וואן פיס- הכל התחיל מיום שימשי חלק א'

נאמי שכבה על צידה בערסל, בפיה עדיין עמד הטעם המר של אירועי היום האחרון, ושל האוכל השרוף והתפל. היא חשבה על הצחוק החמים שליווה בעבר כל ארוחה, וליבה נצבט בכאב מחודש. היא חשה בגוש בגרון שלה חונק אותה שוב, בשפתיים שלה מתחילות לרעוד שוב, ושוב: היבבה בקעה מפיה. היא יללה את השם, השם שכעת ולנצח יהיה רק תזכורת לאדם שהיא לעולם לא תראה שוב.
"למה?…" היא שאלה לעצמה. "למה?!"
היא רצתה תשובה, תשובה אמיתית. היא רצתה שמישהו יענה לה, אבל האדם היחיד שהיה יכול לענות לה כבר לא ידבר יותר.
"יכולנו להציל אותך!" היא התייפחה. "יכולנו לעזור!…"
"למה ויתרת?…"
"למה?!"

ולחשוב, שהכל התחיל בבוקר כל כך נפלא. שלושה חודשים קודם.
זה היה אחד מהימים האלו, בו הכל עפוף בערפל ורוד של כהות חושים מתוקה. השמש הייתה חמימה, והדשא הרענן ליטף את רגליו היחפות של רוראנורה זורו כשהוא יצא מהחדר של הבנים לסיפון הירוק של הסאני. הדלת של המטבח הייתה פתוחה, וזורו ראה את הטבח מפזר פטרוזיליה על אומלט ירקות ריחני, סנג'י הביט בו בחיוך קטן. "אנחנו אוכלים בחוץ היום." הוא אמר, כשזורו טיפס לסיפון העליון הוא מצא את כל חברי הצוות יושבים וצוחקים קצת-עם וקצת-על צ'ופר.
במהרה סנג'י הגיע עם צלחות לכולם, והם אכלו את האוכל הנהדר שלו בשקיקה. כאילו הייתה זו הפעם הראשונה.
זורו הביט בטבח שרק הסתכל עליהם, על פניו חיוך גדול ומרוצה.
הם ניהלו את הבוקר בשגרה המקסימה והשלווה שלהם, זורו הרים משקולות, ובאותו זמן דיבר עם רובין ונאמי, שמרחו זו לזו לקת ציפורניים. זורו ורובין לא היו פטפטנים גדולים במיוחד, כך שהם בעיקר הקשיבו לנאמי שדיברה על הכל ושום דבר. זורו לא ממש שמע אותה, אבל היה משהו נעים בהמהומים החייכנים של רובין, ובצורה שהשמש שפכה אור צהוב על הכל, כאילו היא מפזרת דשן רענן על ערוגת הפרחים שלה. עיניה הגדולות והחומות של נאמי הבהיקו בהתרגשות כשסיפרה על אמה האמיצה מכל.
היה זה מעט אחרי חצות היום כשצעקה הפריע את מנוחתם.
"יבשה באופק!" צעק אוסופ מקן העורב. "ונראה לי שאנחנו נאהב את האי הזה!"
כל הצוות מיהר לקדמת הספינה, מאמצים את עיניהם כדי להבחין במה שיש על אותה רצועת חוף. כשהתקרבו מעט, הם הבינו שזו הייתה מין טיילת חוף שהובילה היישר אל הרחוב הראשי, שהיה מלא במסעדות. מכל הברים ומסעדות הבשר, הטבח ונאמי לקחו אותם למסעדת גורמה מפוארת.
זורו קיבל שישה מזלגות ושש צלחות. סנג'י הסביר שאחת היא צלחת לחם, אחת היא צלוחית לכוס, אחת למרק, אחת למנה ראשונה, אחת למנה עיקרית, ואחת לקינוח. אבל ראשו של זורו עדיין הסתחרר. לכן הוא פשוט נפתר מחמשת הצלחות העודפות, והשאיר את הגדולה והשטוחה מבינהן. הטבח החזיר אותן למקומן, ערומות במסודר מולו, לפני שמישהו שם לב.
זורו גילגל את עיניו.
למרות המיקום הבעייתי, שיחתם השוקקת של חברי הצוות המשיכה.
"אז אני יושב שם, בלי שמץ של מושג איפה לקבור את עצמי, ואייסברג פשוט מלפלרטט בלי בושה עם אישה שמבוגרת ממנו בארבעים וחמש שנה!" פרנקי סיפר. "והיא ממש בעיניין, כן? כאילו, ממש מתאים לה למצוא לעצמה בן עשרים ואחת שאומר לה שהחן רק משתפר עם הגיל." הוא שתה מהמים שלו.
"ואז האישה הזאת מסתכלת עלי, ואומרת, במילים האלה, 'ומה איתך יפיוף?' ואני כזה, 'אה- אני- אני לא-' ואייסברג מחייך מאחוריה ת'חיוך הכי מרושע שראיתי, והוא כזה, 'מה קרה? פרנקי, קשה לך להתרכז עם העלמה הנאה כאן שמסיחה את דעתך?' ואני, כאילו, מסתכל על האישה הזאת, שהיא בת שישים וחמש, עם שיער-מכשפה כזה, שבעיקר מזכירה לי את קוקרו רק מכוערת פי מאה וזקנה יותר, ואומר 'אין מצב שזה יקרה, באסא, את מבוגרת מספיק בשביל להיות הסבתא שלי.' "
סבב של צחוק נשמע, ופרנקי המשיך לספר את סיפורו תוך כדי גיחוכים חנוקים.
"ואייסברג מסתכל עלי במבט של 'מה לעזאזל?!' ואני חושב כזה 'למה אתה מסתכל – עלי – ככה? כאילו, אני לא זה שהתחלתי עם אישה שצריכה לשים את השיניים שלה כל בוקר!' "
הם צחקו צחוק פרוע, אפילו הטבח המפונפן.
השיחה המשיכה, הטבח הזמין את העוף שלו בצרפתית, אך אז הסתבר שבניגוד לטבח, המלצר באמת -מדבר- את השפה.
זורו נחנק מרוב צחוק.
לדבר שהם הגישו לא ממש היה אפשר לקרוא 'אוכל', זורו חשב שההגדרה המדויקת ביותר היא "חול תפל בטעם סבון". הטבח תיאר את המנה שלו כ"עוף במרקם של גומי, צנוברים בטעם של מוך, ורוטב בריח של דגים מתים", ולופי פשוט אכל הכל בשקיקה, אך מיהר להסביר לטבח שזה הדבר הכי דוחה שהוא טעם מימיו, כדי שלא יפגע.
כשהמלצר הניח את הקינוח מולם, יושבי השולחן השתתקו והביטו אלא באלא, זורו הבין שהוא לא היחיד שאין לו שמץ של מושג מה הדבר הזה אמור להיות.
"מה לכל הרוחות שמתם על הצלחת שלי כרגע?" פרנקי שאל. המלצר הזדקף, "ביקשתם את קינוח היום, זה קרם ברולה."
"אוקי, רק שאלה אחת קטנה," אוסופ אמר. "זה עלה באש באיזשהו שלב?"
מול זורו נחה קערית שטוחה מלאה במה שנראה כמו אבקת פחם.
"נהוג לחרוך קרם ברולה בעזרת מבער לפני ההגשה."
"בדיוק," אמר אוסופ. "לחרוך. ראיתי עצי מדורה פחות שרופים מזה."
הם אכלו בכל זאת, בגלל הטבח המגונדר. זורו ידע שזה בגלל מה שקרה לו כשהוא היה ילד, אבל לפעמים חוק ה"לא לבזבז אוכל" ממש עלה לו על העצבים.
זורו היה באמצא המאמץ לבלוע את הקרם בלי שזה יגע בלשונו, כשקול אדיר צעק,
"מלצר!"
נכון, זאת לא הייתה קריאה משונה במיוחד לשמוע במסעדה, אך הטון בו נאמר הכינוי לא הצביע על מישהו שרוצה להזמין שתייה.
"הי! אתה! מלצר!"
זורו הסתכל על הגבר גדול-הגוף שצעק לכיוונם, והצביע על חבר הצוות היחיד שישב בגבו אליו:
הטבח המפונפן לא ישב זקוף כמו קודם, אלא כפוף ומכווץ, כאילו הוא מקווה שהאיש לא יבחין בו. אך הגבר קם וצעד לעברם,
"אתה יודע שאני מדבר אליך! חתיכת מלצר עלוב!"
האיש נעמד מאחוריו ושלח יד לתפוס את כתפו, רק אז הפשירו כל חברי הצוות מקיפאונם, זורו שלף את חרבותיו, אך האיש כבר הספיק לתפוס את הטבח הרזה בידו האחת, ולהטיח אותו בקיר.
זורו הסתער, חרב אחרת פגעה בחרבו, חרב של איש גרום וגמיש-למראה. הסייף הרזה שיסף לכיוון רגליו של זורו, והוא עצר אותו בקלות, אבל מיד משהו חד פגע באחורי ראשו, לפי שהוא הספיק אפילו להיאנק, החרב פגעה שוב בצלעותיו, הוא נרטע. שוב, עמד הסייף החתולי באותה תנוחה זקופת כתפיים. זרו שילב את שלושת החרבות שלו, והסתער שוב, במהלך שאי אפשר לעצור.
ואז הסייף השני עצר אותו.
קצה חרבו החדה מתער נגעה בדיוק בנקודה בה שלושת החרבות הצטלבו, הוא כמעט לא לחץ, בכך זורו הבחין. אך הסייף ירוק-השיער מצא את עצמו לא מסוגל לזוז, לו הוא יסוג, האיש הרזה הזה יקרע ממנו את ראשו בהנפת חרב אחת, והוא בהחלט לא היה מסוגל להתקדם קדימה.
אבל גם הוא תקוע, חשב לעצמו זורו. גם הוא לא מסוגל לזוז לשום מקום.
בעודו חושב את זה, משהו גדול וכבד פגע בראשו, ברכיו התקפלו וחרבותיו נשמטו מידיו, הוא היה יכול רק לצפות במחצית מחבריו שוכבים ללא יכולת לזוז או לדבר או להשתמש בכוחותיהם, עם שלשלאות ממתכת כחולה שזורו כבר למד לזהות כאבן כלא הים, ואת המחצית השנייה מעולפים הוא לכודים או פצועים מכדי לזוז. בדיוק מולו, שכב הטבח. דם כיסה אותו בכל מקום שדם יכול לכסות, עיניו היו פקוחות, אבל בקושי. מספיק כדי שזורו ידע שהוא חי.
"אתה יודע מי אני?" שאל הגבר גדול הגוף שהיה חייב להיות הקפטן, והניח את רגלו על גבו של הטבח. לא הייתה תשובה.
"שאלתי אם אתה יודע מי אני!"
"לא." הטבח נאנק. "אין לי שמץ."
"אז אני אגיד לך," הקפטן הפעיל לחץ על רגלו, אנקה. "אני חבר מאוד טוב של איש שמאוד הרגזת!"
"הרגזתי הרבה מאוד אנשים." הטבח משך באפו, אולי בגלל הדם שזלג ממנו בקצב מדאיג. "אתה תצטרך להיות יותר מדויק."
זה זיכה אותו בבעיטה בצלעות, עוד אנקה. "תחשוב על האיש שהכי שונא אותך בכל העולם, חרק אידיוט אחד."
הטבח הביט בקפטן בעיניים כחולות ושטופות דם. "פולבודי?…"
"דינג דינג דינג דינג!" צעק הקפטן. "אתה צודק, פולבודי. אולי אני לא מארין, אבל אני חבר מאוד טוב של אחד. תאר לעצמך מה החבר הטוב שלי יחשוב כשהוא ישמע שהרגתי את המלצר המזורגג שהשפיל אותו בצורה בלתי נשכחת."
הטבח ויתר על תשובה עוקצנית הפעם.
"אתה יודע מה הוא יחשוב?"
הטבח משך באפו שוב. "הוא יכעס עליך."
"נכון מאוד!" צעק הקפטן. "וואו! יש לנו כאן מלצר ממש חכם!" האיש תפס בשערו הבלונדיני של הטבח, מכריח אותו להרים את מבטו. "הוא יכעס מאוד, כי מה שמגיע לך זה הרבה יותר מסתם מוות."
הקפטן זימן את אחד מאנשי הצוות שלו, גבר שמן וגבוה שאחז באלת ברזל גדולה שהזכירה לזורו את אלבידה.
"אני שמעתי את הסיפור על איך השפלת את החבר שלי הרבה מאוד פעמים, ואם אני זוכר נכון, היו שלושה דברים שהוציעו אותך מדעתך." זורו לא יכל שלא להבין מה הולך לקרות הלאה. "אבל מאחר שמה שמגישים במקום הזה הוא לא אוכל, ושכבר סיימנו את העבודה עם החברות שלך, נשאר רק דבר אחד ברשימה."
עיניו של הטבח נפערו, הוא נאנק ונאנח בנסיון לזוז, אך רגלו האחת של הקפטן לחצה על גבו, הרגל השנייה על שתי זרועותיו הפרושות. הוא ניסה למשוך אותן, כל כך חזק שלזורו כאב לראות את זה. כל חבר צוות שהיה בהכרה ניסה לזוז, להילחם, אבל כולם היו פצועים מידי. הגבר השמן הניף את האלה, וברגע האחרון זורו נהג כמו נאמי, עצם את עיניו והסית את מבטו.
הוא לא היה יכול להחליט מה היה נורא יותר, קול הפיצוח המחליא או הצרחה המחרידה שבאה אחריו.