עזיבתו של מנהיג

הוא עומד על הצוק הגדול והרחב, מקומו האהוב. ממרום גובהו הוא היה יכול לראות את כל המחנה ומעבר לו. המלכים והמלכות שבו, וכעת הגיע זמנו לשוב ולהתהלך בשקט בין נבכי היער. כוחו ושמו תמיד יתהלכו בכל מקום שאליו ילך.
פעם אסלן, תמיד אסלן.
"אבל אסלן, לאן אתה מתכוון ללכת?" שאלה לוסי בלחישה, מתקדמת בצעדים איטיים לעברו. הוא עשה חצי פנייה לעברה, רעמתו האדירה בוהקת באור השמש השוקעת. עיניו הביטו בה, ניצוץ של זהב הבזיק בהם לשנייה ונעלם.
"אל תדאגי, לוסי, את עוד תראי אותי שוב. אני תמיד אחזור כדי לדאוג לך ולהגן עלייך כשתצטרכי, ולא משנה איפה תהיי. רק תזכרי לקרוא לי, ואני אמצא אותך." היא הרגישה את קסמו מפיל עליה עייפות, כמו שקרה בכל פעם שהוא רצה לעזוב מבלי להסב לה צער. היא הרימה את שולי גלימה וחיבקה אותו חזק, כורכת את זרועותיה סביב צווארו. הוא חיכך את פניו בידיה ונשימותיו החמות הרעידו את כל גופה. היא יכלה לראות את אדמונד ומר טומנוס מרחוק מתקרבים לעברם, אך לא יותר מידי, מכבדים את הפרטיות שלה ושל אסלן. הוא השכיב אותה על כר הדשא בעדינות והביט בה בפעם האחרונה, לפני שעיניה נעצמו.
"להתראות, לוסי פבנסי."
אסלן התרחק משם באטיות, בעוד מר טומנוס דילג לעבר לוסי, מעגן את ראשה בין ידיו.
אדמונד נעצר מול אסלן, קד קלות בראשו. "אתה עוזב אותנו?" שאל, אם כי זה היה נשמע יותר כעובדה.
"שמור עליהם היטב." אמר, ואז נעלם אל תוך היער.