סיפר לו שהוא ידע על הנוצות עוד לפני שהוא הגיע למסע. ובפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש רע בגלל מידע שהוא הסתיר מאדם אחר.
„קח את הזמן.“ אמר קורו "כרגע אני רק רוצה להנות מזה שאתה סומך עלי.“
„אני חושב שכן…“ אמר פיי "אני חושב שאתה האדם הראשון שאני סומך עליו מאז שאח שלי מת.“
וואו! זה היה הרבה יותר ממה שקורוגאנה קיווה להשיג.
הם שמעו את הילדים מתקרבים לבית והתיישבו יותר רחוק אחד מהשני.
קורו הרגיש הרגשה נפלאה כאילו הכל עומד להשתפר מעכשיו. כאילו שהם יצליחו להתמודד עם כל מה שכל עולם עומד לזרוק עליהם לא משנה מה יקרה.
אני אגן עליך. לא משנה מי רודף אחריך. אם המלך הזה יתעורר וינסה לפגוע בך, הוא יצטרך לעבור דרכי! אני אקח אותך לעולם שלי ביחד איתי ולא אתן לאף אחד להגיע לשם ולפגוע בך! אני אדאג שלעולם לא תהיה אומלל יותר!
עדיין היה מוקדם מדי להגיד לו את זה. לא אחרי הפעם הראשונה, זה היה ברור. אבל יום אחד הוא יגיד לו את המילים האלה. כשהזמן הנכון יגיע הוא יידע. ואז הוא גם יגיד לו שהוא אוהב אותו.

סוף